ראשי » סגנון » מגזין

סל תרבות: הפייטנית שמעריצה את בוב מארלי

מורין נהדר, 38, נשואה ואם לבן, גרה בתל–אביב. זמרת, יוצרת ופייטנית. תשתתף במוצאי שבת בפסטיבל "זמן פיוט" בתל–אביב

זיכרון ילדות תרבותי: כנערה היה לי טקס פרטי וסודי בבית, כשאיש לא היה נמצא. הייתי מכניסה לטייפ קסטות מאיראן, שומעת את הזמרות עם הקול העצוב ובוכה את נשמתי. לא הבנתי אז מה משך אותי לשמוע שירים בפרסית בשעה שאמא שלי, למשל, כבר לא שמעה אותם. היום יש לזה שם: געגוע למה שהיינו ולמה שיכול היה להיות.

ספר שחזרת לקרוא בפעם השנייה: חוברת הפיוטים מהתיכון של רבי יהודה הלוי, שזכיתי להלחין רבים מהפיוטים שלו. שיריו רלוונטיים מאוד גם בישראל של היום, והוא ידע להקיף בהם את כל תחומי החיים. למשל, הפיוט "התרדוף נערות" נשמע כאילו הוא נכתב היום בישראל: "הֲתִרְדֹּף נַעֲרוּת אַחַר חֲמִשִּׁים - וְיָמֶיךָ לְהִתְעוֹפֵף חֲמוּשִּׁים?/ וְתִבְרַח מֵעֲבֹדַת הָאֱ־לוֹהִים, וְתִכְסֹף אֶל עֲבֹדַת הָאֲנָשִׁים".
 
דמות מעוררת השראה: הזמרת הפרסייה סימה בינה, שחקרה והחייתה שירי עם פרסיים מכפרים נידחים בצורה מעוררת הערצה. גיליתי שפעלנו באופן כמעט זהה, רק כשסיימתי את המחקר שלי שבו גאלתי משכחה פיוטים יהודיים־פרסיים. אני מקווה להגיע יום אחד להופעה שלה, ואולי אף אזכה לפגוש אותה.

יוצרים אהובים: סנדי דני, פאריסה, ג'וני מיטשל, ג'יימס טיילור, הרב קרליבך, בוב מארלי, ג'ורג' האריסון, אהוד בנאי.

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? המשוררת זלדה. יש בהוויה שלה משהו מנחם, מכונס ואמהי מצד אחד, ומצד שני רוחבים אינטלקטואליים והגותיים מרתקים. יש בה משהו פשוט, אמיתי וצנוע, ירושלמי במובן הישן והטוב שכבר כמעט נעלם.

עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד? הרב קוק. אני לומדת בהשתאות על הדרך שבה ניסה לחבר ולמזג בין כל הקטבים בחברה היהודית שהתגבשה פה בראשית הציונות. הייתי בעיקר שמחה להיות בנעליו בתקופת מסע המושבות.

באיזו סדרה היית רוצה לשחק בתפקיד אורח? פרפר נחמד. אני מאוד מתחברת לעולם הילדים, והייתי שמחה לשיר ולשחק בתוכנית כזו. גם באחוזת דאונטון הייתי שמחה להשתתף ולהתרווח בגנים אנגליים מוריקים עם כוס תה בשעה חמש מול האחוזה המרהיבה, ולפטפט באנגלית משובחת עם ליידי מרי.

נוף שפותח לך את הלב: אין כמו ההרים הקסומים בדרך לים המלח, שהולך ונעלם. לצערי, בנסיעה לאורכו תמיד אני מרגישה כאילו זאת הפעם האחרונה.

מאכל שאת חוטאת בו: טהה־דיג (בתרגום חפשי מפרסית: תחתית הסיר), אורז חלוט מעל פרוסות תפוחי אדמה שצרובות בשמן ובתבלינים. הומיון, סבתי האהובה, מבשלת אותו בשלמות של אמן. מכיוון שאין מקום להרבה פרוסות בסיר בודד, מחלקים אותן באופן שווה לכל אחד מן המסובים. גורלן של כמה מהן כבר נחרץ עוד בשלב הכנת המגשים, כשהקרובים לצלחת מנשנשים כמה חתיכות. מבחינתי, זה הכי "קרוב לצלחת" שאפשר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg