לצוד בולענים: יש חיים בים המוות
למעלה מ־5000 בולענים מנקדים באכזריות את סביבת ים המלח, אבל אפילו זה לא ימנע מאיתנו להמשיך ולטייל באזור. הכתבה שלפניכם תוכיח גם לספקנים שלמרות הכל, ים המוות עדיין חי
אומרים שהסנדלר הולך יחף. אולי המשפט הזה יכול להסביר מדוע למרות שהשתכנתי רק עשרים דקות מהמקום הכי נמוך בעולם, לא ממש יצא לי בשנים אלה לבקר בו.ואולי זו העובדה שהמקום הזה, שנמנה על השורה הראשונה או לפחות השנייה של פלאי תבל, לא מאוד מזמין במבט ראשון. בפונדק "השומרוני הטוב" תיסתם לכם האוזן הראשונה, השנייה תצטרף באזור חוף קלי"ה, ומשם ואילך אוויר צחיח ועומד יקדם את פניכם. תוסיפו לכך את העובדה שים המלח סובל כבר שנים מתדמית של מלכודת תיירים, חולי פסוריאזיס ומחירי שחיתות לכוס בירה מסכנה, ואת החדשות האחרונות – כמעט כל חופיו סגורים לרחצה והגישה אליהם בלתי אפשרית - ותקבלו אזור בילוי שעל פניו עושה חשק לעשות ממנו אחורה פנה ולהתפשר על הסטף.
אבל כל זה רק לכאורה. כי ממש כמו בחורה איכותית עם תמונת פייסבוק לא מחמיאה – גם ים המלח מבקש ממבקריו צ'אנס לאהבה ממבט שני. וזה יקרה לכם, שנייה אחרי שתרדו במורד כביש 90 דרומה. מי המלח יתפרשו לשמאלכם במלוא הדרם, תרגישו איך הקצב מאט את עצמו והאוויר ייעשה פתאום מרגיע באופן חשוד.
"אנחנו כבר התרגלנו לזה", אומרת לי גונדי שחל, מורת דרך ורכזת שטח במרכז "אקו פיס" שבקיבוץ עין גדי.
"אבל מי שלא גר כאן מיד מרגיש את השינוי בתחושה. יש לכך אפילו הסבר מדעי - לריכוז הברום הגבוה שבמי ים המלח יש השפעה מרגיעה על מערכת העצבים". שחל (54), היגרה לאזור בסוף שנות השבעים. "כשהגעתי לכאן הכול היה נראה אחרת", היא נזכרת, "יכולת לעצור איפה שאת רוצה, הים הגיע עד לכביש כמעט. היום, החופים היחידים שעדיין נגישים הם קלי"ה בצפון הים ומרחצאות עין גדי. יתר החופים סגורים. המועצה השקיעה מיליונים בשיפוץ החוף הפתוח בעין גדי, ועוד לפני שנפתח לרחצה כבר סגרו אותו כי כל השטח התחיל לשקוע. גם בחוף "מינרל" קרה אותו דבר.
כששחל מדברת על חופים שנסגרים היא למעשה מתכוונת לתופעת הבולענים. "הם התחילו להופיע בסוף שנות ה־80", היא מסבירה, "הבולען הראשון נוצר בכביש 90 באזור המועצה. כיום נפערים בין 300־400 בולענים חדשים בשנה, ויש כבר מעל 5,000 - רק בצד הישראלי.
הבולען, כך היא מסבירה, נוצר כתוצאה מנסיגת ים המלח. "עשרים מטר מתחת לפני השטח ישנה שכבת מלח גדולה. כשים המלח היה גבוה המים כיסו את שכבת המלח, אבל ברגע שהים נסוג מי תהום שזורמים בתת הקרקע ממיסים את המלח ושוטפים אותו לים, ואנחנו מקבלים חלל גדול. מכיוון שאנחנו יושבים על השבר הסורי־אפריקני יש תנועה של הפלטות, ונוצרים סדקים שהם נקודות החולשה. בתנועה הזאת הכול למעשה קורס".
