שובר החומות: עכו שחוברה לה יחדיו
עכו, אחת הערים הציוריות בישראל, מתעוררת לרנסנס תיירותי. אחד ממבשרי הגל הזה הוא מאיר דודסון, הרוכש כוכים בעיר העתיקה והופך אותם לחדרי אירוח מטופחים. גישתו המכבדת לערביי העיר מסייעת לו להפיג חשדות ולהפוך לדמות אהודה בין הסמטאות
נדמה כי סמטאות העיר העתיקה בעכו לא ראו רנסנס כזה כבר שנים. יזם מקומי, יהודי, עובר לגור בין ערבים מוסלמים, ומהחיבור הזה יוצאת אהבה גדולה והרבה כבוד הדדי. בעידן של איבה מתגברת בין יהודים לערבים, המציאות הזו נראית כמו חלום אוטופי.מאיר דודסון (53) הגיע מירושלים לעכו לפני כשלוש שנים עם אשתו תמר ועם חלום גדול - להקים רשת חדרי אירוח אותנטיים בתוך הקסבות הציוריות והנסתרות. רבים מערביי המקום רואים בו "איש של כבוד", ונהנים מחברתו. בסיור איתו ברחובות העיר קל להתרשם מהאהבה וההערכה שהתושבים רוחשים אליו, כאשר יש המתבדחים כי חצי מהתושבים כבר פנו אל גביר הנדל"ן המקומי בבקשה שיקנה מהם נכסים ויהפוך אותם לצימרים מניבים ומשגשגים.
הוא יליד רמת-גן, בן למשפחה דתית, ואב לחמישה ילדים מנישואיו הקודמים. לפני כ-15 שנה יצא בשאלה ועבר להתגורר ביישוב אלון שבספר מדבר יהודה. לעכו הגיע לאחר ביקור חטוף לפני כמה שנים, שבו הבין כי חייו הולכים להשתנות.
"עסקתי בנדל"ן כל החיים", הוא מספר, "והיה לי חבר שכל הזמן אמר לי שאני צריך לראות את חיפה ועכו. זה לא יצא. לפני כארבע שנים נסעתי לצפון, התקשרתי לאותו חבר והוא ארגן לי שתי פגישות בחיפה ובעכו עם מתווכים מקומיים, ומיד נדלקתי והתאהבתי בעיר הזאת מכל הבחינות".
"העיר הזו מרתקת אותי. יש לה היסטוריה מדהימה ואנשים מיוחדים, יש בה חיים וריחות וצבעים, והיא אותנטית מאוד. זה משהו שכבר כמעט לא קיים. אתה רואה דברים כאלה ביוון ובקפריסין, ולא באזורים המתועשים והמתוירים לעייפה. השוק פה, לדוגמה, הוא לא גדול אלא קטן ומאוד חי".
העיר העתיקה בעכו מותגה בשנים האחרונות תחת הסלוגן "חצי האי עכו". מדובר באחת הערים העתיקות היחידות לאורך חופי הים התיכון שחומותיה נשתמרו ללא פגע, מלבד שתי פרצות שנפרצו בידי הבריטים, המשמשות כיום לכניסת כלי רכב לרחובותיה הצרים. היא מורכבת מאינסוף רבדים ותקופות עבר שנשתמרו כמעט בשלמותן, ולכל הדתות יש בה חותם משלהן.
תחילת דרכה של עבו בימי האימפריה היוונית-ההלניסטית, כ-300 שנים לפני הספירה, וסיפור חייה נשזר לאורך דורות רבים, כאשר לא מעט ידיים החליפו ביניהן את השליטה בה בקרבות עקובים מדם. היוונים, הומאים, הביזנטים, המוסלמים, הצלבנים, הטורקים, עד ימי המנדט הבריטי וכמובן מדינת ישראל - כל שלב הותיר רישום בחומותיה ובחוצותיה.
דודסון חוקר את סודותיה של עכו בשקיקה, כמו ילד המגלה עולם חדש בכל יום: "עכו היא עיר של שכבות, כאשר השכבה העתיקה ביותר היא בת כ-5,000 שנה", הוא מסביר. "בתקופה הצלבנית, עכו הייתה בירת הממלכה הצלבנית בארץ הקודש ופעלו בה שני מסדרים מהחשובים ביותר - הטמפלרים וההוספיטלרים. עכו של התקופה הצלבנית הייתה גדולה כל כך, שלונדון ופריז היו לידה באותם ימים כפרים זעירים. השכבה הבאה לאחר מכן היא התקופה הטורקית-עות'מאנית, שידעה עליות ומורדות. היום אנחנו חיים בתקופה הישראלית שהיא גם סיכום של תקופה – עידן שמתחיל בתחילת המאה הקודמת, כשגרו פה יחד יהודים וערבים, ולאחר מכן ההתחדשות עם הקמת המדינה ב-1948.
