ראשי » סגנון » מגזין

הסיפור שלא סופר: סל תרבות עם שרה ב"ק

ב"ק, 42, נשואה ואם לשישה, גרה בכפר–עציון. אשת תקשורת, עומדת בראש מיזם "זושא ־ מגלים את הסיפור החסידי"

זיכרון ילדות תרבותי: אני בכיתה ב', נוסעת בכל שבוע באוטובוס לבד לחוג אמנות במוזיאון ישראל. עד שהחוג מתחיל אני מסתכלת על התערוכות החדשות באגף הנוער. פעם אלה עבודות זכוכית קטנות ומנצנצות, פעם ציורי ענק על הקירות. אני הקטנה מסתכלת והולכת בצעד קל אל החוג - להיות האמנית הגדולה הבאה.

דמות שמעניקה לך השראה: ביאליק, איש שהיה בו כל כך הרבה: גם יצר בעצמו וגרם לאחרים ליצור, גם הוציא לאור וגם תרגם, גם כתב שירים בלתי נשכחים וגם כתב לילדים, גם כינס מאוצרות התרבות של העם היהודי וגם עשה קבלות שבת המוניות בתל־אביב. איש שהשליחות של חייו הייתה תרבות יהודית, והוא עשה זאת בצורה שתמיד מעוררת בי השראה.
 
יוצר אהוב: ר' נחמן. הטירוף שלו, היצירתיות שלו, ההבנה שלו לנפש האדם על גדלותה ועל שפלותה. על הרצון שלו שלא נזדקן אף פעם, שתמיד נתחדש, שתמיד נשאל. וכל זה עד גיל 38.

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? סבא יחיאל צבי וסבתא בלה אינדור ז"ל. שרדו את השואה, שרדו את אושוויץ, שרדו את צעדת המוות, הגיעו לארץ והצליחו לחיות - אבל לא לספר. הייתי מושיבה אותם במטבח הקטן בכפר־אתא ורושמת כל פרט, מלפני המלחמה ומהמלחמה עצמה. כואב לי מאוד שלא הספקתי.

מי מצחיק אותך? הילדים שלי, בשולחן שבת ומיד אחר כך על הספה.

תמונה על הקיר שלך: הבית שלנו מלא בעבודות יוצאות דופן שציירו אמא שלי, אחיות שלה וסבתא שלי. יש להן הזכות להיפגש פעם בשבוע כדי לצייר ולרכל, וכל אחת מהן היא אמנית בפני עצמה. יש תמונה אחת של חורש מדהים שאמא שלי ציירה, ופורטרט גדול של סבי, הרב אברהם חזן, שדודה שלי ציירה. ועם כל האמנות הזאת סביבי, אני לא נוגעת במכחול וצבעים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg