הנוסע המשמיץ: שחזרנו את מסעו של מארק טוויין בישראל
בקיץ 1867 יצא הסופר הצעיר מארק טוויין למסע בארץ ישראל. את עלילותיו קיבץ בספר שהפך לקלאסי: הוא לעג לעזובה, בז לתושבים והתלונן על החום, והוכיח שבארץ הקודש משלה שממה בלתי נסבלת. 150 שנה אחר כך יצאנו לראות מה השתנה. כתבה ראשונה בסדרה
פרק ראשון: מדן עד טבריה
ההתחלה נראתה דווקא מבטיחה. נתב"ג לא היה אז - המטוס הראשון בהיסטוריה יצליח לשהות כעשר שניות באוויר רק בעוד ארבעים שנה - וכל המזרח התיכון היה בשליטה עות'מאנית, ולכן זכה מארק טוויין שכניסתו לארץ ישראל תתקיים באחד המקומות היפים שיש לנו להציע. הוא וחבורת הצליינים שלו נכנסו לארץ בספטמבר 1867 באזור עין דן, הנביעה המרכזית של נחל דן, סמוך מאוד לתל דן העתיק.
רגע לפני שאנחנו מגלים מחדש את השמורה הירוקה והמלבלבת, הרגשנו שמחובתנו לפקוד את מבצר נמרוד השוכן לבטח כרבע שעה נסיעה משם. אמנם מבחינת טוויין הכניסה לארץ הקודש אירעה רק אחרי ביקורו בנמרוד, כשחצו רגלי הסוס בעלבק את נחל הבניאס, אבל מה האמריקנים מבינים.
וליד, השומר בכניסה השוממת למבצר נמרוד, נראה קצת מופתע כשאנו מגיעים למקום. אנחנו מופתעים בתורנו כשבמקום ללחוץ על כפתור סמוי בבוטקה שיעלה חרישית את המחסום החשמלי, וליד פוסע מעדנות החוצה ומרים אותו ידנית. מישהו כנראה מתעקש להחזיר אותנו למאה ה־19. אנחנו זורמים, הרי בשביל זה אנחנו פה.
טוויין אהב את מה שראה בנמרוד - אל תתרגלו, זה לא יחזור עוד הרבה פעמים - וכינה את המבצר "תל החורבות המרשים ביותר מסוגו בעולם, ללא ספק". הוא וחבריו למסע הסתובבו בין ההריסות, ירדו ועלו במבוכי המצודה הנסתרים, ודמיינו פיניקים ואבירים צלבנים מימי הביניים המהלכים שם, מדנדנים בפעמוניהם ומלהטטים בחרבותיהם.
לקראת סוף הביקור מתריע טוויין שלא רעידת אדמה תוכל למבצר העצום, אלא דווקא העשבייה והצמחייה הפושות בו ומערערות את יסודותיו. הוא בטח היה מרוצה לו ראה את מלאכת שיקום האתר ושימורו שנעשית כיום בידי רשות הטבע והגנים. הוא כנראה היה מרוצה פחות מהשער החשמלי שלא עובד, ואולי היה מכנה את וליד החביב פרא אדם, שממש כמו האינדיאנים גם הוא לא יודע אפילו ללחוץ על כפתור.
עשר דקות אחר כך – לטוויין זה לקח כשעה – הגענו בעקבות עולי הרגל לארץ המובטחת. הדן. "מתל קטן במישור נובע נחל רחב של מים זכים, היוצר בריכה גדולה ורדודה ושוטף אחר כך בשצף קצף הלאה, גדל ומתעצם", נפעם אז טוויין מהעלווה, מהצמחייה, משפעת המים ומהצל. אבל מיד הוא הוסיף הערה עוקצנית, סימן לבאות: "למרות הדברים הכתובים במדריכי הטיולים הסוריים, אין ביופיו המרהיב של המקום כדי לזעזע ולערער את שפיותו של אדם מאוזן בנפשו" (כל הציטוטים מהספר "מסע תענוגות בארץ הקודש", בהוצאת מחברות לספרות. תרגום: עודד פלד).
הייתה זו הפעם הראשונה – וממש לא האחרונה – שהמציאות הארצישראלית שטוויין פגש התנגשה בתיאורים המופרכים והמוגזמים שהעניקו לה עולי רגל קודמים. אלה היו ברובם המוחלט דתיים מאוד, ומטרתם הייתה לצייר את ארץ הקודש כזבת חלב ודבש, כפי שהיא מתוארת בתנ"ך, ולשוות לה מראה שמיימי, צח וענוג.
המעיין בשולי התל הוא אותו מעיין, אבל המים כבר לא שוצפים מכאן הלאה. חוסם אותם סכר שהוקם בשנים האחרונות כדי לווסת את זרימת מי הנחל ולנצלם כראוי. הסכר והבריכה שהוא יוצר אינם בתחומי המסלול המותר לאורחי השמורה, ורק בזכות מארק טוויין אנחנו זוכים להציץ בהם הצצה נדירה. שאדי דעבוס, סגן מנהל השמורה, מסביר לנו על ייחודו של תל דן: "נכון שיש עוד מעיינות בסביבה, אבל הדן הוא הגדול והמשמעותי שבהם, ונמצא ממש על אם הדרך של השבר הסורי־אפריקני. המיקום שלו אידיאלי, לא במדרון תלול, ולכן היה מיושב כמעט בכל התקופות ההיסטוריות הידועות לנו".
"דן" כשם מקום מופיע כבר בספר בראשית: כאשר אברהם אבינו שומע שאחיינו לוט נשבה, הוא אוסף את 318 חניכיו־חייליו ורודף את השובים "עד דן". לאחר מכן מופיע השם בספר יהושע; בספר שופטים, כמקום מושבה של העיר ליש; ובספר מלכים, כשירבעם בן נבט מקים בדן מקדש לאחר פיצול הממלכה.
ג'אלה, עובד השמורה, לוקח אותנו לתל עצמו, ומראה לנו את עיקרי הממצאים. המקום קטן, בסך הכול 200 דונם, אבל מקפל בתוכו היסטוריה משחר ימי האנושות. הממצא הארכיאולוגי החשוב ביותר בו התגלה לא מזמן, ב־1993: כתובת תל דן, עדות פיזית יחידה עד כה שמתייחסת במפורש למלכות בית דוד. האתר מסודר ומאורגן כיום לפי תקופות ארכיאולוגיות, אך כשטוויין הגיע למקום היו בו רק הריסות וחורבות המפוזרות זו על זו ללא כל הקשר. לא פלא שהסופר וחבריו לא התעכבו כאן יותר מדי, והמשיכו לעמק החולה.
האדמה עיקשת וצרובה
"לא יכולנו לעצור למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים־שלוש מן המחנה שלנו, אף שהנחל זרם לצדנו", הצטער טוויין בתיאור מסעו מדן לחולה. "אמנם ראינו מים, אבל בכל מרחב השממה סביבנו לא היה אפילו קמצוץ צל, ונצלינו קשות בשמש היוקדת". לו רק יכלו הוא וחבריו לעצור בדרך מתל דן דרומה, לחתור קצת בקיאקים בקיבוץ הגושרים, לסעוד את לבם באחת ממסעדות המזון המהיר בסגנון אמריקני שמציע קניון נחמיה שבעיבורי קריית־שמונה, או להתפנן בצל עצי הענק ב"פארק הזהב" שבמרכז העיר; אם היה גיבורנו נהנה מכל אלו, מצב רוחו ודאי היה משתפר פלאים.
אבל אנחנו ב־1867. התיישבות יהודית אין כאן, ועיקר התושבים הם בדווים עניים משבט עווארינה, שהובאו מסודן כדי לחזק את ההיאחזות המצרית באזור. עמק החולה הוא ביצה צפופה, עכורה ורוחשת זבובים. המקום הראשון שהם יכולים לעצור בו ולנוח הוא עין מלחה, הידוע היום בשמו העברי עין עינן.
150 שנה אחר כך אנחנו פוגשים באגמון החולה את ענבר רובין, מנהלת תוכן והדרכה באגמון. היא לוקחת אותנו לגן הבוטני במרכז השמורה, ומסבירה שכאן אפשר לראות את האגם פחות או יותר כפי שנראה לפני מפעל הייבוש ההרסני בשנות החמישים של המאה שעברה. "היו כאן למעלה ממאה מיני צמחים אז", היא מספרת, "והצלחנו לשחזר כתשעים מהם".
אני שואל אותה על התרשמויותיו הביקורתיות של הסופר האמריקני כשהגיע לכאן. "אני לא מאשימה אותו", אומרת רובין. "אנחנו רואים פה יישובים וירוק, ההרים משני הצדדים מכוסים יערות, אבל כל זה לא היה כאן בזמנו. התושבים הבדווים שחיו פה אחרי שכפו עליהם מעבר מסודן, מתו בהמוניהם ממלריה. היו שנים שכל תינוק שנולד בשבט הזה, מת מהמחלה בתוך כמה חודשים. די לקרוא איך באותה תקופה ניסו אנשי 'גיא אוני' להקים יישוב בראש־פינה של היום, מקום יותר הגיוני מהחולה, וברחו בחזרה לצפת. התנאים פה היו נוראיים".
לשאלתי למה בעצם לא היו כאן עצים - הרי מים לא חסרים באזור - היא משיבה: "הטורקים כיסחו את כל העצים פה ומצפונה לנו, גם ליד המעיינות. הם היו צריכים את העצים להסקה וכחומר בנייה. לכן טוויין מתאר שאפילו במקומות שיש בהם מים, אין צל. העצים היחידים שהצליחו לשרוד הם אלה שהתפתחו סביבם מסורות מוסלמיות, והיו חשובים במיוחד לאוכלוסייה המקומית. הטורקים לא רצו להילחם בתושבים ולהמריד אותם".
קצת לפני שאנחנו מחזירים את הרכב החשמלי הקטן ששימש אותנו לסיור בשמורה, רובין מסכמת: "בסוף הקיץ אז, בימיו של טוויין, האזור הזה נראה כמו סוואנה באפריקה. כשאתה בא לכאן מהצפון המושלג, עם ההרים, הצמחייה הירוקה ומזג האוויר הנעים, אין כנראה דרך להתחמק מההלם".
למזלו של טוויין, כשהגיעו הוא וחבריו לעין עינן, הייתה החבורה יכולה סוף־סוף לפוש ולאכול בצל העצים. לנו לא התמזל המזל, יען כי אתר קידוח המים עין עינן סגור כיום על סורג ובריח באדיבות חברת מקורות. "במתקן קיים מיגון אלקטרוני, לכניסה יש לתאם עם חדר הבקרה", מכריז שלט באותיות אדומות. יכול להיות שהסוס בעלבק היה מתעלם מהשער ומדלג מעליו כשעל גבו גם מארק טוויין, אבל זו השערה בלבד.
לא כנסייה, בית כנסת
הנקודה הבאה שטוויין כתב עליה במסעו בצפון היא בור יוסף. כן, גם לנו זה נשמע קצת מוזר. מה פתאום בור יוסף בגליל התחתון? הרי כולנו יודעים שהוא נמצא בעמק דותן, המרוחק מכאן כמה עשרות מיילים. טוויין היה מודע לחוסר התיאום בין הכתוב בתנ"ך ובין המיקום הגיאוגרפי של האתר, ופתר זאת בקלילות: "היות שרבים מאמינים שהמקום שאליו הגענו הוא אתר הבור האמיתי, יש בו בהחלט עניין כשלעצמו". ובכן, איך לא נקפוץ גם אנחנו לבור שרבים מאמינים בו? מה גדול היה צערנו כשגילינו, אחרי חיפושים לא מעטים, שהדרך אל הבור חסומה בשער ברזל ששייך לקיבוץ עמיעד.
אולי אם היינו נוטשים את הרכב ופוצחים בחיפוש רגלי היינו מוצאים את הבור, אבל גם מארק טוויין עצמו בחר לא להתעכב שם יתר על המידה. עם חבורת הנוסעים הוא המשיך במהרה לכיוון "ים כנרת הקדוש", ואנחנו בעקבותיו. שילבנו להילוך אחורי וחזרנו לכביש 90 כשפנינו מועדות דרומה, לעבר הכנרת.
הצליינים והתיירים שהתהלכו עם טוויין בשבילי הארץ המובטחת לפני 150 שנה, נתקלו בשלב הזה לראשונה באחד מהאתרים המקודשים לנצרות. לדברי טוויין, בכנרת החל המסע האמיתי מבחינת רוב חברי המשלחת, "הצליינים האדוקים בחבורה, שהיו עליזים ושמחים כל כך מאז דרכו רגליהם על אדמת הקודש, עד שלא השמיעו דבר מלבד שירי הלל חסרי פשר".