ולמרות הכל, טוענת שחל, ים המלח סובל מיחסי ציבור גרועים ולא ממש בצדק. "הרוב המוחלט של המסלולים פתוחים לציבור ואפשר ללכת בהם", היא טוענת. "יוצא מן הכלל הוא הדרג'ה (נחל דרגות), שבגלל מיעוט גשמים השנה מימיו אינם ראויים לטבילה ולכן כרגע סגור למטיילים, אבל קצת גשם השנה והוא ייפתח שוב".
עוד נחלים מומלצים באזור הם נחל אוג בצפון רצועת הים, נחל תמרים שיורד לכיוון מטעי התמר של מצפה שלם, נחל טור שמציע מסלול חבלים אתגרי ויש גם אחד, נחל סלוודורה, שלא הרבה מכירים אותו ואולי הגיע הזמן להתוודע אליו, במיוחד אם מדובר במשפחות שמעוניינות במסלול קליל. "טיילתי בו עוד לפני שהיה מסומן", מתוודה שחל, "וסיפור הגילוי שלו די מדהים. היה כאן מקרה בשנות ה־70 של אדם שנעלם. שיערו שהוא טייל במדבר יהודה, אבל לא מצאו אותו. ההורים שלו הלכו למתקשר בהולנד שאמר שהוא רואה בן אדם בנחל. הוא תיאר מראה של מסלול שבסופו עץ ולמרגלותיו מעיין, ושם שוכב אדם. הם חיפשו את הנחל, הגיעו לעץ, ואכן נמצאה גופה במקום, רק שהיא הייתה שייכת לבדואי שמת שם לפני חמישים שנה. כך גילו את הנחל".
כמעט כל כתבה שנעשתה לאחרונה על ים המלח עסקה בצד העצוב שלו – תופעת הבולענים, התיירות שנפגעה וכהנה. "הקהילה בהחלט נפגעה מאוד מהבולענים", מודה שחל, "בן לילה אנשים איבדו את מקומות העבודה שלהם". ומצד שני, כנראה שהצורך הוא אבי ההמצאה, ולאט לאט מצאו תושבי האזור, שעל חלק גדול מהם נמנים אמנים וגיאולוגים למיניהם, אלטרנטיבות יצירתיות.
כך עשו גם גונדי וחברתה יונית שמיר, אמנית יוצרת ובעלת סטודיו, בסדנאות חוויתיות שהן משווקות. הסדנאות כוללות סיור בין עצי תמר ובית כנסת עתיק, צביעת בדים בצבע האינדיגו הגדל באזור, שעל פי המקורות שימש גם ליצירת התכלת בציצית, תכשיטנות טבעית ופיסול באדמה מקומית. על הדרך תוכלו להכיר את "בבתה" - דמות שחיה בסביבה בסוף המאה הראשונה לספירה ונדדה לירדן, שם התיישבה בעיירה נבטית. "הוריה של בבתה היו יהודים שגלו לשם אחרי חורבן בית שני", מספרת שחל, "אביה הגיע לאזור קצת לפני לידתה. לאחר מותו היא קיבלה ממנו בירושה מטעים, התחתנה, ואז בעלה הראשון נפטר והשאיר אותה עם ילד קטן. לפי החוק דאז האישה לא קיבלה את הירושה והוצב לה אפוטרופוס שינהל את המטעים עד שהילד יגדל ויירש אותם. בבתה לא הסכימה, התלוננה בפני המושל הרומי ודרשה לנהל את המטעים בעצמה. להפתעתה, המושל התרצה".
"היא למעשה אחת הפמיניסטיות הראשונות", אומרת שחל, ודרך הסיפור שלה אפשר גם להתוודע לסיפורו של ים המלח. באחת המערות באזור מצאו את כל המסמכים שלה, שנכתבו בשפות שונות - אילו זכויות מים יש למטעים שלה, דיונים בבית המשפט הרומי, הירושה שקיבלה – הכול כתוב. דרך סיור בבית התמר אנחנו מתוודעים לתחום שבו התמקצעה – תרבות גידול התמרים שמאפיינת את האזור".
אני נפרדת משחל, ובלבי גומלת החלטה נועזת לראות את אחד הבולענים באזור. במורד הכביש אני מבחינה בחאן עין גדי החדש שנפתח בכניסה לקיבוץ - עוד אחד מהרעיונות החדשים שנוצר כתוצאה מסגירת החופים, ומאפשר לאנשים להיות הכי קרובים לים ובמחירים נוחים. תוך כדי פילוס הדרך בינות לשלטים הברורים המתריעים על סכנה, אני מבינה מדוע שחל הסתייגה מלהמליץ לי על ביקור בבולענים. אבל הסקרנות הוליכה את רגליי בכל זאת, ולאחר כרבע שעה הוא נפער בפניי - בולען עצום ממדים עם מים חומים בתחתיתו, פלא בריאה של ממש.
משם אנחנו ממשיכים לעבר בית ספר שדה עין גדי, השוכן מספר קילומטרים צפונית לקיבוץ. בתוך חדר טבע עם זגוגיות מלאות בדגמי חיות והסברים גיאולוגים על המקום, אני פוגשת את אביגיל אילן, מדריכה במקום.
"יש הרבה אנשים שבעיקר מספידים את האזור", היא טוענת בצער, "ולדעתי הם ממש מפספסים את הייחודיות של המקום. אנחנו חלק מתהליך גאולוגי מטורף שמתרחש כאן. אנשים נוסעים לאיסלנד כדי לראות את חיבור הלוחות הטקטונים של אירופה ואמריקה, ואנחנו עומדים פה ממש על מפגש לוחות כזה. גם הבולענים הם תופעה ייחודית שלא מתרחשת בהרבה מקומות. כשיורדים לקו החוף יש מראות מדהימים של גושי מלח". אבל אליה וקוץ בה – כי כאמור, רוב האטרקציות השוות לא מונגשות כרגע לציבור. גם המעיינות החמים שמתחת לשפך קדם, אסורים כרגע לטבילה.
"אבל חשוב להישאר אופטימיים", טוענת אילן, כי יש הרבה אנשים שעושים ומנסים לייצר פתרונות". אחד מהם הוא אלי רז, גאולוג ומומחה לבולענים, לשעבר ראש בית הספר ומייסד יחידת חילוץ עין גדי, שנחשב למומחה לאזור. "הוא וכרמית איש שלום ממרכז המדע של ים המלח והערבה בנו תוכנית לשיקום האזור ועיצוב מחדש של מפלס ים המלח", מספרת אילן, "החברה להגנת הטבע מגבשת ממש בימים אלו נייר עמדה שידרוש החלטות ממשלתיות, וגם אנחנו לוחצים שמישהו יקבל החלטות. ברגע שזה יצא לדרך לוחות הזמנים יתרחשו בכמה פעימות, אבל הרעיון הוא שעד 2025 נראה כאן שינוי משמעותי".
לימון נוסף שהפך ללימונדה הוא הבולענים עצמם. למרות העובדה שמדובר בסוג של מפגע, אלה הפכו למוקד משיכה למטיילים הרפתקנים שמגיעים בכוחות עצמם כדי לצפות בפלא, חרף שלטי האזהרה. נכון להיום אין סיור מסודר באזור הבולענים מכיוון שרוב חברות הביטוח מסרבות לגבות אותו. היחיד שמקיים סיור כזה הוא אלי רז, שאיכשהו הצליח להשיג את האישורים הנדרשים. "רז עצמו נפל לתוך בולען בזמן שעסק במדידות, ובילה בו 24 שעות", מספרת אילן, "בזמן ששהה שם הוא כתב יומן על נייר טואלט שהתפרסם מאוחר יותר בבלוג שלו "חוויות מבור תחתיות".
וכך כותב רז: "דימיתי שאני קבור בתוך מפולת, ואינסטינקטיבית חתרתי בכל הכוח למעלה. לשבריר שנייה חשבתי שהתעוורתי, או שככה זה בעולם האחר, ואז החל להסתנן מבעד לאבק אור, שהפך בהדרגה לכתם עגול וכחול של שמיים".
"החלום שלי הוא שההמלצות יקבעו שמנגישים וממפים את הבולענים ומסמנים שם שבילים", אומרת אילן, "בפנטזיה שלי תיפתח פה שמורת טבע בשם 'ארץ הבולענים', ואנשים יוכלו לסייר ביניהם וללמוד עליהם, כי המראות כאן הם באמת מדהימים. יש כאן תקציבי פיתוח של ים המלח, והמפעלים מחויבים להשקיע כספים אז צריך פשוט הרבה סבלנות. אנחנו בנקודת זמן שבה יש מספיק מה לראות כבר עכשיו, אבל יהיה הרבה יותר בעוד שנתיים".
אבל לא רק בולענים יש באיזור, אלא כפי שאילן מסבירה – גם לא מעט מורשת.
"למדבר יהודה היו כמה תקופות פריחה", היא מציינת, "אם אני צריכה לבחור את שתי התקופות הכי מרתקות - מדובר בבית שני והמרד הגדול. כל התקופה של הסיקריים וסיפור מצדה - יש הרבה עדויות על החיים שהיו כאן כמו מערות קומראן, בית הכנסת העתיק, יריחו, וילה מתקופת בית שני שנמצאת בשמורת עין פשחה, ואומרים שהכול בעצם סבב סביב ייצור שמן האפרסמון.
מדובר במוצר מאוד ייחודי, סוג של בושם מאוד יקר שמוזכר בתלמוד והיה מקור הכנסה מספר אחד כאן, עד כדי כך שכאשר הקיסר הרומי רצה להתחנף לקליאופטרה הוא העניק לה במתנה את כל מטעי האפרסמון שהיו באזור. כשהורדוס עלה לשלטון היה לו ברור שזהו נכס משמעותי, והוא חכר אותם ממנה. המרד הגדול ומאוחר יותר מרד בר כוכבא הותירו כאן הרבה מערות מפלט על מצוק ההעתקים, בנחל צאלים ובאזור קומראן. וישנו גם מפעל האשלג הישראלי, שהוא בכלל סיפור חלוצי. לחשוב שאנשים הגיעו לכאן, לאזור שכוח אל, וראו הרבה קדימה".
בדרך חזרה לכביש 90 אני מבחינה באזור שטוח יחסית שמאפשר גישה מסוימת לשפת הים. חמושה בסנדלים לא מאוד נוחים אני מחליטה להתעלם משלטי האזהרה ופוסעת לכיוון. מרחוק זה נראה עניין של כמה דקות, בפועל אני צועדת כמעט רבע שעה. תוך כדי ההליכה אני מבחינה בקרום הלבן שנוצר על האבנים, ומבינה שפעם המים הגיעו לכאן. בהגיעי לשפת הים, אלוהים עדי, לא הפסקתי לכעוס על עצמי שאני גרה כאן כל כך הרבה זמן ומעולם לא יצא לי לראות את כל זה מקרוב. שדה שלם של כרוביות מלח נפער בפני, ובמקום חול פזורות על הקרקע פניני מלח שמנוניות ויפות. הזיעה נוטפת ממני ולרגע אני מתקשה להבין איך בדיוק השתמרו הגופות שנמצאו סמוך למצדה בזכות תנאי היובש של האזור אם בעצם כל כך לח פה.
בהמשך מתברר לי שאת היופי הזה אפשר לראות, ובאופן מעט יותר חוקי, באזור המלונות. אם חונים מדרום למלון הרודס, ניתן לצעוד על משטחי המלח ולצפות בפלא הזה מקרוב. נכון, זה אמנם לא הים עצמו אלא בריכות האידוי שנבנו באופן מלאכותי, אבל היופי מרהיב בדיוק באותה מידה. באזור המלונות אף מתוכננת בקרוב הקמת רצועת חוף חדשה ובה 16 חופים פתוחים לרחצה ללא תשלום, שביניהם תחבר טיילת שכבר נמצאת בשלבי בנייה.
לא רק הים והמסלולים הנושקים לו מההרים שממול שינו את פניהם, גם אזור המלונות עבר תמורות ושינויים בהתאם לתנאים שנוצרו באזור. אם פעם יכולתם לצאת מהלובי ולצעוד פסיעות ספורות לעבר החוף המנוכס למלון, היום, בחלק מהמלונות תיאלצו לקחת שאטל שיביא אתכם לעבר החוף.
במלון ישרוטל ים המלח אני פוגשת את ליאור שוך, שמנהל את המקום בשנתיים האחרונות. כבר בכניסה יכולתי להבחין בהבדל – השקט. למרות שהמלון היה בתפוסה כמעט מלאה, לא נצפו גורמים מרעישים באזור כמו שתראו למשל בטבריה או באילת. עניין של אווירה.
"אין ספק שהרבה השתנה", מודה שוך, "פעם עוד עבר פה הכביש הישן, כביש 90 העליון עוד לא היה קיים, ואנשים נסעו מאילת דרכנו. רק באמצע העשור הקודם פתחו את הכביש העליון שמווסת ומרחיק מאיתנו את התנועה".
ישרוטל הוא בין המלונות שממוקמים יחסית טוב על הרצועה, והאורחים צריכים רק לחצות כביש וללכת כ־30 מטר לעבר הים. "למרות שאנחנו לא באמת על הים", הוא מסביר, "אנחנו יושבים על בריכה מספר חמש של מפעלי ים המלח, ככה שהם אלו ששולטים בגובה המים ויכולים למלא או לרוקן אותה. כרגע הסוגיה הבוערת היא דווקא הצטברות המלח בקרקעית שדוחפת את המים ומעלה את המפלס. מדברים על קציר מלח שהמפעלים אמורים לבצע כדי שהמים לא יעלו עוד. יש פה מלונות שכדי להגיע מהם למים את צריכה לעלות מהמלון, למשל מלון הוד".
המרחק היחסי מהים וגם מזג האוויר הלא תמיד סימפטי, הביאו את רוב המלונות להקים בריכות מי ים המלח בתוך המבנה. בריכה מקורה וגדולה כזאת נבנתה גם בישרוטל, ולצדה בריכת מי גופרית שמכילים ריכוז גדול של מינרלים, ובה ניתן לשהות לא יותר מרבע שעה. "אנחנו שואבים ומחליפים את המים כל שבוע", מספר שוך, "יש להם את אותו האפקט כמו בתוך הים רק שהמקום סגור וסימפטי ובלי חול באצבעות של הרגליים".
ים המלח הוא תענוג שנוי במחלוקת?
"אישית אני לא נכנס לים, אבל זה עניין של מה אתה אוהב לעשות. יש כאן אנשים שזה החיים שלהם. הם יכולים לבוא לפה ולרדת לחוף שבע עד עשר פעמים בשנה. כמובן שיש גם את המינרלים והסגולות הידועות".
אחרי שליאור עושה לי סיור היכרות קצר במלון, אנחנו פונים לבריכת המים המתוקים שבחוץ. שם אני מבחינה בהרכב האוכלוסיה השונה. יותר תיירים וזוגות, פחות ילדים וכאמור פחות רעש. שני חרדים מנצלים את האנונימיות ומצטופפים על מיטת זולה בשחנ"ש צמוד.
"העונות החזקות כאן הן אפריל, מאי, וספטמבר עד נובמבר", אומר שוך, "גם כשהטמפרטורות יורדות מזג האוויר כאן נשאר חם ואפשר להמשיך לטבול בבריכות".
מה בעצם מייחד את המקום מאזורי תיירות אחרים בארץ?
"קודם כל נושא הבריאות. תיירות המרפא חזקה כאן מאוד, בעיקר בחילופי העונות. נערכים פה גם הרבה כנסים. תחשבי על זה שאם מישהו רוצה לעשות פה כנס שאנשים באמת ישתתפו בו, כאן אין קניון או משהו בסגנון שאפשר לברוח אליו. באילת, כשעושים כנס, המליאות חצי ריקות. בסופו של דבר יש כאן את כל מה שיש באילת. אמנם אין צוותי בידור כמו שם, אבל יש מועדון לילדים ובגלל שאוגוסט לא נחשב פה לעונה חמה המחירים יותר זולים".
כשאני מציינת בפני שוך שלים המלח יצאה קצת תדמית של אטרקציה לתיירים שאולי קצת מבריחה את הישראלים, הוא עונה בתגובה שזהו בדיוק הדבר שאמור להביא אותם לכאן: "אנשים בארץ אוהבים את המקומות שאליהם התרגלו, אבל כשאתה בא מבחוץ אתה מבין שבעצם אין עוד מקום כזה בעולם. אין מקום שיש בו תופעת טבע כזאת, שמקבלים בו מים ברמה כזאת, ושאת יכולה להתמרח בו עם בוץ וזה יעשה לך טוב לעור, לראומטיזם ולפסוריאזיס.
"ביקרו כאן החבר'ה של להקת אירוסמית'", הוא נזכר, "הסולן שלהם, סטיבן טיילר, קיבל את הסוויטה, מרח את עצמו בבוץ והצטלם לעיתון כשהוא צף במים וקורא עיתון. כמה מקומות כאלה את מכירה, שאפשר לשבת בהם בתוך המים ולקרוא עיתון? אז נכון, אין פה את הבידור האקטיבי, אבל זה לא הקטע כאן. אנשים לא מחפשים את האקשן הזה. הם באים לבריכה, שותים משהו, מגיעים אחרי חתונה כדי להתאוורר. כשעידן רייכל נוסע לאילת לא יתנו לו שם מנוחה. כשהוא הגיע לכאן, היה לו סופ"ש שקט".
ממלונות ים המלח אנחנו עולים בחזרה צפונה לכיוון הישוב אבנת - אחד היישובים הצעירים באזור, ומהבודדים שקלט אליו גם משפחות דתיות.
שם אנחנו פוגשים את נתנאל שלזינגר, מומחה תיירות שמקשר בין קבוצות לאטרקציות באזור כביש 1 בואכה ים המלח. הוא מתחזק גם אתר שנקרא "אחד בשביל כולם". "הסיפור הכי מעניין הוא השיט שנחנך לאחרונה בים המלח", הוא אומר, "לא מדובר בעסק זול, וצריך לקחת בחשבון שהוא מתומחר לפי סירה שיוצאת למים רק כשיש קבוצה. אבל החוויה כל כך מפעימה שזה נהיה כבר קטע של חבר מביא חבר".
"בשיט רואים דברים שאי אפשר לראות בשום מקום אחר בעולם ובשום דרך אחרת", הוא אומר, "דמייני יהלומי מלח אמיתיים. את מכניסה את היד לבוץ ויוצא לך יהלום מרובע ומושלם. זה משהו שנוצר בלחץ מאוד גבוה של מאות ואלפי שנים. דמייני מערות מלח שיוצרות נטיפים, ארובות בתוך הים שיוצאים מהן מים מתוקים, שיט בתוך בולען. חלק מהתופעות נחשפות היום ובעוד חודש יכולות להיעלם. "נשיונל ג'אוגרפיק" צילמו כאן במצלמות 360 מעלות ויצאו עם סרטונים מדהימים".
המסע היומי שלנו הסתיים, ואנחנו עולים חזרה לכיוון כביש 1 במעלה הדרך. ים המלח נשקף לימיננו, ולצדו השלטים האדומים האימתניים אך גם נוטעי התקווה. ואולי יבוא היום וכמשאלתה של אביגיל, ילדים ירוצו בין בולענים. ואולי יגיע יום שבו האדם יבין שמי שהרס את הטבע בחזירותו האינסופית, יכול גם להשתמש בו בחזרה ולתקן
אקו"ם