חיפוש
בארכיון
צוחק מי שבועט אחרון
זה יכול היה להיות סרט הוליוודי שובר קופות על מסע מופלא של מתיחת הגבולות ■ סיפורו של שי חי, מדריך בסטודיו 81 בהרצליה, שהגיע לענף בגיל 6 כדי להתמודד עם הילדים שהתעללו בו וסיים כאמן קונג-פו
זה יכול היה להיות סרט הוליוודי שובר קופות על מסע מופלא של מתיחת הגבולות ■ סיפורו של שי חי, מדריך בסטודיו 81 בהרצליה, שהגיע לענף בגיל 6 כדי להתמודד עם הילדים שהתעללו בו וסיים כאמן קונג-פו
רועי פלד,
10.06.07,
15:11
שי חי
צילום: פרטי
צילום: פרטי
"החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות".
(ג'ון לנון).
שי חי, מדריך קונג פו בסטודיו 81 בהרצליה, הוא עוד הוכחה להפתעות שהחיים מזמנים לנו. אפשר להיזכר בשאול המלך שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה, אבל לא חייבים ללכת רחוק כל כך. מספיק שנראה את משה קצב שהתחיל כבדיחה על חשבון שמעון פרס, הפך לנשיא וסיים כבדיחה בעצמו.
פעם קראו לזה צוחק מי שצוחק אחרון. במקרה של חי, שגילה את הג'ודו בגיל 6 בעקבות התעללות שעבר על ידי ילדים, אפשר לכנות זאת "צוחק מי שבועט אחרון". בראיון ל"זמן השרון" מספר חי על הדרך הארוכה שעבר, על האהבה למקצוע ועל ההארה שחווה אצל המאסטר האמריקאי ריצ'רד רטצקוף.
"אני זוכר שהם קפצו עליי והתחילו לי להרביץ לי בכל הכוח", משחזר חי את החוויה שעבר בגיל 6. "לאחר שהייתי כבר על הרצפה הם גררו אותי, קשרו אותי לעץ והציתו אותו. למזלי עברו כמה ילדים בסביבה ועזרו לי", מספר שי.
בעקבות המקרה הוחלט בעירייה לממן עבורו שיעורי ג'ודו. שי התאהב באימונים מהרגע הראשון והחל להתאמן באובססיביות. חמש שנים התמיד באימוניו והתמסר לספורט האגרסיבי.
בגיל 12 חיפש אתגר חדש והגיע לקונג-פו. 6 שנים אחר כך זכה באליפות הארץ. בגיל 18 הגיע זמנו לאתגר הבא: אומנות הפנגיינון.
הפנגיינון (חצי קשה - חצי רך) היא שיטת לחימה סינית עתיקת שנים שמקורה באומנות הקונג-פו.
למעשה זהו שילוב של טכניקות "העגור", "הטיגריס" ו"הדרקון" בנוסף לאלמנטים מתחום הקרטה אשר מקורם באוקינווה שביפן.
"שוחחתי איתו בטלפון אבל הוא צחק וניתק. לא יכולתי לקבל לא כתשובה והבנתי שהדרך היחידה לשכנע אותו היא לנסוע אליו לארה"ב. עזבתי את הלימודים, קניתי כרטיס טיסה לניו-המפשייר (לא רחוק מבוסטון) והתייצבתי בדלת ביתו. כשדפקתי בדלת הוא היה המום. הוא אמר שהוא פרש מלימוד ושאני אעזוב אותו לנפשו. לא ידעתי מה לעשות. נסעתי את כל הדרך הזו וחשבתי שאני פשוט לא יכול לקבל תשובה שלילית. קשה לי להסביר, פשוט הרגשתי שמה שאני עושה הוא נכון, הייתה לי מוטיבציה אדירה. הוא נכנס חזרה לביתו ואני פשוט ישבתי שם וחיכיתי. זה בדיוק היה חורף שם וירד שלג, חיכיתי מחוץ לביתו במשך 7 שעות. אחרי הכול גם לא היה לי לאן ללכת. בסופו של דבר הוא פתח את הדלת ואמר שיש לי שבוע להוכיח את עצמי, גרתי במרתף הבית שלו ויום למחרת כבר התחלנו באימונים".
במשך שבועיים התאמן שי באינטנסיביות יוצאת דופן, אימונים פיזיים ומנטליים מפרכים שלא היה רגיל להם בכל שנות פעילותו. אמנם המוטיבציה שלו הייתה גדולה אך הקושי הרב נתן את אותותיו, רחוק מהבית, מהמשפחה, מהחברה, מהחיים המוכרים, הכול הפך לקשה יותר.
"התחלתי לחשוב שאני לא מספיק טוב, לא עמדתי בעומס. חטפתי מכות כמו שבחיים לא חטפתי, התמדתי בכל מה שהוא אמר לי לעשות - מאות שכיבות שמיכה על האצבעות, פינוי שלג בידיים, חטיבת עצים אחרי כל אימון. באחד האימונים נשברו לי הצלעות והתחלתי להישבר מנטלית. מאסטר ריצ'רד הרגיש את זה ויום אחד בא ואמר לי לחזור להתאמן בארץ כי אני לא מספיק טוב. לא ידעתי איך לאכול את הסיפור הזה. כשעזבתי את הארץ חשבתי שאני הכי טוב, שאני מסוגל לכל דבר. בלב ברירה חזרתי לארץ מושפל וכועס".
לאחר חזרתו החליט חי לנסות ולשכוח מהכול, הוא בחר בדרך אחרת והחל בלימודי רפואה סינית. במשך חודשיים התמיד בלימודים אך ליבו לא היה שלם.
"לא יכולתי להירדם בלילות. כל מה שחשבתי היה קשור בריצ'רד ובפנגיינון. לאחר תקופה של בלבול וחוסר שקט שוחחתי עם חבר והבנתי שאין מנוס - זה הייעוד שלי, אני לא יכול לברוח מהמטרה. הלוויתי קצת כסף וקניתי שוב כרטיס טיסה לארה"ב. הגעתי לריצ'רד והתחננתי להזדמנות נוספת. הוא הסתכל עליי וחייך. הוא ידע שאחזור".
"חלק גדול מלהיות אמן לחימה אבסולוטי מתרכז בצד המנטלי. אם יש לך אמונה - הכל אפשרי. המישור הגופני של האדם תלוי במצב המוח שלו. ברגע שאדם יודע לשלוט במחשבה ובכוח הרצון הוא יוכל לעשות הכול. ריצ'רד אמר לי שברגע שהוא יגמור איתי אני כבר לא אפחד מאף אחד ומשום דבר. כיום אני מבין כמה הוא צדק".
אתה יכול לתאר חוויה יוצאת דופן שעברת במהלך השנים אצל ריצ'רד?
"יש אינספור חוויות, אבל היה לי סיפור מיוחד שהשאיר בי משהו חזק יותר. יום אחד ריצ'רד ביקש ממני לכרות עץ בקרבת הבית, בקשה שגרתית כביכול. הוא הביא לי גרזן ואני יצאתי לעשות את המלאכה. לאחר מכה או שתיים הבחנתי כי הגרזן שבור ולא יכולתי לעשות בו שימוש. חזרתי אל ריצ'רד ואמרתי לו שהגרזן שבור ושאלתי אותו מה לעשות. הוא הסתכל עליי, קם ויצא מן החדר. לאחר כמה דקות הוא חוזר עם מסור קטנטן. מיד הבנתי לאן הוא חותר ויצאתי לבצע את המשימה. במשך יומיים ניסרתי את העץ עד שבסופו של דבר הצלחתי לכרות אותו. כשסיימתי שבתי לריצ'רד והודעתי לו על סיום עבודתי. הוא חייך ואמר לי לעמוד על הגזע הכרות על רגל אחת בתנוחת "העגור" (בדומה לילד מהסרט קראטה קיד). כמובן שעשיתי את מה שביקש והתרכזתי. השעות הראשונות היו הקשות מכולם, הכול כואב, כל הגוף, אני שוב מתחיל לחשוב מה אני עושה שם, ולמה אני צריך את זה. מחשבות על הבית, על החברה, הכל מתמוטט. ככל שעבר הזמן הכאב פחת, הריכוז הפך להיות כל כך חזק שהרגשתי שאני מתחבר עם הגזע באיזו צורה, מחובר לאדמה ללא כאב. פתאום שמתי לב לדברים שלא קלטתי עד אותו רגע, תחושת אחדות עם הטבע והעולם. אין עוד תחושת בדידות. בשבילי זה היה רגע מיוחד, זה עזר לי מאוד באימונים בהמשך הדרך. ריצ'רד רצה לשבור הכל בכדי לבנות מחדש. כל הזמן הזה הוא ישב על ידי בתנוחת מדיטציה ושתק".
איזה רגע במסע היה נקודת מפנה?
"כשגרתי בארה"ב אצל ריצ'רד הייתי מתאמן גם עם הבן שלו, שולון (פירוש השם: דרקון קטן). יום אחד עשינו מסע אל ההרים במדינת ורמונט הסמוכה לניו- המפשייר. מטרת המסע היא ניקוי עצמי וריכוז מקסימלי באימונים. כאשר הגענו ליעדנו התחלנו להתאמן אבל משהו לא הסתדר לי. אני לא יודע בדיוק להסביר את זה אבל הרגשתי לא טוב, כאילו לא יישמתי מספיק את מה שלמדתי. החלטתי שאני חוזר לארץ. ירדנו מההר, קניתי כרטיס וחזרתי לארץ. אחרי חודשיים הרגשתי שאני חייב לחזור. לאחר שחזרתי ריצ'רד שכנע אותי שוב לעלות להרים עם שולון ולמצוא את מה שחיפשתי. כמובן שהגיחה הקצרה לארץ החדירה בי המון מוטיבציה ושבנו להרים. ישבנו והתאמנו במשך 4 ימים, כאשר ברגע של בהייה חסרת תוכן הבחנתי לפתע בשתי סנוניות עפות אחת ליד השנייה. באותו רגע משהו השתנה בי. קשה להסביר את זה ויכול להיות שלא יאמינו למה שאני אומר, אבל הרגשתי משהו אחר באותו רגע. חייכתי מבלי לשים לב. אין עוד תחושת דיכאון. סוג של הארה אם תרצה. באותו יום שבנו לביתו של ריצ'רד וקבעתי את השיא האישי שלי בשכיבות שמיכה".
מה לגבי תחרויות ואליפויות?
"יש תחרויות בסוגים שונים של אומנויות לחימה - ג'ודו, קראטה, טקוונדו – אבל החוקים שלהן שונים מהפנגיינון, לכן כשהשתתפתי בתחרויות כאלה הורידו לי נקודות כל הזמן על אי עמידה בחוקים. יש במקומות מסוימים קרבות רחוב ללא חוקים שמתבססים על הימורים. התנסיתי בזה מעט אבל זה לא חוקי. אנו רוצים ליצור פורום משותף של הסגנון שלנו במטרה להקים תחרויות מסודרות".
את אימוני סטודיו 81 מעביר שי במכון דן-סנטר בהרצליה. הוא מנהיג יוזמה מבורכת שבה לומדים תלמידים עם קשיי למידה ובעיות כלכליות, ומשלבים את לימודי הבגרויות שלהם עם אימוני הלחימה.
מה היית עושה כיום לולא בחרת בדרך הזו?
"הייתי בכלא או בקבר" .
עוד
(ג'ון לנון).
שי חי, מדריך קונג פו בסטודיו 81 בהרצליה, הוא עוד הוכחה להפתעות שהחיים מזמנים לנו. אפשר להיזכר בשאול המלך שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה, אבל לא חייבים ללכת רחוק כל כך. מספיק שנראה את משה קצב שהתחיל כבדיחה על חשבון שמעון פרס, הפך לנשיא וסיים כבדיחה בעצמו.
פעם קראו לזה צוחק מי שצוחק אחרון. במקרה של חי, שגילה את הג'ודו בגיל 6 בעקבות התעללות שעבר על ידי ילדים, אפשר לכנות זאת "צוחק מי שבועט אחרון". בראיון ל"זמן השרון" מספר חי על הדרך הארוכה שעבר, על האהבה למקצוע ועל ההארה שחווה אצל המאסטר האמריקאי ריצ'רד רטצקוף.
"אני זוכר שהם קפצו עליי והתחילו לי להרביץ לי בכל הכוח", משחזר חי את החוויה שעבר בגיל 6. "לאחר שהייתי כבר על הרצפה הם גררו אותי, קשרו אותי לעץ והציתו אותו. למזלי עברו כמה ילדים בסביבה ועזרו לי", מספר שי.
בעקבות המקרה הוחלט בעירייה לממן עבורו שיעורי ג'ודו. שי התאהב באימונים מהרגע הראשון והחל להתאמן באובססיביות. חמש שנים התמיד באימוניו והתמסר לספורט האגרסיבי.
בגיל 12 חיפש אתגר חדש והגיע לקונג-פו. 6 שנים אחר כך זכה באליפות הארץ. בגיל 18 הגיע זמנו לאתגר הבא: אומנות הפנגיינון.
הפנגיינון (חצי קשה - חצי רך) היא שיטת לחימה סינית עתיקת שנים שמקורה באומנות הקונג-פו.
למעשה זהו שילוב של טכניקות "העגור", "הטיגריס" ו"הדרקון" בנוסף לאלמנטים מתחום הקרטה אשר מקורם באוקינווה שביפן.
מושפל וכועס
שי נמשך מהר מאוד אל הפנגיינון והבין כי הדרך היחידה ללמוד אותה כראוי היא אצל המאסטר האחרון ששולט בשיטה זו - ריצ'רד רטצקוף. שי לקח את היוזמה לידיים והחליט להתקשר אל המאסטר ולבקש ממנו שיאמן וילמד אותו את השיטה אך נתקל בסירוב. "שוחחתי איתו בטלפון אבל הוא צחק וניתק. לא יכולתי לקבל לא כתשובה והבנתי שהדרך היחידה לשכנע אותו היא לנסוע אליו לארה"ב. עזבתי את הלימודים, קניתי כרטיס טיסה לניו-המפשייר (לא רחוק מבוסטון) והתייצבתי בדלת ביתו. כשדפקתי בדלת הוא היה המום. הוא אמר שהוא פרש מלימוד ושאני אעזוב אותו לנפשו. לא ידעתי מה לעשות. נסעתי את כל הדרך הזו וחשבתי שאני פשוט לא יכול לקבל תשובה שלילית. קשה לי להסביר, פשוט הרגשתי שמה שאני עושה הוא נכון, הייתה לי מוטיבציה אדירה. הוא נכנס חזרה לביתו ואני פשוט ישבתי שם וחיכיתי. זה בדיוק היה חורף שם וירד שלג, חיכיתי מחוץ לביתו במשך 7 שעות. אחרי הכול גם לא היה לי לאן ללכת. בסופו של דבר הוא פתח את הדלת ואמר שיש לי שבוע להוכיח את עצמי, גרתי במרתף הבית שלו ויום למחרת כבר התחלנו באימונים".
על ההתחלה \ ''בגיל 6 קפצו עליי כמה ילדים והרביצו בכל הכוח. כשהייתי על הרצפה הם גררו אותי, קשרו אותי לעץ והציתו אותו. למזלי עברו כמה ילדים בסביבה ועזרו לי''
במשך שבועיים התאמן שי באינטנסיביות יוצאת דופן, אימונים פיזיים ומנטליים מפרכים שלא היה רגיל להם בכל שנות פעילותו. אמנם המוטיבציה שלו הייתה גדולה אך הקושי הרב נתן את אותותיו, רחוק מהבית, מהמשפחה, מהחברה, מהחיים המוכרים, הכול הפך לקשה יותר.
"התחלתי לחשוב שאני לא מספיק טוב, לא עמדתי בעומס. חטפתי מכות כמו שבחיים לא חטפתי, התמדתי בכל מה שהוא אמר לי לעשות - מאות שכיבות שמיכה על האצבעות, פינוי שלג בידיים, חטיבת עצים אחרי כל אימון. באחד האימונים נשברו לי הצלעות והתחלתי להישבר מנטלית. מאסטר ריצ'רד הרגיש את זה ויום אחד בא ואמר לי לחזור להתאמן בארץ כי אני לא מספיק טוב. לא ידעתי איך לאכול את הסיפור הזה. כשעזבתי את הארץ חשבתי שאני הכי טוב, שאני מסוגל לכל דבר. בלב ברירה חזרתי לארץ מושפל וכועס".
לאחר חזרתו החליט חי לנסות ולשכוח מהכול, הוא בחר בדרך אחרת והחל בלימודי רפואה סינית. במשך חודשיים התמיד בלימודים אך ליבו לא היה שלם.
"לא יכולתי להירדם בלילות. כל מה שחשבתי היה קשור בריצ'רד ובפנגיינון. לאחר תקופה של בלבול וחוסר שקט שוחחתי עם חבר והבנתי שאין מנוס - זה הייעוד שלי, אני לא יכול לברוח מהמטרה. הלוויתי קצת כסף וקניתי שוב כרטיס טיסה לארה"ב. הגעתי לריצ'רד והתחננתי להזדמנות נוספת. הוא הסתכל עליי וחייך. הוא ידע שאחזור".
הגרזן השבור
רטצקוף אימץ שוב את שי ולמחרת הם שבו לאימונים. מעבר לקושי הפיזי והמאבק לשיפור טכניקת הלחימה, שי חוזר ומדגיש את הצד הרוחני של הפנגיינון. "חלק גדול מלהיות אמן לחימה אבסולוטי מתרכז בצד המנטלי. אם יש לך אמונה - הכל אפשרי. המישור הגופני של האדם תלוי במצב המוח שלו. ברגע שאדם יודע לשלוט במחשבה ובכוח הרצון הוא יוכל לעשות הכול. ריצ'רד אמר לי שברגע שהוא יגמור איתי אני כבר לא אפחד מאף אחד ומשום דבר. כיום אני מבין כמה הוא צדק".
אתה יכול לתאר חוויה יוצאת דופן שעברת במהלך השנים אצל ריצ'רד?
"יש אינספור חוויות, אבל היה לי סיפור מיוחד שהשאיר בי משהו חזק יותר. יום אחד ריצ'רד ביקש ממני לכרות עץ בקרבת הבית, בקשה שגרתית כביכול. הוא הביא לי גרזן ואני יצאתי לעשות את המלאכה. לאחר מכה או שתיים הבחנתי כי הגרזן שבור ולא יכולתי לעשות בו שימוש. חזרתי אל ריצ'רד ואמרתי לו שהגרזן שבור ושאלתי אותו מה לעשות. הוא הסתכל עליי, קם ויצא מן החדר. לאחר כמה דקות הוא חוזר עם מסור קטנטן. מיד הבנתי לאן הוא חותר ויצאתי לבצע את המשימה. במשך יומיים ניסרתי את העץ עד שבסופו של דבר הצלחתי לכרות אותו. כשסיימתי שבתי לריצ'רד והודעתי לו על סיום עבודתי. הוא חייך ואמר לי לעמוד על הגזע הכרות על רגל אחת בתנוחת "העגור" (בדומה לילד מהסרט קראטה קיד). כמובן שעשיתי את מה שביקש והתרכזתי. השעות הראשונות היו הקשות מכולם, הכול כואב, כל הגוף, אני שוב מתחיל לחשוב מה אני עושה שם, ולמה אני צריך את זה. מחשבות על הבית, על החברה, הכל מתמוטט. ככל שעבר הזמן הכאב פחת, הריכוז הפך להיות כל כך חזק שהרגשתי שאני מתחבר עם הגזע באיזו צורה, מחובר לאדמה ללא כאב. פתאום שמתי לב לדברים שלא קלטתי עד אותו רגע, תחושת אחדות עם הטבע והעולם. אין עוד תחושת בדידות. בשבילי זה היה רגע מיוחד, זה עזר לי מאוד באימונים בהמשך הדרך. ריצ'רד רצה לשבור הכל בכדי לבנות מחדש. כל הזמן הזה הוא ישב על ידי בתנוחת מדיטציה ושתק".
איזה רגע במסע היה נקודת מפנה?
"כשגרתי בארה"ב אצל ריצ'רד הייתי מתאמן גם עם הבן שלו, שולון (פירוש השם: דרקון קטן). יום אחד עשינו מסע אל ההרים במדינת ורמונט הסמוכה לניו- המפשייר. מטרת המסע היא ניקוי עצמי וריכוז מקסימלי באימונים. כאשר הגענו ליעדנו התחלנו להתאמן אבל משהו לא הסתדר לי. אני לא יודע בדיוק להסביר את זה אבל הרגשתי לא טוב, כאילו לא יישמתי מספיק את מה שלמדתי. החלטתי שאני חוזר לארץ. ירדנו מההר, קניתי כרטיס וחזרתי לארץ. אחרי חודשיים הרגשתי שאני חייב לחזור. לאחר שחזרתי ריצ'רד שכנע אותי שוב לעלות להרים עם שולון ולמצוא את מה שחיפשתי. כמובן שהגיחה הקצרה לארץ החדירה בי המון מוטיבציה ושבנו להרים. ישבנו והתאמנו במשך 4 ימים, כאשר ברגע של בהייה חסרת תוכן הבחנתי לפתע בשתי סנוניות עפות אחת ליד השנייה. באותו רגע משהו השתנה בי. קשה להסביר את זה ויכול להיות שלא יאמינו למה שאני אומר, אבל הרגשתי משהו אחר באותו רגע. חייכתי מבלי לשים לב. אין עוד תחושת דיכאון. סוג של הארה אם תרצה. באותו יום שבנו לביתו של ריצ'רד וקבעתי את השיא האישי שלי בשכיבות שמיכה".
מה לגבי תחרויות ואליפויות?
"יש תחרויות בסוגים שונים של אומנויות לחימה - ג'ודו, קראטה, טקוונדו – אבל החוקים שלהן שונים מהפנגיינון, לכן כשהשתתפתי בתחרויות כאלה הורידו לי נקודות כל הזמן על אי עמידה בחוקים. יש במקומות מסוימים קרבות רחוב ללא חוקים שמתבססים על הימורים. התנסיתי בזה מעט אבל זה לא חוקי. אנו רוצים ליצור פורום משותף של הסגנון שלנו במטרה להקים תחרויות מסודרות".
את אימוני סטודיו 81 מעביר שי במכון דן-סנטר בהרצליה. הוא מנהיג יוזמה מבורכת שבה לומדים תלמידים עם קשיי למידה ובעיות כלכליות, ומשלבים את לימודי הבגרויות שלהם עם אימוני הלחימה.
מה היית עושה כיום לולא בחרת בדרך הזו?
"הייתי בכלא או בקבר" .
עוד