זה המקום להתוודות: יותר מארבעים שנה חי ונושם עבדכם הנאמן בארץ ישראל, ומעולם לא דרכו כפות רגליו בכפר־נחום. זה הרי אתר נוצרי, והמעט שיכול לעשות יהודי למען צור ישראל בעוברו ליד המתחם המשוקץ שבצפון הכנרת, הוא להרחיק את מבטו דרומה, לעבר טבריה או נקודה עלומה כלשהי במרכז האגם, לבל ייפגשו עיניו חלילה במבני המיסיון שמנציחים את שקריה ובדותותיה של הברית החדשה על אותו האיש. אבל אם מארק טוויין היה כאן, אין לי אלא ללכת בעקבותיו.
ליד החנייה ניצב שלט מאיים: "שטח פרטי – הכניסה מותרת רק לצליינים ותיירים". כיהודי־ישראלי, שהשלט בעצם אומר לו להתרחק מיד מהמקום ומכריז עליו כבלתי רצוי בעליל, עבורי זה סימן מובהק שעליי להיכנס פנימה ויהי מה. כידוע, אין עם כובש בארצו, ואיש לא ידיר אותי ממחוזות השמורים כביכול לצליינים ותיירים בלבד.
מה רבה הייתה פליאתי לגלות שלא רק שאין אונסים איש מהמבקרים במקום לטבול ולהמיר את דתו, אלא שדמי הכניסה נמוכים עד כדי גיחוך, ועומדים על חמישה שקלים בלבד. התדהמה רק גברה כשהתברר שאתר העתיקות המרכזי בכפר־נחום מתפאר בבית כנסת מהמאה הרביעית. לא כנסייה, לא מנזר, אלא בית כנסת משלנו, כולל איורים עתיקים של מנורת שבעת הקנים, שופר ומחתה. מתחת לבית הכנסת הזה טמון בית כנסת קדום עוד יותר, מהמאה הראשונה לספירה, שבו – כך מאמינים המאמינים – התפלל ישו בצעירותו. אבל היי, הוא היה אז יהודי לכל דבר ועניין.
חפירה מסודרת ראשונה תיערך במקום רק שלושה עשורים אחרי בואו של טוויין, כשיגיעו לכאן צמד הארכיאולוגים הנודעים היינריך קוהל וקרל ואצינגר. לכן גם בכפר־נחום חזו טוויין וחבריו בערמות אבנים משונות זו על גבי זו, חלקן הגדול כבר אחרי ביזה שערכו מקומיים ותיירים כמותם בדיוק. "תל חורבות חסר צורה", מלין הסופר האמריקני. "הוא לא דמה כלל לעיירה, ולא היה בו ולו רמז לקיומה של עיירה כזו אי פעם". לפחות טוויין לא היה צריך לשלם חמישה שקלים דמי כניסה: גם על זה היה מישהו חוטף איזו שנינה ממנו.
כפר־נחום היה עבורנו המקום לפגוש בו כמה צליינים אמריקנים, בני עמו ודתו של טוויין, שהגיעו לא ברכיבה על סוסים אלא באוטובוסים ממוזגים. הם לא נראו רוטנים במיוחד, ולמרבה האכזבה גם כלל לא ידעו שהם פוסעים בעקבות הסופר הדגול. "מארק טוויין היה פה? אתה בטוח?" שאלה־טענה מייזי מאלבמה, שהגיעה לסיור במזרח התיכון עם בעלה טד ושניים מילדיהם. "כן, אני בטוח", אמרתי לה בטון נוזפני משהו ועליתי על סוסי בהפגנתיות. כלומר, נכנסתי לאוטו ונסעתי. היעד הבא – מגדלא.
מקלפים את האגדה
ב־1867 עמד על שפת הכנרת, סמוך למגדל של ימינו, כפר ערבי קטן. טוויין לא חושך ממנו את שבט עטו. "מגדל רחוקה מלהיות מקום מלבב", הוא כותב. "זהו יישוב סורי במלוא מובן המילה, ופירושו שהוא מכוער וצפוף, משרה אי נוחות, מזוהם ומוזנח לגמרי. רוחבם של הרחובות נע בין שלוש לשש רגליים, והם מצחינים מטינופת". כשנתקל גם בתושבים, נפרצו כל הגדרות: "נקישת פרסות הסוסים העירה את התושבים השוטים, וכולם יצאו מבתיהם חבורות־חבורות – זקנות וזקנים, נערים ונערות, ילדים וילדות, העיוורים, המטורללים והנכים, לבושים קרעי סחבות מזוהמים, כולם פושטי יד עלובים מעצם טבעם וחינוכם; הקבצנות זרמה בדמם".
במגדלא של היום אין סורים, אין מטורללים ואין קרעי סחבות. את הרמז היחיד לבעתה שאחזה בטוויין אפשר למצוא בקיבוץ הנדבות: הכניסה למקום עולה 12 שקלים, אך התשלום על בסיס התנדבותי בלבד. והנה גם כאן, בדיוק כמו בכפר־נחום, מתגלה לעיניי לראשונה בחיי אחד מבתי הכנסת העתיקים בעולם, והעתיק ביותר בגליל. בית הכנסת הזה, גדול ומרשים במיוחד, התגלה רק בשנת 2009. עד אז, במשך אלפיים שנות, הוא שכן בעומק 30 ס"מ בלבד מתחת לפני השטח.
המרכז היהודי התוסס מהעבר הרחוק היה לפני 150 שנה, ועודנו היום, מוקד משיכה לנוצרים. מרים המגדלית, דמות חשובה במיתולוגיה הנוצרית, היא הרי מבנות הכפר. טוויין מספר שהוא וחבריו הגיעו לחורבה רומאית שאנשי המקום ומורה הדרך הכריזו עליה כביתה של אותה מרים. מובן שזו שטות מוחלטת: הבית, אם בכלל היה קיים אי פעם, נהרס מאות שנים לפני כן. היום קובעים גם המדריכים שאין שום אפשרות להצביע על אחד מהבתים שנחשפו בחפירות ולומר שכאן גרו אי אז בימים פלוני או אלמונית.
"עולי הרגל, כדרכם בקודש, בזזו בקדחתנות פיסות למזכרת מקיר החזית, ואחר כך יצאנו לדרך", כותב טוויין, במשפט סרקסטי שמאיר בדרך אגב את פשר חלק מהאגדות שנמכרו דרך קבע לעולי הרגל, ושטוויין לא חושש לכנותן "שקרים". הצליינים הנוצרים מאמריקה היו צמאים כל כך למשהו ממשי, לדבר מה להיאחז בו, שהיו מוכנים לקנות כמעט כל מעשייה. ואז גם לקלוף ממנה משהו למזכרת, כמובן.
לטבריה הגיע מארק טוויין לפנות ערב. אנחנו הגענו קצת יותר מוקדם, בחמש אחר הצהריים, ומיד סרנו ללשכת התיירות שמשרדיה סמוכים לחומות העיר העתיקות, המתוארות יפה בספר. אפס, שעות הפתיחה מסתיימות בארבע אחר הצהריים. שמחתי שלפחות נחסך מהסופר האמריקני הגילוי שמשרד התיירות המקומי, שאמון על דאגה לו ולחבריו, סגור.
באין אתרים נוצריים משמעותיים בעיר, התפנה טוויין לעיסוק החביב עליו: התבוננות בתושבי המקום והמטרת עביט שופכין מילולי על ראשם ועל עירם. "תושביה יהודים, ערבים וכושים מכוערים מאוד. עזובה, זוהמה ודלות הן גאוותה של טבריה". כשסיים לעלוב באנשים ובבניינים, עבר הסופר לנזוף באגם הכנרת: "מימיה העכורים של השלולית הבינונית אינם מספקים אפילו רמז קלוש לצלילותם הזוהרת של מי טאהו". אגם טאהו צלול המים ויפה הנוף, השוכן בגובה הרי הסיירה־נבדה, הוא מבחינת טוויין האגם האולטימטיבי. באוויר החם והמעיק של סוף הקיץ במזרח התיכון, אין פלא שהכנרת נראתה כמו חיקוי חיוור וזול שלו.
אנחנו עוזבים את טבריה כשהלילה כבר יורד, ושולחים מבט אחרון לעבר הכנרת האפלה. רגע לפני הנסיעה הארוכה הביתה, אנחנו פותחים את הספר למילה אחרונה של חסד מפי הסופר האמריקני הדגול, שבספטמבר 1867 היה בסך הכול עיתונאי צעיר וקל עט. "הלילה הוא הזמן הנכון לראות את הגליל. תחת כוכבי מרום מאירים, ים גינוסר חף מכל כיעור... באור הכוכבים אין לגליל גבולות חוץ מחוג השמיים רחב הידיים, ואז הוא שב ונעשה זירת התרחשות של מאורעות גדולים".
תם יום במסעו בן שלושת השבועות של מארק טוויין בארץ ישראל, ותם הפרק הראשון במסענו בעקבותיו. בשבוע הבא נלך אחריו מהר תבור דרך נצרת, ועד עפולה ועין יזרעאל, בואכה ג'נין.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם