משחק החיים
באמצע החיים מוצא עצמו גיל פרנק משחק ומגדל ילדים. כאן מתחיל ונגמר הכל מבחינתו. השחקן יליד חיפה, שמוכר לרובנו מטלנובלות שונות, מככב בימים אלו בסרט "אבידות ומציאות". לרגל המעבר מהמסך הקטן לגדול הוא מספר על יחסו אל עיר הולדתו ("כבר לא מתגעגע"), על בעיות הגמגום שלו ("בהחלט הטראומה של חיי"), חושף את משנתו הפוליטית ("אני בעד דיקטטורה") והיה משתחרר בשמחה מעולן של אופרות הסבון ("אם היו לי שני מיליון דולר"). פרנקופיל
טל מילר
,
21.12.07,
14:32
גיל פרנק
צילום: אריק סולטן
"הספר שלך מדהים, אהבתי אותו מאוד", אומר המוציא לאור למיה הצעירה, שמתקשה להסתיר את שמחתה. זה היה הספר הראשון שכתבה והצלחתו, מן הסתם, הייתה חשובה לה מאוד. "את יודעת מה הכי אהבתי?" שואל המו"ל ומיה הנרגשת מביטה לעברו: "מה?". "את המיניות של הספר", ענה המו"ל. בכל סיטואציה ספרותית אחרת זה היה בגילאי 5-8. המו"ל המשיך בכיוון: "תתארי לך שבסיפור על מיץ פטל, הג'ירפה לא רק הייתה עומדת מאחורי העץ אלא גם מתחככת בו? כמו שאנחנו היינו עושים כשהיינו ילדים? תתארי לך שבמהלך הרכיבה על האופניים הילדה הייתה חווה פתאום אורגזמה? איזו חגיגה זו הייתה!". המו"ל התעלם ממבטה ההמום של מיה, והמשיך בהצעותיו בנוגע לשכלול המיניות שבספר.
לפתע פתאום הביט בה ואמר: "יש לך חתיכת טבק בלשון, תוציאי אותה". מיה לא מצאה דבר בלשונה, אבל המו"ל לא ויתר, "בואי, תוציאי את הלשון ואני אוריד לך הטבק". המומה לחלוטין מוציאה מיה את לשונה. הגבר שמולה מניח את אצבעו על הלשון, משתהה רגע ארוך ואומר לה, "לא היה לך שם כלום. כנראה שרק חשבתי שהיה לך, בגלל השתקפות האור. אבל איזו לשון נעימה יש לך", הצעירה בורחת משם כל עוד נפשה בה, יומיים לפני שהחבר של אחותה יגיע לבית ההוצאה ויכניס מכות קשות למו"ל הבוטה.
בסצנה הזויה זו פותח גיל פרנק את השתתפותו בסרט החדש של שבי גביזון ודנה מודן, "אבידות ומציאות". הסרט, שעלה לאקרנים לפני כחודש ויעלה בקרוב כסדרת טלוויזיה, הוא אחת היצירות המיוחדות שייראו השנה בקולנוע הישראלי. לצד פיגורות קולנועיות מקומיות כגון ליאור אשכנזי, אלון אבוטבול, מיה דגן ושרה אדלר, מצליח גם פרנק, המגלם כאמור מו"ל עימו נפגשת מיה (שרה אדלר),
להרשים במיוחד.
למרות שמדובר בדמות חריגה בהחלט, פרנק מאוד נהנה מ"אבידות ומציאות". אם תשאלו אותו, דווקא מאוד מוצא חן בעיניו לגלם פסיכופת. "אני מקווה שגם בי יש צד מטורף כזה", אומר פרנק, "אין ספק שזו לא היתה דמות מהסוג הרגיל שאני משחק. המשחק מעניק לנו אפשרות לגעת בסטיות, בדברים שאינם שגרתיים וזה הכיף. התחברתי במובן מסוים להקשר של הילדים והמיניות. אני רואה את הילדים שלי, בני ארבע ושמונה, שעוד לא חוו אורגזמה אמנם, אבל מתחילים לדבר על בולבול גדול ובולבול קטן. מה שהיה יותר קשה לי זה להביא את האדם שמולי, את שרה, למצב מביך. זה הרבה פחות מתאים לי".
בלקסיקון של גיל פרנק יש מוציא לאור מטורף כזה?
"לגיל פרנק אין לקסיקון. פעם הייתי פרוע יותר, היום אני כבר ממש לא כזה. אני עדיין מצליח להתחבר לדברים מסוימים בו, ואני מקווה שזה בא לידי ביטוי בסופו של דבר".
יש מוזרות גדולה בסרט. זה משהו שהרגשת כשראית את התסריט, כשצילמת?
"לסרט יש קצב איטי וזו בחירה של הבימאי. ההומור של מודן והעדינות של שבי הביאו תוצאה נהדרת ואני חושב שהוא באמת יצא מצוין".
היו לך המון תפקידים ראשיים, והנה פה אתה מקבל דמות שמשתתפת רק בשתי סצנות.
"זה אותו הדבר בשבילי. אני בא לעשות את העבודה שלי".
לא רצית לעשות תפקיד אחר בסרט?
"בהתחלה נבחנתי לתפקיד של ברי (ליאור אשכנזי). הייתי שמח לשחק את התפקיד שלו, וגם את מה שאלון אבוטבול שיחק, אבל מהרגע שאתה מתחיל תפקיד מסוים אתה לא חושב על זה יותר. אני חושב שהם שיחקו מצוין".
גיל פרנק. ידוע כ''דורון מלחיי האהבה'' צילום: אריק סולטן
טלנובלות הן פס יצור
גיל פרנק (45) נולד וגדל בחיפה וסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי. עד אחרי הצבא, תיאטרון מעולם לא משך אותו. להפך. פרנק סבל מגמגום בדיבור, דבר שהפריע לו בחיי היומיום. ואולם, לאחר סיום שירותו הצבאי החליט פרנק ללכת לאודישן ב"בית צבי". הבוחנים יצאו מגדרם לנוכח הצעיר שגמגם מולם, ופרנק עבר בהצלחה גדולה את האודישן.
עבור אינסוף צעירים הרעיון להתקבל ל"בית צבי" נחשב להגשמת חלום. עבור פרנק היה מדובר באמצעי להגשמת חלום משל עצמו: התגברות על הגמגום. לאחר כמה שנים בלימודי משחק אינטנסיביים השיפור בדיבור היה בלתי יאמן, ובין תרפיה לתרפיה מצא עצמו פרנק כשחקן. ועם זאת, הוא מגדיר את עשר השנים הראשונות של המשחק כסיוט. "המחשבה הייתה רק איך לא לגמגם. הלימודים היו סבל. קמתי בבוקר עם הידיעה האיומה שיש הצגה היום. זה היה תהליך ארוך בסופו הגמגום פסק כמעט לגמרי, ומשם התחילה ההנאה. עד היום אני מגמגם קצת. זו בהחלט הטראומה היחידה בחיי".
מהרגע שדיבורו של פרנק נהיה בהיר יותר, גם התפקידים החלו לזרום אליו. החל מ"קיסריה", "יתומים" ו"אלטלנה" בתיאטרון בית לסין, דרך "מלאכים באמריקה", "ציפור הנעורים המתוקה" ו"בני ערובה" בתיאטרון חיפה, ועד ההצגות הגדולות "ביבר הזכוכית" ו"הורדוס" בהבימה ו"עקר בית", "המלט", "האב" ו"גפן בלאדי" אותן הוא מציג במקביל בימים אלו בקאמרי. עם זאת, למרות הרפרטואר המפואר שצבר על הבמה בשני העשורים האחרונים, פרנק מזוהה יותר מכל בתור "דורון מלחיי האהבה" ומתפקידיו בטלנובלות "משחק החיים" ו"מיכאלה". "טלנובלות מסתכמות עבורי בפרנסה, ותו לא. אני לא מתגאה בטלנובלות ולא מתבייש בהן. אם אנשים מזהים אותי בתור שחקן טלנובלות זה עניין שלהם".
אתה באופן אישי לא מת על הז'אנר הזה.
"אני לא צופה בטלנובלות והאמת, אני גם לא חושב שיש מה לדבר עליהן. יש מה לדבר על מפעל נעליים? לא, זה פס ייצור שמייצר, וזהו. ככה גם טלנובלות, פס ייצור. כמה אפשר לדבר על פס ייצור? זה פורמט משעמם לצפייה. כשאתה הולך לתערוכת אמנות אתה בא להתמלא ממשהו. כאן אתה בא להתרוקן. אגב, אפשר גם להגיד שהמלט זה טלנובלה כי זה גם עוסק ביחסים בין גבר לאישה או בקונפליקט כזה או אחר בין אבא לבן. טלנובלה זה לא בעלילה אלא בעשייה. אופן ההפקה שלה לא מאפשר לך לעשות אמנות. אתה מצלם עשרים סצנות ביום, אז כמה אתה יכול להשקיע בכל אחת? בסרט אתה יכול לעבוד על סצנה אחת שלושה ימים, ההשקעה היא אחרת וזה ההבדל בין יצירה וייצור".
אם לא היה לך מנהל בנק על הראש היית מוותר על הטלנובלות?
"ברור. אם היו לי שני מיליון דולר הייתי מוותר על הרבה דברים שאני עושה. מה שמושך זה רק העניין הכלכלי. למזלי, אני לא עושה רק את הז'אנר הזה כי אם הייתי עושה רק אותו הייתי מרגיש ריק. המישור הכלכלי לא מאפשר לי לוותר כמעט על כלום".
אתה חולם לפעמים להיות קומי יותר?
"מאוד, למרות ש-99.99 אחוז מהאנשים תופסים אותי רק כדרמטי. באתי לאחרונה לעומרי ניצן ואמרתי לו שאני רוצה לשחק בקומדיה כדי לנשום אוויר אחר, אבל אני לא חושב שהוא אפילו העלה את זה על דעתו. עם זאת, אם אשאר בתחום ואמשיך לשחק עד גיל 80 אני מאמין שיהיו עוד מספיק תפקידים נפלאים".
פרנק מודע למצבו הרעוע של התיאטרון בארץ, שלא ממש מצליח להתרומם בשנים האחרונות, ובמקביל, הוא מפרגן בגדול לעלייתו של הקולנוע הישראלי, שבשנים האחרונות קוצר הצלחות מעבר לים. הוא בהחלט סבור שששון גבאי, שזכה לאחרונה בפרס האוסקר האירופי היוקרתי, ראוי לו. במקביל, קשה לפרנק עם מה שמתרחש בשדה הרחב יותר של המושג תרבות, עם דור האס.אם.אסים והכוכב נולד למיניהם. "תרבות בעיניי זה להיות סבלן, לתת כבוד, להיות שקט. ובזה אנחנו מתדרדרים", הוא אומר.
כחיפני בדימוס, מה דעתך על מה שקורה היום בתיאטרון העירוני?
"זה עצוב, ואני מאוד מקווה, גם למען העיר וגם למען התיאטרון, שלא יסגרו אותו. אני חושב שבתקופה שהיו שם עודד פלדמן ואלון אופיר התיאטרון הלך בכיוונים נכונים, אבל חיפה צריכה להיות גמישה עם השינויים. פעם התיאטרון בעיר היה אחד הגדולים בארץ אבל המציאות השתנתה, הסביבה השתנתה ואולי הוא צריך לפעול במתכונת דומה לזו של החאן, להתחיל מקטן ולמצוא את זהותו מחדש".
גיל פרנק. לא חולם על הוליווד צילום: אמיר מאירי
משחקים ומגדלים ילדים
אתה מתגעגע לחיפה?
"לא, הרבה נמחק מהזמן שלי שם, אין לי עוד קשר לעיר חוץ מהמשפחה שלי שם. אין לי שום כוונה לשחזר את העבר".
מה הזיכרון הכי חזק שלך מהעיר?
"המדשאות של הריאלי בבית בירם. כל החברים, הילדות שלי שם, זו אחת התקופות הכי מאושרות בחיים שלי, לשחק כדורגל על הדשא בריאלי".
מה הילד הזה היה אומר אם היה רואה מה יצא ממנו?
"זה היה מפתיע אותו. ומצד שני, אני עדיין מת על כדורגל ועדיין מת על מכבי חיפה".
מעניין מה הוא היה חושב על הסצנה שלך מ"אבידות ומציאות".
"הוא בטח היה מתחרמן מזה. ילדים, אתה יודע...".
בהצגה "גפן בלאדי" בקאמרי מגלם פרנק את דמותו של שאול ברגר, אידיאליסט חולם, המנסה לגלות ולשחזר את הגפן הארץ-ישראלית העתיקה מימי בית שני. לאורך כל ההצגה מתעקש שאול לממש את חזון גידול הגפן על ראש הר בנגב. לעומת שאול האידיאליסט, בעל החזון וגדוש החלומות, יושב מולי בקפה נונה התל אביבי אדם ללא משאלות. פרקטי הוא אולי התואר המתאים ביותר לפרנק. ממרומי גילו, הוא כבר עבר את שלב הפנטזיות.
המציאות בה הוא חי אינה מאפשרת לו לחלום על הרים וגבעות, או נניח, על הוליווד. תפקיד ראשי או משני, טלוויזיה, קולנוע או תיאטרון, מה שייתנו לו הוא יעשה בלי חלומות על לכבוש את העולם. יש לו שלושה ילדים לפרנס, חברה לחיים ועוד שתי גרושות שמאחת מהן (השחקנית מרב גרובר), יש לו גם ילד משותף עבורו הוא משלם מזונות. במצבו, גם התפקיד הטוב ביותר ייחשב עבורו, קודם כל, כפרנסה. "אני יכול לתמצת לך את החיים שלי בשלוש מילים: משחקים ומגדלים ילדים", הוא אומר בחיוך. "אני קם ומיד מתחיל לעבוד, בשמחה אמנם, אבל לעבוד. מהרגע שאני קם אני עובד, שותה עשב חיטה כדי לא להיות חולה, ולטחון את העשב זו הרי עבודה. אחר כך אני מארגן את הילדים, מכין אוכל, לוקח אותם לבית הספר, הולך לחזרות, להצגות, אוסף את הילדים ועושה עוד הצגות. כל הזמן אני עובד. אין לי חלומות. אפילו בלילה אני לא חולם. המנוחה האמיתית היא בלי חלומות".
איפה ההתרגשות נכנסת כאן? ההנאה?
"בתוך ה'משחקים ומגדלים ילדים'. מתחבקים, צוחקים, בוכים, נופלים, קמים. שם טמון הכול. אני נהנה מזה מאוד. ההנאה היא בכל מקום, עם הילדים, בהצגות".
ברמה המקצועית לא בא לך לנסוע להוליווד כמו אקי אבני, או להצטלם לסרט עם לאונרדו די קפריו כמו אלון אבוטבול?
"אין לי חלום כזה. לו הייתי נשאל מה אעדיף, לעשות סרט בינוני בהוליווד או את 'מקבת' בקאמרי, בלי למצמץ בכלל הייתי מעדיף את 'מקבת'. אם יציעו לי סרט בהוליווד אשמח מאוד, אבל זה לא משהו שאני שם לעצמי כמטרה. גם אין אף שחקן שאני מקנא בו או שהייתי רוצה להיות במקומו. אני רוצה להיות במקומי".
מבחינתך הצעה מחו"ל היום לא תוציא אותך מגדרך?
"אם אקבל הצעה לשחק בתיאטרון הגרמני, אקח את זה בשתי ידיים. זה מאוד מפתה בעיניי".
היה לך עבר מאוד פרוע, הרבה סיפורים על סמים ואלכוהול. היום, לא נשאר מהחיים האלו דבר?
"שמע מה אני אומר לך: משחקים ומגדלים ילדים. כל מה שהיה, עבר. נגמר, חלף עם הרוח".
פוליטיקה מעניינת אותך?
"תתפלא, אבל לא הצבעתי בארבע מערכות הבחירות האחרונות. מאז רבין לא מצאתי מישהו ששווה להצביע עבורו. ההיסטוריה מראה שדמוקרטיה היא רק תחליף לדיקטטור טוב, מישהו סמכותי, נבון, שיקרין סמכות לעם שלו כי העם מחפש את זה. אם היה מישהו מתאים כזה, תאמין לי שהייתי בעד דיקטטורה".
מירב גרובר. משפחה אחת גדולה צילום: אמיר מאירי
השאלון / ההנאה הכי גדולה היא מתאטרון
השחקן הכי טוב ששיחקת איתו?
"כולם. איבגי, אבוטבול, יוסי פולק. כולם. אין אחד שהוא הכי. 'הכי' זה עניין פרסומי, שטות של עיתונאים".
ההצגה שהכי נהנית בה.
"נהנה לשחק בכל ההצגות, אבל אני מת על 'האב'".
איך זה בשבילך לראות את גיל פרנק משחק?
"סיוט. אני מתחיל להזיע אינסטינקטיבית. אם לא היו מבקשים ממני לא הייתי רואה את עצמי".
דורון מ"לחיי האהבה".
"נו, מה איתו באמת? הוא התחתן בסוף, לא?"
כן. יש אנשים שעוד קוראים לך דורון?
"כן. אני גם מגיב לדורון לפעמים אבל אין בי שום געגוע אליו כמו שאני לא מתגעגע לכלום".
איזה מין אבא אתה?
"אבא נוכח. נוכח בחיי ילדיי, בחיי זוגתי ובחיי גרושתי, פרודתי. אנחנו משפחה גדולה אחת. הרמוניה".
זוגיות.
"היום? נפלא. זוגיות זה פשוט למצוא את הפרטנר הנכון, וכל אחד ומספר ניסיונותיו. אומרים שפעם שלישית גלידה? אז אנחנו בגלידה".
במה, סט טלוויזיה או קולנוע?
"ההנאה הכי גדולה היא מתיאטרון, תמיד. על סט של צילום אין לי את הנוחות הזו של הספה הביתית כמו שיש לי בתיאטרון. מהבחינה הזו אני מרגיש קצת כמו שחקן תיאטרון שנקלע לזירה קולנועית".
אם לא היית שחקן...
"שחקנית".
בימוי?
"אין לי עניין כרגע לביים הצגה, למרות שיכול להיות שעוד אעשה את זה".
מה הכי בא לך לעשות עכשיו?
"לישון. בכלל, היום יותר קל לי סתם לשבת ושיהיה נחמד. היום האוויר צח יותר".
אתה תמיד נתפס על המסך, על הבמה, נורא רציני. מה מצחיק אותך?
"אתה. הצחקת אותי המון פעמים בשיחה שלנו".
אוקיי, חוץ ממני?
"הילדים שלי נורא מצחיקים אותי. הצגות מצחיקות אותי".
הטלנובלה הכי טובה שהייתה כאן?
"(צוחק) לא יודע. לא ראיתי אף אחת מהן".
אמרת שאתה לא חולם. אם היום היית צריך לדבר על שאיפה בתחום מה היית אומר?
"יש לי שתי שאיפות. אחת שתהיה לי עבודה מחר, והשנייה, שאראה מחזה שיגרום לי לרצון בבטן לעשות אותו".
שלח כתבה לחבר
כתוב לעורך
הדפס כתבה
שמור במזוודה
הוסף תגובה
יום שלישי ט”ו באייר תשס”ח