"מי שמגיע לעכו מגיע לפינה ייחודית בעולם, שכל ההיסטוריה נמצאת בה. בשעות בודדות הוא יכול לעבור בזמן בין התקופות השונות. יש כאן מבנים עות'מאניים שבנויים על יסודות וחלקים ממבנים מהתקופה הצלבנית, ובסגנון בנייה של רבעים איטלקיים., הסוד הגדול של המקום הזה הוא שאפשר להרגיש בו הכול כי הוא לא נהרס מעולם".
מאיר הוא איש שונה ויוצא דופן. שונה במראהו, שונה בחלומותיו ושונה כמעט בכל דבר משכניו לרחוב ולשכונה. דמותו מורכבת לכאורה מכל כך הרבה תוויות שרחוקות מלהתחבר למקום שכזה. "היו פה אנשים שבהתחלה חששו מאוד שהנה הוא בא וקונה ומי יודע מה הוא הולך לעשות. פחדו שמאחוריי עומדות עמותות או חברות בעלות מניעים נסתרים. אני הבהרתי מההתחלה שאין מאחוריי אף אחד ואני בא בשם עצמי ומתוך רצון להקים עסק, והמקומיים למדו להכיר אותי והבינו שלא באתי לפגוע באורח חייהם. אני מכבד אותם ולא בגלל מחויבות של פוליטיקלי-קורקט, אלא באמת. מי שמבקש ממני בקשה אני מתייחס אליו במלוא הרצינות, בגובה העיניים ובישרות".
כיצד התמודדת עם החשדנות הטבעית מול היהודי שמקים בית בלב שכונה ערבית עתיקה?
"נכון, הייתה חשדנות, אבל אני חושב שבעכו יש באנשים משהו מאוד אמיתי. אומרים לך את האמת בפרצוף, ואם אתה עונה להם באמת בחזרה ואתה אמיתי איתם הם מקבלים את זה. כשצעיר ישראלי מגיע להודו, והישראלים אלופים בזה, הוא מיד רוצה להיטמע באוכלוסייה המקומית, לובש את הבגדים שלהם, מדבר כמוהם ומגדל ראסטות. הוא מבין שהוא מגיע למקום אחר שמקבל אותו בהבנה כי הוא לא מפחיד אותם ולא מאיים עליהם. בישראל יש מתיחות אינסופית בין יהודים לערבים, והיא מצערת ומיותרת".
דודסון דובר ערבית שוטפת. בעבר, לאחר גירושיו ובחיפוש אחר מסלול חיים חדש, הוא חי עם ילדיו תקופות ארוכות בחופי סיני שבמצרים. החיים בחושות הכינו אותו לקראת החיים המשותפים בדו-קיום הלכה למעשה: "יש הרבה הבדלים מנטליים בין יהודים למוסלמים, מדובר בתרבויות שונות. אבל אני חושב שלא צריך לחפש איזו תרבות טובה יותר, אלא להבין שמדובר בשפה שונה. לדוגמה, כשמישהו אומר לך 'כן' כשאתה מבקש ממנו עזרה כלשהי, אז לפעמים ה'כן' הזה אומר 'אני לא רוצה לעשות את זה אבל אין לי בררה', לפעמים 'אעשה בשמחה', ולפעמים 'אני לא מתכוון לעשות את זה אבל אני אומר לך כן כדי לכבד אותך ולא לפגוע'. הטרמינולוגיה שונה, והיא בסיס לכול".
אז למה נראה שזה לא עובד כך בערים מעורבות אחרות?
"תראה, לא באתי לתקן את העולם. אני חי פה כי אני מאמין במקום הזה, ולא באתי לתת רצפטים. אני חושב שאנשים אכולי פחדים, ויש אינטרסים כלכליים ופוליטיים שמתחזקים את האיבה והפחד בסכסוך. המפגש שאני מנסה ליצור כאן בין יהודים לערבים הוא דוגמה לשכנות אפשרית. תיירים ומבקרים באים לכאן ורואים את החיים האלה, ומבינים שזה לא נושך ואפילו אפשרי. אני יושב פה, האישה שמגישה בבוקר את הארוחה לאורחים בצימרים שלי היא ערבייה מוסלמית, הבחור בקבלה הוא נוצרי, ושלושתנו עובדים פה ביחד ומכל הלב.
"אני לא חושב שיש לי מתכון לחיים משותפים, כי באתי לכאן בפשטות ובכנות. אין לי שום כוונות לפגוע או לשנות, כי כל היופי בעכו הוא שהיא מי שהיא ומה שהיא. ההבדל פה, שהוא אולי המפתח לחיים בדו-קיום, הוא שבמידה רבה האוכלוסייה של עכו רואה בתיירות סיכוי גדול גם בשבילם ולא רק בשבילי. הם לא רואים רק את מאיר שמביא אנשים ועושה כסף והם באו להציק לנו; הם מבינים שהתיירות היא ההזדמנות שלהם להתקדם באיכות החיים. הנדל"ן שלהם כעת שווה יותר, ויש בו התעניינות; באים יותר אנשים למסעדות ולעסקים כאן.
"כל מי שעובדים אצלי ובכל התפקידים הם מקומיים, מפקיד הקבלה דרך העובדים ועד הקבלנים. את רובם אני מכיר משעות העבודה ומשעות אחר הצהריים ברחוב. לא רק אני אלא הקהילה כולה כאן נבנית מההתפתחות התיירותית, וזה חשוב לי מאוד. עכו היא מעין כפר, כולם פה מכירים את כולם. זו עיר בלי סודות, אבל מלאה בסיפורים. התאהבתי בזה מיד. אני אוהב את הפרובינציאליות הזו".
כשעוברים מהדיון הפוליטי אל עולם התיירות והנופש שמפתח דודסון בעיר עם יזמים נוספים, יהודים וערבים, הוא פורח ומספר על חלומות וחזונות שכבר הולכים ומתגבשים. המפגש בינינו החל בשעות הערב המוקדמות ונמשך והתגלגל בקלות לשעות הלילה המאוחרות, על בירות מקומיות, מחוזקות בתבלינים עשירים עם ארומה נדירה ומסחררת. ג'ין וביטר מקומיים בעלי טעם מפתיע, המבוססים על עשבי תיבול שנקטפו באזור, נמזגים ברוחב לב ומוצעים גם לאורחי הבר במתחם 'עכותיקה' שהקים עם רעייתו תמר. "אני ואשתי מאוד בעניין הזה, יום יום וערב ערב. ברוב המקרים אנחנו משתדלים להכיר את האורחים ולשבת לדבר איתם, ממש לארח, ורואים בזה את עיקר עבודתנו".
אנחנו צועדים בין הסמטאות הצרות בעיר העתיקה ועוברים בינות לחצרות משותפות עמוסות חבלי כביסה, ריח נרגילות ושיחות לילה בין בני זוג ומשפחות עם ילדים. בני הזוג דודסון מחזיקים כיום בבעלותם שני צימרים, אחד מתחת לדירתם והשני ברחוב סמוך, אך בימים אלו עובדים קבלנים ופועלים ומכשירים יחידות אירוח נוספות ומיוחדות: "בקיץ כבר יהיו לנו כאן 15 חדרי אירוח, ונוכל לארח אצלנו עד 40 אורחים בלילה", מספר לי מאיר בגאווה, ומראה לי את הכוכים החרבים שיהפכו בתוך חודשים ספורים לחדרי אירוח מטופחים.
כמו דודסון, ישנם יזמים נוספים שגילו את הפוטנציאל של העיר ומכשירים עשרות צימרים נוספים, כל אחד ייחודי ושונה. נכון להיום פועלים 430 חדרי אירוח בכל העיר עכו, 150 מהם בעיר העתיקה, בשני מלונות בוטיק קטנים ומתחמי אירוח שונים. על פי נתוני משרד התיירות, מדי שנה נרשמות כ-150 אלף לינות של מבקרים בעיר. מדובר במספרים קטנים, שאינם הולמים עיר הנחשבת אחת המתוירות ביותר בישראל.
באגף התיירות של העירייה מסייעים ליזמים בניסיון לעורר את העיר שעדיין "ישנה", והמסוגלת לדעתם להכפיל ולשלש את מספר המבקרים והלנים בה בכל שנה. בעיר פועלים כיום מלונות 'רימונים חוף התמרים' ו'עכו ביץ' הוטל', אכסניית נוער ובית הארחה 'אבירים', מלונות הבוטיק 'עכותל', 'האפנדי', 'ערבסק' ועוד.
רוני מיארה, מנהל שיווק התיירות בחברה הכלכלית של העירייה, מספר לנו כי תיירות התרבויות היא "הדבר הבא" בעולם כולו: "המהלך הזה מבורך, והוא צומח ועובד בצורה נכונה בשיתוף עם האוכלוסייה, ומייצר חוויה ולא רק לינה במקום. כולם כאן מבינים שזה נחוץ, והתושבים יודעים שהם יכולים להעניק חוויית אירוח צבעונית ומדהימה שאי אפשר למצוא במקומות אחרים", הוא אומר.
אבל איך אפשר לארח תיירים ומטיילים בחדרי אירוח שנמצאים בתוך חמולות ערביות, נרגילות וחבלי כביסה?
דודסון: "אנשים רוצים לחוות משהו אחר, ולכן הם מחפשים דווקא את האירוח בין חבלי הכביסה והריחות והצלילים השונים. בעולם המודרני אנחנו חיים בבניינים או בבתים פרטיים, וכשאנחנו רוצים לצאת לחופש אנחנו 'יוצאים' אל אותה סביבה שבה אנחנו חיים - עם מלונות בתוך מגדלים גבוהים, או חדרי קרקע מוארים באורות לדים לבנים וקרים. זה מלוקק ומנוכר. פה הכול חם, אפילו צבעי האבן והעץ. אתה מחזיק בידך כוס משקה מקומי, שמחזק בך את החוויה של המקום. מתוך ניסיון שלי ושל החברים שלי כאן, אנשים מאוד נהנים מהחוויה הייחודית הזו.
"תחשוב על מישהו שמגיע לכאן משוודיה ונחשף פתאום לעולם אחר. התייר הישראלי והזר מקבל הזדמנות לחוות את ההיסטוריה והתרבות באופן ממשי, לא בתוך בועה של מלון סגור ואטום. אתה חי ברחוב ומריח את הבישולים והצעקות והמסגד. ביום שישי בצהריים הילדים משחקים כאן ברחוב כדורגל ויש אולי רעש נוראי, אבל זה הזמן שמשחקים כדורגל ואף אחד לא יגיד להם לשתוק כי מישהו מנסה לישון פה. אני חושב שזו הזדמנות שאין שנייה לה. אנשים מאוד אוהבים את זה ומתרשמים מזה, ואני מקווה שהמגמה רק תתחזק".
איך יסתדרו כאן אורחים חובשי כיפות? האם יחס התושבים יהיה אליהם זהה לתיירים גלויי ראש?
"הגיעו לכאן גם אורחים דתיים, ובהתחלה חששתי שהחזות הדתית תרתיע. אבל כשמגלים שאנשים לא באו בשביל לשנות משהו או עם דגל מתריס, אלא כאורחים וכאנשים שמכבדים, לא התעוררה שום בעיה".
דודסון פותח את דלת הברזל הכבדה ומאפשר לבריזה הנעימה מהים לחדור אל חדר קבלת האורחים והבר שבו אנחנו יושבים. "אספר לך סיפור ממש מגניב שהיה כאן. יש פה בשכונה אדם שהוא לא ממש שפוי, והוא מסתובב ברחובות וצועק בתסכול לחברים שלו, הערבים המוסלמים. הוא משמיע קריאות כמו 'איזה מין מוסלמים אתם, אתם לא עוזרים לנו', 'תראו את היהודים שהם טובים והם תומכים בנו', 'המוסלמים רק הורגים זה את זה, וגם דאעש משתולל'. כך הוא מסתובב ברחובות וצועק ולאף אחד לא אכפת. יום אחד ישבתי כאן בבר ומתקשר אליי זוג מאחת מיחידות האירוח, ואומר לי שיש פה מישהו בחוץ שעומד כבר עשר דקות ומקלל וצועק 'חמאס, חיזבאללה, יהוד'. המסקנה שלהם הייתה שהוא עומד ומקלל אותם והם ממש פחדו, ואני צחקתי והסברתי להם שזה בדיוק הפוך.
"אנחנו לא מספיק מכירים את השפה הערבית ואת התרבות הערבית, וגם הערבים לא מספיק מכירים את היהודים ממקום אחר. זה נורא חבל, כי היינו יכולים להיות במקום אחר לגמרי".
ועדיין, עם כל הכוונות הטובות, מול התיירים המציפים את השווקים, רבים מוותיקי העיר העתיקה חוששים כי הישן והמוכר שאליו התרגלו עלול להיאבד ולהתמסחר לנגד עיניהם, וכי כרישי נדל"ן ועסקים ידחקו את רגליהם מערש ילדותם.
"אני לא רק פועל שאנשים לא ילכו מפה, אלא גם שיישארו פה", מצהיר דודסון. "אכן, יש הרבה הצעות של תושבים מקומיים שרוצים למכור את הבתים שלהם ולהתקדם ברמת החיים; החיים פה לא פשוטים ואפילו קשים למי שאין לו כסף, בוודאי לאנשים מבוגרים מאוד או להורים לילדים שצריכים להיסחב בין מדרגות וסמטאות שאין אליהן גישה ברכב. רוב האנשים כאן נולדו פה, וזו החברה שלהם. הם לא בהכרח בורחים מכאן, אלא רואים הזדמנות לשפר את איכות החיים שלהם. אני מקווה שהרשויות ידאגו שיהיה פה איזון ושהעיר לא תהפוך לתיירותית מדי, כי האנשים שחיים כאן הם הנשמה של העיר. שלא יהיה מצב של רוב תיירים ומיעוט דיירים. אבל אנחנו עוד רחוקים מזה מאוד.
"אחד הדברים שאני רוצה שיהיו כאן הוא אירוח בבתים על ידי הערבים. יש להם אוכל מצוין ואותנטי, וזו הזדמנות נוספת לחשוף מטיילים לעולם זר שהם לא מכירים. יש לי כבר שלוש נשים מקומיות שמארחות בבית משפחתן מבקרים שמזמינים מראש ארוחות, ואני מקווה שיהיו יותר ערבים מקומיים שיפתחו חלק מהבתים שלהם לצימרים. זה מתחיל לקרות. לפני שנתיים חזרתי מנפאל, ושם מאוד מקובל להתארח בבית של התושבים המקומיים ואפילו לחיות איתם כמה ימים ושבועות. זה מקסים".
בשנים האחרונות שיפצה העירייה את השווקים העתיקים של העיר וחידשה אותם. הבזאר הטורקי, השוק הלבן ואינספור דוכנים ובסטות בסמטאות מציעים שלל דגה מקומית ומאכלי בשר, חומוסיות מפורסמות, תבלינים, ירקות ופירות ועוד. באולמות האבירים הוצבו חנויות אמנות עתיקה ושימושית: נפח זכוכית, חרש ברזל ועוד. תמר דודסון מפעילה במתחם גם מפעל קטן לעיבוד מוצרי עור.
השווקים כאן לא נעשים מסחריים ותיירותיים ומאבדים את צביונם?
"כמו כל שוק, אנחנו נמצאים בעידן המודרני שיש בו הרבה קניונים ומרכזי קניות. גם אני לא קונה כל הזמן בשוק. אבל עדיין זהו שוק מקומי של התושבים ולא רק תיירותי. המקומיים קונים פה, ויש פה דגים שעם כל הכבוד לרשתות השיווק מסביב, הדגים שם לא מגיעים לרמה של הדגים הטריים מהים כאן. פירות וירקות יש בעוד מקומות, אבל תושבי העיר העתיקה קונים אותם בשוק. אין הצדקה כלכלית להחזיק חנויות שוק בשביל התיירים, ועובדה שהתושבים המקומיים עדיין מחזיקים אותן כאן".
אם היה אפשר לחשוב שהפריחה התיירותית המתעוררת בעיר העתיקה פוגעת במלונות הוותיקים והמוכרים בכניסה לעיר, ההפך הוא הנכון. ברוח הפתגם 'כשיורד גשם, כולם נרטבים', הברכה התיירותית מגיעה לכולם, ואפילו מחזקת את התיירות בגליל המערבי כולו. מלון 'רימונים' בעיר חולש על 35 דונמים על שפת הים. הוא המלון הגדול ביותר בעיר, ומפעיל 125 חדרים בלבד. מדובר במספר קטן יחסית מול הפוטנציאל והצורך המיידי לפיתוח העיר.
דודי בן-גל, מנכ"ל המלון, הגיע אליו לאחר עשרים שנה של ניהול מלון ברשת באילת. בשלוש השנים האחרונות הוא מתגורר בעיר, ומזהה שינוי אטי אך משמעותי: "כל כניסה של אורחים נוספים ותיירים, וכל מקום לינה נוסף בעיר, הוא מבחינתי פוטנציאל להמשך ההתעוררות של העיר. אנשים יבואו לחדרים המדהימים שמאיר בונה בעיר העתיקה, ובפעם הבאה, כשהוא יהיה מלא, יבואו לאורי בורי וגם אליי למלון. הגיע הזמן שהמדינה תכיר בעכו כעיר תיירותית שיש לה המון להציע".
את העדות המשמעותית ביותר להתפתחותה של העיר אפשר היה למדוד ממש בימים האחרונים: "סגרנו כעת רבעון ראשון מצוין עם יותר מ-70 אחוזי תפוסה בחדרים, זה שבר לנו את כל השיאים מאז שנכנסנו להנהלת המלון ב-2014. אנחנו רואים תיירות נכנסת הרבה יותר משמעותית מהעבר, ובמיוחד הרבה קבוצות תיירים שמגיעות מסין", מציין בן-גל.
ובכל זאת, לא הכול בעכו רק פסטורלי, לפחות לא כל הזמן. תשע שנים חלפו מאז המהומות הקשות שידעה עכו ביום הכיפורים של שנת 2008, כאשר נהג ערבי מקומי נכנס בטעות לרחוב בן-שושן ועורר את זעמם של תושבים יהודים, ואלה החלו ליידות לעברו אבנים. שמועה שנפוצה ולפיה הנהג הערבי נהרג הוציאה מאות ערבים אל מזרח העיר, והתפתחו עימותים וקטטות בין יהודים לערבים. ההתנגשויות ההן, שהפכו לנקודה כואבת וטרגית, הסתיימו בהשחתת כמאה כלי רכב וכ-30 חנויות, ולאחר מכן ב'סולחה' גדולה בין הערבים ליהודים.
"אני מקווה שהאנשים ישמרו פה על הבריאות הנפשית שלהם ולא יהיה יותר אירוע דומה למה שהיה אז", אומר דודסון. "אני סומך על השכנים שלי ולא נתלה בדעות השליליות שיש עליהם בגלל שהם ערבים. אני יודע שאם תהיה עת צרה הם יהיו לצדי, כמו שאני יודע שבאותה מידה אני אהיה לצדם. דברים שבאים מאינטרסים שונים ומעוררים יצריות מסוימת יוצאים לפעמים משליטה, אבל אני מקווה שהשפיות תנצח".
החזות החיצונית של העיר העתיקה וקסמיה משרים על האורחים מבחוץ אווירה נעימה, בטוחה ואותנטית, אך במשך שנים הייתה עכו מוקד של פעילות עבריינית, והמשטרה התקשתה להתמודד עם מקרי האלימות והרצח שהשתוללו בין רחובותיה. גורמים בעירייה הגדירו את העיר העתיקה כמקור הפשע של האזור. גם בהיבט הזה, התפתחות התיירות וחיזוק האחיזה השלטונית בדמות תחנת משטרה מקומית שהקימה העירייה מחזקים את השקט באזור.
"הייתה כאן תקופה כזו ושמעתי עליה רבות, לא רק מיהודים אלא בעיקר מהתושבים הערבים", אומר דודסון. "מי שכואבים את הפשיעה ומתוסכלים מזה שהמשטרה או המדינה לא מממשות את החוק הם האזרחים הפשוטים שסובלים. רוב האנשים לא קשורים לפשיעה. תחשוב שאתה גר במקום מסוים ואתה לא יכול לצאת ממנו כי אין לך כסף לעבור, ואתה מקים משפחה ומגדל ילדים בתוך שכונת פשע. אתה יכול לגור בבית ולצדך יגור פושע עם נשק. כל זמן שאתה לא מתעסק איתו, הוא מתעסק בעולם הפשע ולא יהרוג אותך. אבל אם תקרא למשטרה ותפעל נגדו, אתה הופך לאויב שלו - אויב של מישהו שמחזיק נשק ומחזיק במערכת מוסרית שונה משלך.
"הרוב במגזר הערבי הוא טוב ומוסרי. הוא רוצה שאף אחד לא ייפגע, שלא יהיה ירי בחתונות ושהחיים יהיו שקטים ובטוחים. אבל כשיש לך מישהו חזק ואין נגדו משטרה או ממשלה, הוא מעדיף להתכופף ולא לצאת בקול מחאה. לצערי הרב, חברי הכנסת הערבים שמתעסקים בעזה במקום בצרכים של המגזר הערבי, פוגעים בציבור שלהם".
בעיר עכו גרים כ-53 אלף בני אדם, שליש מהם ערבים ושני שליש יהודים. מה דעתך על ההכרזות של יהודים שמגיעים לגור בעיר מתוך רצון לייהד אותה ולשמור על צביונה היהודי?
"אני מתנגד לכל הקריאות שבעיניי המשמעות שלהן היא גזענית, ומבחינתי אין הבדל בין גזענות לגזענות. אתה רוצה לבוא לגור במקום כי אתה רוצה לגור בו, אז בברכה, וגם אם אתה ערבי שרוצה לגור ברמת-גן או בתל-אביב - תגור איפה שאתה רוצה. כל דבר שהמשמעות שלו היא גזענית, שאני רוצה להביא את אלה ולהוציא את אלה, זה מעורר בי חלחלה וסלידה ואני שונא וכואב את זה. אני מקווה שהדברים האלה לא יתפסו. בעיניי אדם הוא אדם, ואדם יכול להיות טוב אם הוא יהודי ואם מוסלמי, ואני מאמין שכך זה גם בעיני הא-ל".
דודסון מבהיר כי אינו מתכוון בדבריו דווקא לגרעין התורני הגדול והמפותח שפועל בעיר בעשור האחרון, שסייע לשגשוגה ופיתוחה של עכו והקים בה מפעלי חסד ועזרה המסייעים לכל תושבי העיר בלי הבדלי דת. עם זאת, הוא טוען כי חיזוק עיר חלשה - בעכו כמו בלוד, ברמלה או ביפו - צריך להיעשות בצניעות ובכבוד.
"יש הבדלים תרבותיים שצריך לשים לב אליהם. אסור שאנשים יחשבו שהם מצילים עיר בכך שהם מביאים את עצמם אליה. אם יהודי חושב שהוא מציל את לוד בעצם הגעתו להתגורר בעיר, זה מאוד לא צנוע בעיניי. אם אתה רוצה להציל את לוד ויש בה בעיות פשיעה, תבוא ותהיה עובד סוציאלי או שוטר ותביא איכויות חדשות למקום, לא בגלל שאתה איש טוב יותר. כולנו כאן אזרחים שווים עם תעודות זהות וחיים פה תחת אותו חוק, ואף אחד פה לא יתאדה או ייעלם - לא יהודים ולא ערבים. כולנו חייבים ללמוד לחיות פה בכבוד בהערכה הדדית ובביטחון".
קפריסין או עכו?
לפני כשלושה עשורים עבד דודסון, אז צעיר דתי ויזם נדל"ן מחונן, עם עמותת 'עטרת כוהנים' לרכישת מבנים במזרח ירושלים למען חיזוק הנוכחות היהודית במקום. מאז עבר תהפוכות רבות בעקבות גירושיו ויציאתו בשאלה. הוא לא מתחרט על מהלכי העבר שלו ומתייחס לתקופה הזאת בזהירות, תוך שהוא מבקש שלא להתמקד בה יתר על המידה: "גדלתי בחינוך דתי-לאומי ברמת-גן, חינוך שהמשמעות שלו שיש הם ואנחנו. אנחנו הטובים והצודקים, והם לא צריכים להיות פה. זרמתי עם מערכת החינוך הזו כל זמן שלא הפעלתי יותר מדי מחשבה ולא פקחתי עיניים.
"צריך גם לזכור שלפני שלושים שנה מערכות היחסים היו שונות לגמרי מהיום. היחסים בין יהודים לערבים בעיר העתיקה בירושלים היו הרבה יותר טובים. אחר כך התחילו הפיגועים, והסכסוך הלך והתעצם. היום אתה רגיל לשמוע שא-לוהים אמר שיש מי שהוא בסדר ומי שהוא לא בסדר ואתה הוא הבסדר, וזה נותן לך גושפנקה לעשות דברים שבאופן טבעי הם לא מוסריים, כי אתה בן העם הנבחר והם לא. גם בצד השני יש אנשים שאומרים שא-לוהים בחר בהם ולא באחרים.
"כל אדם הוא מצבור של ניסיונות. אני חושב שרכישת קרקעות היא לא דבר פסול, ברגע שיש מסחר טבעי בשוק חופשי. זה לא פסול לקנות קרקע, וכשהגיעו לכאן יהודים ולא הייתה מדינה הם רכשו קרקע והתיישבו עליה, בראש-פינה וכדומה. כל זמן שלא הייתה מדינה, זו הייתה הדרך ליישב יהודים שהגיעו מהגולה לישראל. כשלא עשו מזה משהו לאומני, גם הערבים לא ראו בזה בעיה וזה היה מוסדר מול השלטונות הבריטיים והערביים ולא ראו בזה משהו לאומני. ברגע שאתה רוכש אדמות מסיבות שהמהות שלהם היא גזעית, שאני רוצה לקנות משהו כדי שמישהו אחר לא יהיה פה - זה יוצר התנגדות ומלחמה. למדתי דברים בחיי, ואני לא בא עם דגלים ולא מייצג אף אחד. בעולם המושגים שבו למדתי לחיות, אני לא מאמין שא-לוהים מעדיף שמישהו יהרוג מישהו אחר כי הוא טוב ממנו.
"אם אתה מאמין שהיהדות היא טובה יותר, אז שתהיה טובה. אני לא בא להצדיק אף אחד. אם אתה מאמין שאתה טוב, תהיה טוב. אם אתה מאמין שצריך להיות מוסרי וישר ונאמן למוסר הפנימי שלך, אז תהיה, זה לא צריך לבוא על חשבון דת אחרת".
המעבר לעיר המנדטורית הערבית בעכו חולל אצל דודסון שינוי אישי, כפי שהוא מספר: "עברתי שינוי גדול כתוצאה מהמגורים שלי פה בשטח יום יום. אני מכיר את השכנים, הזקנים והילדים, וחי עם בני אדם טובים בלי שום מירכאות או פוליטיקלי קורקט. הם באמת אנשים טובים, עם מנהגים משלהם ושמחות ואבלות שלהם, ואתה חי איתם ומגיע לאירועים שלהם. למדתי כאן שכאשר יש חתונה מביאים תקליטן בפול ווליום ברחוב למטה, ואף אחד לא אומר 'חבר'ה שקט, תנמיכו את המוזיקה'. להפך, אתה תוריד להם כבל מאריך לחשמל אם יזדקקו. אתה חי בתוך הדבר הזה ומבין שכולנו בני אדם, ואין לנו שום זכות להיות מעל מישהו אחר כי הוא שונה מאיתנו.
"זה מתחיל מהתורה, 'כי גרים הייתם בארץ מצרים', שזה כלל בסיסי. הגענו לניכור ולאיבה במידה רבה בגלל השיטה הפוליטית במדינה, שבנויה על קיטוב של 'הם' ו'אנחנו'. זה כמו קבוצת כדורגל. יש אצטדיון, ומה משותף לכל האוהדים? שכולם אוהבים כדורגל. אז למה אתה שונא את ההוא? כי הוא זה לא אני. כל אלו שרוצים משיח עכשיו או שלום עכשיו, בעיניי אלו צורות דומות של משיחיות. אתה צריך להיות מחובר לקרקע ולהבין שאתה חי עם בני אדם שהם לא שקופים, יש להם רצונות וכבוד ומסורת וחיבור לארץ הזאת, ואף אחד לא נותן לך רשות לפגוע בזכויות שלהם או בקניין שלהם. מצד שני אתה צריך להבין שאתה נמצא במציאות מורכבת שבה אתה מאוים פיזית וביטחונית על ידי אחרים שרוצים לפגוע בך, וצריך למצוא את הניווט הנכון. אף אחד לא ייעלם מפה. לא היהודים ולא הערבים".
לסיום, כיצד תיראה עכו בעוד עשור? היכן אתה תהיה?
"אני אהיה איפה שיהיה לי טוב. אם לא יהיה לי טוב, אעבור הלאה", עונה דודסון בחיוך, ומבהיר: "אני לא חי כאן עם דגלים. אני מקווה מאוד שכבר בעוד חמש שנים מישהו ישב בפריז או בלונדון ויתלבט אם לעשות את חופשת הקיץ שלו בקפריסין או בעכו. עכו תעלה על מפת התיירות העולמית, ואנשים יראו פה ברכה. העיר תשגשג, ולאנשים הטובים שגרים פה יהיה טוב".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם