מדריך להורים: כך תתמודדו עם ילד שמן

המחקרים מראים שאם תעירו לו על משקלו, תצלקו אותו לכל החיים. אז איך כדאי להתנהג כשהילד סובל מהשמנת יתר?

דריה מעוז | 5/3/2017 16:29

בישראל ההורים מפחדים לדבר. המחשה שאטרסטוק

למרות האיסור לדבר על כך במפורש, מסתבר כי גם הורים מערביים תולים את הצלחתם של ילדיהם במשקלם, ולא מתביישים לומר להם זאת בנימה ביקורתית, בעיקר כשמדובר בבנות.

הורים מחפשים בגוגל "האם בתי סובלת מעודף משקל?", בערך פי שניים יותר משהם מחפשים "האם בני סובל מעודף משקל?". זאת למרות שיותר בנים סובלים באופן אובייקטיבי מעודף משקל מאשר בנות. בהתאם, הורים גם יבקשו מבנותיהם לרזות פי שניים מאשר מבניהם, כך מצא ד"ר Seth Stephens-Davidowitz.

גם בימינו, מסתבר, המראה של הבת עשוי - לדעת הורים רבים - להיות כרטיס כניסה לנישואין. בימינו, כשהחברה מכתיבה ומאדירה יופי ורזון, ההורים, ובעיקר האימהות, משמשים סוכני חיברות שמנחילים לילדיהם את הנורמות התרבותיות באמצעות מסרים גלויים וסמויים הנוגעים לנשיות, לגוף וליופי.
 

במחקר שערכתי עם דבש ניב והתפרסם בספר ''הורות ללא מסכות'', נמצא כי נשים וגברים כאחד מביעים אכזבה שלעתים גובלת בסלידה כלפי ילדה שאינה רזה, נאה או אסתטית בעיניהם. הורים ביקרו באוזנינו בנות שמנות ולא מטופחות, ראו במצבן תולדה של הזנחה וכישלון שלהם - ובהתאם חשו רגשות אשמה ואכזבה.

המסר שאותם הורים מקבלים מהחברה הוא שהם הורים גרועים ומזניחים אם הם מניחים לילד שלהם להשמין. לעתים קרובות, תחושות האשמה אף גורמות להם לנהוג בנושא בצורה לא מבוקרת ואימפולסיבית.

כרמית, 51, סבורה למשל כי התנהלותה של בתה עצלה ומסוכנת. "אני גם יכולה הכי הרבה לכעוס עליה ולהתאכזב על זה שהיא שמנה", אמרה. "אני ממש כועסת על איך היא לא מטפלת בעצמה, יש לי אכזבה מאוד גדולה מצורת החיים שלה, מהדרך ההרסנית שבה היא מטפלת בגוף שלה. בלי ספורט, הרבה אוכל. אני תמיד שמחה לראות אותה. יש לי רגשות עמוקים אליה, ובגלל זה האכזבה כל כך קשה".
 

באפריל 2012 געשה אמריקה כשהעיתונאית Dara-Lynn Weiss פרסמה בירחון ווג את וידויה האישי: היא סיפרה שהחליטה כי בתה בת השבע שמנה מדי - והשיתה עליה משטר תזונה חמור שגרם לה להשיל שבעה וחצי קילוגרמים ממשקלה. הילדה שקלה אז 42 ק"ג וגובהה היה 134 ס"מ.

במסגרת הדיאטה, דאגה האם שבתה תאכל רק מזון רזה וספרה כל קלוריה שנכנסה לגופה. היא ביטלה את הפיצה המסורתית של יום שישי שנהגו לאכול כמשפחה, ובימים בהם גילתה שבתה אכלה מאכלים עתירי קלוריות אצל חברים - גרמה לה לדלג על ארוחת הערב.

כשהורים אחרים הציעו לבתה חטיפים או ממתקים בנוכחותה, וייס מספרת שהם חטפו ממנה צעקות רמות. וייס, שסבלה בעבר מיחס מורכב כלפי אוכל וניסתה דיאטות רבות, השליכה על בתה את פחדיה ותסביכיה. החרדה מכך שהבת תשמין, העיסוק במשקל שלה וספירת הקלוריות - גורמים במשפחות רבות לאווירה של רדיפה ממש, עד כדי כך שארוחה נורמלית מתנהלת כמו תחת פיקוח משטרתי.
 

לעומת גישתם של וייס ואחרים, מחקר בריטי שנערך ב-Imperial College בלונדון מצא שרוב ההורים - 77 אחוזים מהם - דווקא חיים בהכחשה לגבי העובדה שילדיהם סובלים ממשקל עודף. מהמחקר עלה כי גם ההורים שמודים בכך, מייחסים זאת לגנים - ואומרים שילדם רק 'בנוי היטב' או 'מוצק', ומשום כך הם אינם מעירים להם.

ואולי טוב שכך: מחקר עדכני קובע באופן נחרץ כי אסור להעיר לילד על משקלו. המחקר, שפורסם בכתב העת Eating & Weight Disorders, מצא שהורים שנוטים להעיר לילדיהם על משקלם עלולים לגרום להם פעמים רבות להתנהגויות אכילה לא בריאות כגון דיאטות קיצוניות ואכילה כפייתית. 

בשל כך ומבלי להתכוון, אותם הורים דווקא מחזקים אצל הילד שלהם את הסטריאוטיפים השליליים על השמנה - במקום לסייע להם. עורך המחקר הכתיר את אותם הורים כבעלי "השפעה מצלקת".
 

1.­לא לעשות מזה 'אישיו', ולא להעמיד את העניין במרכז: הילד שלכם הוא גם דברים אחרים חוץ משמן, ורצוי להתמקד בהם.

2.­לא לבלוש אחרי כל ביס ופתיחת מקרר שלו - מה שיגרום לו לשקר ולהסתיר.

3.­לא לתת לו הרגשה שאתם מאוכזבים ממנו.

4.­כן לדבר אתו בעדינות על הנושא, בעיקר מהפן הבריאותי.

5.­כן לבדוק עד כמה השומן מפריע לו והאם הוא רוצה לשנות את המצב.

6.­כן לחשוף בפניו אפשרויות לשינוי המצב כמו אימוני ספורט ושינוי תזונה. עשו מה שביכולתכם כדי לתרום לשינוי, ובין היתר מנוי לחדר כושר, הליכה או ריצה משותפת, ביקור אצל תזונאית או דיאטנית - או שינוי בהרגלי הקניות והבישול שלכם.
***
הכותבת הינה דוקטור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מרצה בכירה במכללה האקדמית הדסה ומחברת הספרים "לדעת אהבה", "זוגיות: מדריך למשתמש" ו"הורות ללא מסכות"