כיף NRG - אופיום בייצור המוני

ראשי > כיף > מוזר ומעניין > כתבה

אופיום בייצור המוני

לא שמעתם עליהם, אבל הרייטינג שלהם גבוה יותר מהלהיטים הכי גדולים של ערוץ 2. בתקציב אפס הם מייצרים את המשחקים והסרטונים הכי ממכרים ברשת. קבלו את היצרנים החדשים של תרבות ההמונים

דפדף בכיף

יוני שדמי
30/9/2005 14:09

ליאור חפץ יושב על ספסל עץ בדאון טאון לוס אנג'לס וצועק על הטלפון הסלולרי שלו. זו שעת צהריים והוא בהפסקה משיעור עריכה במגמה לקולנוע של אוניברסיטת USC, שם הוא סטודנט שנה שלישית. חפץ וחברו אור אשכנזי הם יוצרי "לילה בשינקין", סרט ביתי בן שתי דקות המספר על הרפתקאותיו של דארת' ויידר, הלורד הרשע מסרטי "מלחמת הכוכבים", ברחוב התל אביבי. ויידר מחנה את החללית שלו ליד תחנת דלק, ניגש לקנות סיגריות בפיצוציה, מתעמת עם זקן תמהוני, מוכרת אנטיפתית, אביב גפן וידידה, ולבסוף מגלה שהשאיר את המפתחות בסוויץ' ומישהו הרים לו את החללית.

יותר מ-130 אלף מבקרים, רובם הגדול ישראלים, צפו ב"לילה בשינקין" ברשת, המקום היחיד בו ניתן לצפות בו. הסרטון מצחיק מאוד, מסקרן ועיקר כוחו נובע מהקלילות במשחקו של ויידר (אחיו הקטן של חפץ) ומהאווירה הנונשלנטית ששורה על ביקורו בשינקין של אויב הגלקסייה.

חפץ, ששירת כמדריך חובשים בצה"ל, היה בדרך ללמוד רפואה בבאר שבע. שיחה עם ידידה שכנעה אותו ללכת דווקא על עיצוב גרפי בבצלאל. הוא יצא לתוכנית חילופי

סטודנטים בחו"ל והיה אמור ללמוד את התחום גם ב-USC, אך בטופס ההרשמה לאוניברסיטה האמריקנית החליט לסמן "קולנוע" במקום "עיצוב גרפי". הביורוקרטיה לא הרימה גבה, וחפץ מצא את עצמו עם תלמידי שנה שלישית לקולנוע, "לא מבין שום דבר ממה שקורה סביבי". הוא קנה את הספר "המדריך ליוצרי סרטים", קרא אותו במשך כמה לילות רצופים, והשתלב בעבודה. בתקופה הזו נוצר "לילה בשינקין", שלמרות אווירת הסבבה שלו נראה מקצועי להפתיע. במיוחד עושה רושם ריאליסטי החללית של ויידר, יציר מחשב שמשתלב היטב בלילה התל אביבי.

"השתמשתי באותם כלים של ג'ורג' לוקאס, יוצר מלחמת הכוכבים", הוא מסביר בראיון סלולרי קטוע. "אמנם לו יש מחשבים הרבה יותר חזקים, אבל התוכנות שהשתמשתי בהן הן אותן תוכנות, פלוס כמה תוספות חינמיות שהורדתי מהרשת". תקציב ההפקה עמד על 50 שקל. "היתה לנו קסדה מפלסטיק", הוא מספר, "ומזה יצאנו. אמרנו, או-קיי, דארת' ינחת בשינקין, יילך לפיצוצייה ויגיד,'תביא לי נובלס'".

"אמרו לי להגיד 'תביא נובלס'. נראה לי טפשי, אבל קיסר זה קיסר"


	אנשים נגנבו לגמרי


	למה ויידר? "למרות שאני אוהב את 'סטאר וורז' וזוכר טוב מאוד את הפעם הראשונה שראיתי את זה בגיל ארבע, אני לא פנאט. כעיקרון עדיף ברגמן וטריפו על ג'ורג' לוקאס. אבל 'לילה בשינקין' היה צריך להיות קטע כייפי. אז התחלנו לפתח את הרעיון, הפכנו אותו למין ערס ישראלי. גזרנו בריסטולים שחורים לתלבושת שלו, אמא שלי תפרה את הגלימה שלו ואבא של האקסית של אחי, לולן שעובד עם תרנגולי הודו, תרם את המגפיים השחורים. זו הפקה משפחתית לגמרי. בזמן הצילומים אבא ואמא עמדו בצד השני של הרחוב ועודדו אותנו". הקשיש בכניסה לפיצוצייה ואביב גפן לא היו בתכנון. "הם פשוט היו שם", הוא מסביר, "והתנהגו ממש בסבבה. הזקן היה בסדר, קצת חשדני, ואביב לקח את זה בצחוקים. בסוף הוא גם הסכים להצטלם איתנו". התגובות הראשונות ב"בצלאל" היו קרירות. "הם מחפשים דברים יותר אמנותיים, יותר מעוצבים ומינימליסטיים", אומר חפץ. "הם לא צפו את ההצלחה. אף אחד לא אמר לי, 'וואלה, זה להיט, תעלה לאינטרנט'". הסרט שכב בהארד-דיסק חצי שנה בערך עד שהעלה אותו לרשת. תוך שבועות ספורים מספר המבקרים באתר הכפיל ושילש את עצמו, כשגולשים העבירו מפה לאוזן את שימעו של הסרטון. לפי קצב ההתקדמות הנוכחי, 200 אלף צופים נמצאים ממש מעבר לפינה. יותר ממה שהרבה סרטי קולנוע ישראלים יכולים לספור לזכותם. "אנשים נגנבו לגמרי", הוא מספר, "הייתי מקבל עשרות תגובות כל יום. היה אחד שממש התעקש לקנות את חרב האור שרואים בסרט ולא עזר שהסברתי לו שזה הכל במחשב". בין השאר הראה חפץ את הסרטון לסטודנט עמית שלו, שעבד בשעתו כעורך משנה בסרט "נקמתו של הסית'", אחד מסרטי מלחמת הכוכבים. "הוא התפקע מצחוק", מספר חפץ, "ובמיוחד שיבח את הטבעיות של האפקטים ". האם חפץ היה מצליח לעשות סרט דומה בנסיבות מסחריות? "אין סיכוי", הוא טוען. "בסרטים ובפרסומות יש שיקול כלכלי, אי אפשר פשוט לעשות את הקטע שלך. יש לך לקוח ומפיק וארט דיירקטור על הראש וכל אחד מהם יחשוש לנסות משהו חדש כי יש פה סיכון. הם יעדיפו את הדברים הישנים, שכאילו כבר הוכיחו את עצמם, אפילו אם הם משעממים ולא עושים לצופה כלום". בעקבות הסרטון פנו לחפץ מערוץ "ביפ", בתקווה לייצר סדרה בת 20 פרקים של סרטונים קצרים: "פה ושם בארץ ישראל עם דארת' ווידר, ערס". "ביפ" ויתרו בסוף, וחפץ למד שיעור שלא במהרה ישכח על הפקות מסחריות מול יוזמות עצמאיות. את הסרט, בכל אופן, אפשר לראות ב-www.liorfilm.com.


''בטרילוגיה השלישית אחשוף גם את חיבתו של דארת' לזיפ תפוזים''


	סיני אחד לבדו


	135 מיליון דולר וחודשי עבודה רבים של אוגדת שחקנים ואנשי מקצוע הטביעו חברות ורמונט ודרימוורקס ב"מלחמת העולמות" של טום קרוז וסטיבן שפילברג.השקעה מכובדת,אבל למרות שקשה קצת לראות זאת כרגע, "מלחמת העולמות" שייכת לעבר. בעתיד הנראה לעין בלוקבאסטרים כאלה ישרדו, ללא ספק, אך יפסיקו להיות זכרי האלפא, שליטי תרבות עליונים. הם יחדלו להיות האופציה העיקרית, שלא לומר היחידה, לבידור במיינסטרים. כי אם בצד אחד של הזירה נמצאים מאות מיליוני דולרים, קרוז ושפילברג, הרי שבצדה האחר נמצאים ליאור חפץ, יוצרי סדרת סרטוני האינטרנט המוטרפת "חווי ולוסי", בה בועטת הסבתא החביבה בנכדה הקט, ו-Go0gley, ילד בן 15 מהונג קונג, שנותנים יופי של פייט. Go0gley הוא כינויו של יוצר משחק בשם Raiden X שכבש עשרות מיליוני גולשים בעולם, ולפי אתרים שעוסקים בתחום זכה גם לעשרות אלפי מבקרים מישראל. Raiden הוא דוגמה מאלפת לסוג המשחקונים הקטנים, מבוססי הרשת, שמלבלבים במשרדים בכל העולם, מג'קרטה עד תל אביב. מחקרים שונים מראים שהשימוש לצורכי בידור באינטרנט,בעיקר על ידי סיבוב באחד ממיליוני המשחקונים הטיפשיים והכייפיים שאפשר לשחק חינם אונליין, הולך וגובר במשרד דווקא, בין מטלה למטלה או במקומן. הערכה אחת טוענת שבמשרד מחובר רשת, העובדים מבזבזים בממוצע יותר משעה ביום על גלישה חסרה תכלית. ההפסדים, כדרכן של הערכות באספמיה מסוג זה, נאמדים במיליארדים רבים של דולרים. למרות שלפי רוב הסקרים לנשים יש רוב ברשת, גברים מבזבזים בממוצע הרבה יותר זמן על חטאים כאלו, מה שמסביר חלקית את רשימת הלהיטים של ערוץ "כיף" ב-NRG בה שולטים בעיקר משחקוני כדורגל וסקס. כלכלנים קפיטליסטים מוזמנים לבכות עד מחר על הפרודוקטיביות שאבדה לטובת המשחקים, אבל האמת היא שהם מהווים אתנחתא מהנה מעבודה רצופה, כזו שקשה לדמיין איך הסתדרנו בלעדיה בעבר. זאת ועוד, המשחקונים הם חלוץ לפני המחנה שאפשר ללמוד ממנו על העתיד התרבותי שלנו, גם של יצירות בעלות עומק רגשי רב יותר מפיצוץ חייזרים נוסח Go0gley, שמוכן להזדהות רק בכינויו ברשת, חי עם אמו באחד הרובעים הפחות יוקרתיים של הונג קונג והחל לתכנת בגיל שבע. את Raiden, שהרייטינג שלו גבוה מכל שידורי הפריים טיים של ערוץ 2 בשבוע האחרון גם יחד,יצר לבדו בגיל 14 בכמה חודשים של עבודה מאומצת." האמת היא שאני שונא לתכנת", הוא מסביר," שום דבר ממה שאני עושה לא עובד בפעם הראשונה וזה תמיד מתסכל לראות אחרי שעות של בדיקות ובדיקות חוזרות שהבעיה היתה איזה פסיק לא במקום". בכל זאת, "הייתי משועמם, ורציתי לעשות משהו מגניב". אחרי שישה חודשים נולד Raiden X, מחווה למשחק מחשב קלאסי באותו שם ש-Go0gley גדל עליו. על כמה מיליוני השחקנים הראשונים במשחק לא הרוויח דולר הונג קונגי אחד, ואז הציעו לו מספר אתרים מובילים בתחום כמה דולרים בתמורה לזכות השימוש במשחק גם באתריהם.בכך הסתכמו רווחיו.Go0gley לא השתכר מהמשחק שיצר עשירית ממה שמרוויח אחרון כוכבי הטלוויזיה בישראל, נניח, בחודש אחד. ובכל זאת, במונחי פופולריות הוא משאיר אותם הרחק מאחור. הבדל נוסף בינו לבין קרוז, שפילברג והסלבז המקומיים שלנו, הוא שGo0gley לא מחפש תשומת לב. למעשה, אחרי "מקומות חשוכים", הדבר שהוא הכי שונא זה להיות במרכז הבמה או בכל סיטואציה אחרת בה אנשים מסתכלים עליו. "עשיתי את זה בשביל הכיף", הוא מסביר מה גרם לו ליצור את Raiden X, " וגם בתור התרומה הקטנה שלי לתרבות שלנו". וכשתהיה גדול? תשתלט על העולם? "כרגע התכנון שלי הוא להישאר צעיר". מה לדעתך הסוד של תעשיית המשחקים היפנית והאסיאתית? מדוע דווקא אתם מובילים את שוק משחקי המחשב? "הסוד הוא שאנחנו נוגעים בעצמנו בבוקר, בעוד ששאר העולם עושה זאת בערב".


אם תופסים את הריבוע שנופל, מקבלים עוד פחית טסטוסטרון





	גם יוצר "באבלטרון", להיט רשת ענקי מלפני כמה שנים שנעלם כמעט לחלוטין, לא עשה את זה בשביל הכסף. נוויל מ., היום בן 23, עמד לסיים את חוק לימודיו התיכוניים. אביו, קצין לשעבר בחיל התותחנים הבריטי, לחץ קצת. לנוויל היתה אמנם עבודה כשכיר בספריית הווידאו השכונתית בעיירתו הקטנה בדרום אנגליה, אך האב רצה שהבן ימצא ג' וב עם עתיד סוציאלי של ממש. "לא היו צעקות וסטירות", מספר נוויל, "אבל הלחץ היה שם, יום-יום". חצי שנה אחר כך הוא החל לסגור משמרות באפסנאות הוד מלכותה. נוויל הוצב בבסיס תותחנים חדש יחסית, "עם ארונות מבהיקים מ'מהגוני מפלסטיק' וערימות של מדים חדשים". זה היה נורא." שיעמום צבאי לא דומה לשום שיעמום שהכרתי לפני כן", הוא חולק תובנת חיילים ותיקה, "הזמן פשוט לא עובר". בכדי לשרוד תיכנת נוויל את "באבלטרון", משחק קטן, שטני בפשטותו, בו השחקן צריך לפוצץ בועות באמצעות תקיפתן בבועות בצבע זהה. "פעם בארבע שעות בערך היה מגיע מישהו לאפסנאות", הוא מסביר, "ורצה לחתום על מיטה או ארון או משהו כזה. שאר הזמן היה לי לעצמי. במקום להוריד פורנו כמו האפסנאים האחרים תכנתתי את המשחק ". אחרי כמה שבועות עבודה "באבלטרון" עלה לרשת. אתר בריטי פופולרי העלה לינק לאתר, ומשם המשחק התפשט לכל העולם. תוך ימים בודדים נהרו מיליוני מבקרים לאתרו של נוויל, שמיהר לקרוס. בין משמרת למשמרת העלה את המשחק לאתרים נוספים. אין לו מספרים מדויקים, אבל ברור שבמשחק שיחקו מיליוני אנשים, "בין שבעה לעשרה מיליון, אם סופרים ביקורים חוזרים". אחרי כחודשיים הביקורים פחתו מאוד, וכשתקלה טכנית הפילה את "באבלטרון" נוויל לא טרח להפעילו מחדש. "It Was good while it lasted", הוא מסביר בגרסה הבריטית ל"היה טוב, וטוב שהיה". כל מי שיש לו שמץ של עניין בעתיד התרבות שלנו צריך לשים לב לנוויל, לליאור ול-Go0Gley. כמו שתאי הטרור הקטנטנים של אל-קאעידה מחליפים את צבאות האויב הענקיים של שנים עברו, כמו ששוק מלא במתחרות קטנות ורעבות מנצח מונופול שבע אחד, כך היוצר הבודד עדיף לעתים על גדודי השכירים שאחראים על רוב התרבות הפופולרית דהיום. עבודה של ילד סיני בן 14 דיברה לעשרות אלפי ישראלים לא פחות מהפריים טיים של ערוץ 2, כי היא באה מהנשמה של מי שחי ונושם תרבות באמת, עד הסוף.


''אמרו לי: 'את תהיי בועה שמתפוצצת'. אמרתי להם שזה הכי 99'''





	ואם פרנסי ערוץ 2 כבר עושים שיעורים, שיעברו גם אצל ג', יוצר "הנה עוד ים עולה", שמעדיף ששמו לא יפורסם בעיתון. הוא אחראי על אחד הטרנדים המשונים שפרחו ברשת הישראלית: לוקחים שיר לועזי, מאזינים לו היטב היטב, ומתרגמים אותו בצורה המילולית ביותר. התוצאה היא מצגת עם כתוביות בעברית שמלווה את השיר המקורי. כך המשפט "Meet me at K-mart", למשל , הופך ל"מי ט' מהקיבוץ?". נשמע טיפשי מאוד, וזה אכן כך, אבל במצב רוח הנכון זה גם מצחיק בצורה בלתי רגילה. "הייתי בכיתה י"א", מספר ג', " גלשתי קצת ומצאתי אתר באנגלית שלוקח שורה מאופרה באיטלקית ומציג אותה באנגלית בצירוף פס הקול של האופרה. חשבתי שיהיה מצחיק לעשות כזה דבר בעברית. ניסיתי לשכנע כמה חברים שלי להצטרף להפקת הענק, אבל כולם חשבו שזה דבילי מדי". הוא הוריד ערימות של שירים מהאינטרנט בניסיון למצוא יצירה מתאימה, "עד שמצאתי את Era וזה התאים בול". ההרכב הזה, שאולי זכור לישראלים מפרסומת ותיקה של מפעילה סלולרית, עושה עיבודים גותיים ומלאי הוד עם מילים שנשמעות כמו לטינית, אך בעצם אין להן כל משמעות. היה זה הזיווג המושלם. Enae Volare הפך ל"הנה עוד ים עולה" ו-Avemano התגלגל ל"הבא מנות", זוג מצגות מוזיקליות ששמען עבר מפה לאוזן." עבדתי על זה שעה בערך", מספר ג'. ," ולא ציפיתי לכזה ים של תגובות. אלפי אנשים שלחו לי תגובות, במשך חצי שנה לא יכולתי לפתוח אינטרנט בלי לראות דואר מהמון אנשים מתלהבים. אפילו ב' אקזיט' ביקשו לראיין אותי". ההצלחה הביאה לאתרו של ג' רבבות מבקרים שחלקם דגם גם יצירות אחרות שלו, רציניות יותר. גל עכור של חקיינים קם, ובמשך כמה חודשים, כמעט כל ישראלי שעושה שימוש תדיר בדואר אלקטרוני קיבל מדי פעם מייל עם הכותרת "מגניב! ! ! קטע מטורף! ! ! " ובו לינק לאחד הסרטונים האלה. "אם ג' לא מופיע באחת מרשימות אנשי השנה", טען בזמנו זוג מבקרי אינטרנט ישראלים נחשב, "יהיה זה הסימן הסופי שהקברניטים לא מחוברים". הוא לא הופיע. ולא שהחברות המסחריות מתעלמות מההבנה שקורה כאן משהו גדול. כל משרד פרסום סוג ח' מדבר כבר מזמן בבאזוורדים כמו "ויראלי", " ביזור" ו"רשתות צרכנים". אז איך זה שהתוצרת שלהם בדרך כלל קלוקלת ושרוב הנסיונות המסחריים לשכפל הצלחות כמו Raiden או "באבלטרון" נראים רע כל כך? "זה מחסור בביצים", מסביר בנחת גדי שמשון, שערך את אתרי האינטרנט וואלה ונענע, כמו גם את "אותות", בטאון איגוד המפרסמים. "לרוב חברה מסחרית לא תצליח לנצח את הילדים מסיבה אחת: הם ממש לא מנסים לעשות משהו מגניב. מי שמגיע בחברות הגדולות הללו להיות בכיר בשיווק מתוכנת לשרוד. כלומר לציית. הם מפוחדים לא פחות מקופאיות בסופר שחרדות מפיטורים, עד כמה שזה יישמע מצחיק. לכן קשה להאמין שמישהו מהם יעשה משהו שהוא לא יהיה בטוח שהבוס המטומטם שלו יאהב. מטומטם תרבותית, הכוונה. מי שיצירתי באמת לא ישרוד מספיק זמן בתאגיד כדי להגיע לרמת מקבלי החלטות. אז ילכו על הבינוניות, אולי עם טוויסט אחד חצי נחמד שמנהל הקריאייטיב ממשרד הפרסום שלהם הצליח להשחיל. זה יפה בשביל הברנז'ה, זה מת ומעלה צחנה לעומת כל דבר ששלושה ילדים מתוקים וקצת מסטולים ימציאו באחר צהריים אחד, לפני הפעולה בצופים".