 |
/images/archive/gallery/139/584.jpg שמעיה ונעמי אנג'ל.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| "בנאדם שיקרא עיתון בשבת יגיד: 'האישה הזאת מטומטמת. מה היא מדברת? הרי שמעיה אנג'ל הוא רוצח'. אבל אני חייתי לצדו 15 שנה". ואיזה חיים היו לה, לנעמי אנג'ל. מאוהבת בפושע הכי מסוכן בארץ, נשואה לבעל שאין לו סיכוי להשתחרר, נאבקת במשקעים שהותירה האישה הראשונה, נלחמת להביא ילד לעולם, והופכת למטרת התנקשות בעודה בהריון. בסוף מגיע הסרטן ומחסל את אהבת חייה. חלק שני ואחרון |
|
|
|
 | דפדף ברכילות |  | |
עמרי אסנהיים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
שמעיה הגדול מת
|
|
|
 |
|
|
|
"שכבנו במיטה ושמעיה ביקש שאכטה מהסיגריה. כמה ימים לפני הוא החליט שהוא לא מעשן, שהוא ילד טוב ויעזור לעצמו. כאב לו החזה, כי המורפיום לא השפיע. הוא ניסה ואליום. בחמש וחצי לפנות בוקר הוא אמר לי,'תישני קצת. אני נשאר לראות אנ-בי-איי, הטלוויזיה תפריע לך'.
"שתיתי עוד קפה ועישנתי כדי להישאר ערה. רציתי לתת לו תחושה שאני ישנה. זה לא שהרגשתי משהו. גם לפני כן היו לילות שלא ישנתי כי רציתי להיות איתו. לראות שהכל בסדר. נרדמתי בישיבה, עם הכוס קפה ביד, אולי רבע שעה. הסיגריה כמעט שרפה אותי. התעוררתי. עברתי ליד החדר של הילדה לראות מה איתה.
"בחזרה אני מסתכלת על שמעיה. מוזר. חורף, והוא שוכב לא מכוסה. הלכתי לכסות אותו. טוב שהוא נרדם. אבל הוא לא זז. לא השמיע קול. אני קוראת לו: 'שמעיה'. הוא לא עונה. עוד פעם: 'שמעיה', ושום דבר. נתתי לו מכות עם הבקבוק של הילדה. נכנסתי לטירוף. 'תקום! תקום!'. כל הזמן ידעתי שהוא ימות ככה. בלי להיפרד. התחלתי לצרוח ולצרוח".
גם כשאור בחוץ, מוגפים התריסים בדירתה השכורה של נעמי אנג'ל בשיכון ל' בתל אביב. כך, בחושך, התרגלה לחיות מאזנפטר שמעיה אנג'ללפני ארבעה חודשים וחצי. בין הסלון לחדרי השינה מחברת פינת העבודה, בה אמורה היתה להיכתב האוטוביוגרפיה הלוהטת של האסיר הכי מאיים שהיה כאן.
הוא לא הספיק. על המדף מונח הספר האחרון שקרא, עדיין עם סימניה בתוכו. "שיבומי" של טרווניאן, בו מופיע המשפט המצמרר: "הציפייה למוות גרועה מהמוות עצמו". לא כך דמיינה נעמי את ימיו של שמעיה מחוץ לכלא.
היא חשבה שיהגרו, שתיקח אותו לראות את אוסטרליה או כל מקום אחר בו לא יסתכלו עליו ישראלים, שיזכירו לו את 131 הדקירות המפורסמות, או מעשי הרצח הנוספים. אנג'ל מדביקה סיגריה אחת לשנייה, ומהרהרת איך לעזאזל כל זה קרה לה. היא מתכוונת לכתוב ספר, אולי לעבוד על סרט, משהו שיוכל לשפר מעט את מצבה הכלכלי, שבניגוד לסטיגמה על עולמן של נשות העבריינים, רחוק מלהיות מזהיר. אלא שמאז מותו של אנג'ל היא עסוקה בעיקר בטיפול באחרים. אחותה נותחה השבוע בעקבות גידול שהתגלה באפה, ואמו של אנג'ל, דינה, גוססת מאז מותו ממחלה קשה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שמעיה ונעמי בחתונתם
|
|
|
|
|
|
|
לפוצץ אשה בהריון
|
|
|
|
|
|
|
"היה עצוב בסוף החתונה. את צריכה להשאיר אותו שם, בכלא, וללכת. אנשים יוצאים לירח דבש, נהנים מהשבועות הראשונים, ואת חוזרת לבית ריק. את חייבת להעמיד את עצמך מהר מאוד על הרגליים. שיחות טלפון רומנטיות בשביל לרכך את הפרידה, מילה טובה, הרגעה, ואז שוב ביקור, ועוד פעם עצוב. אתה לומד לחיות עם מה שיש לך. לפעמים אתה מנסה לקחת קצת יותר. עוד ביקור, עוד טלפון. מתחילה המלחמה על חנינה כי אני כבר אשתו ואני יכולה לרוץ אחריו. ביקרתי אותו כל שבוע, לפעמים יותר".
לא פחדת אף פעם להיות איתו לבד?
"לא. פעם, אחרי שנים שהייתי נשואה לו, אמא של חברה שמעה אותי רבה איתו בטלפון בטונים מאוד גבוהים. היא אמרה: 'נעמי, מה את עושה? זה שמעיה'. דפקתי לה צחוק בפנים. אמרתי, 'תגידי, את נורמלית? זה בעלי!'. המריבה היחידה שלי עם שמעיה במשך כל השנים היתה על סמים. באחת החופשות, בבאר שבע, חבר הגיע אליו. ישר הבנתי שמשהו הולך לקרות. הייתי עם פרצוף נפט. אמרתי לשמעיה: 'אני יודעת מה אתה זומם'. הוא אמר: 'שניה, אני רק צריך לקחת ממנו משהו'. " הוא נכנס איתו לשירותים, ושניהם נעלו על עצמם את הדלת. אני דופקת,'תצא! תצא! אני הולכת הביתה! תצא החוצה אני אומרת לך!'. הוא שומע אותי פותחת את הדלתות ויוצא עם תחתונים, מנסה לקחת ממני את המזוודה. אני יוצאת עם פיג'מה למסדרון של המלון. הוא רודף אחרי, תופס אותי בכוח ומכניס אותי לחדר. אמרתי, 'עזוב אותי'. הוא אומר,'כנסי לחדר'. נכנסתי .
"החבר עוד ישב בשירותים. אמרתי לחבר, 'לך מפה, לך!'. ממש גירשתי אותו. נתתי לשמעיה מכה כזאת בגב ואמרתי, 'נמאס לי'. הוא הרגיש שאיבדתי שליטה, הגיש לי את הפנים שלו ואמר: 'תכי אותי בפנים'. החבר הלך. שמתי את המזוודה על הדלפק, הכנתי לי קפה ועישנתי. הוא אומר: 'טוב, דברי אלי. עכשיו אנחנו לבד, קללי אותי, תרביצי לי, תעשי משהו. מה קרה השתתקת פתאום? את רוצה להתגרש?'. הוא זה שתמיד היה בא ממקום של חוסר ביטחון, לדעתי בגלל שהוא נבגד בעבר על ידי אישה וחברים. 'אני נרקומן, מה אני אעשה? אם את רוצה להתגרש רק תגידי לי, בקלות אני נותן לך גט'. אמרתי, 'זו הדרך שלך תמיד לפתור את הדברים. אתה בורח. מה זה גירושים? בריחה'.
"מאז שנפגשנו שמעיה השתמש. בשבילי סמים היו בושה. את רוצה שכולם תמיד יחשבו שהבעל שלך בסדר, התנקה מסמים והצליח להיגמל. ואת בורחת מהמציאות. האמת היא ששמעיה היה יותר עם סמים מאשר בלעדיהם. הוא מאוד השתדל לא לעשות את זה לידי, גם כדי לא לפגוע בי וגם כי הוא ידע שאני המקטרגת הראשונה בנושא. "בשנים הראשונות, כמו ילדה קטנה, הייתי אומרת לו, 'גם אני אקח סמים'. הוא אמר לי: 'אני אהרוג אותך'. הבנתי שהוא יודע שסמים זה שלילי. הוא קרא לזה'שטן', ' השד שבי'. הוא היה חלש מאוד מול הסם, והוא שנא להודות שהוא חלש. כשהייתי רוצה להקניט אמרתי, 'אתה חלש, בוא נשלים עם זה'. הוא היה קם ומשתולל. היה עושה מאמץ כמה ימים להיגמל ואז ממשיך. זה היה כמו להילחם בטחנות רוח".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הקריז המתוק
|
|
|
|
|
|
|
עד מתי הוא השתמש? "עד הרגע האחרון. לפני שהוא התבשר על המחלה הוא סוף סוף הצליח להיגמל טוטאלית. הוא היה מתפאר שעבורו 'הקריז מתוק', הבין שהוא מתבגר ולא נשאר עם הסם כמו בשנים עברו. כשנולדה הילדה נשבעתי שהיא תגדל כמו שצריך. שמספיק יש את התדמית של אבא בבית סוהר, ושלא ייתכן שכשהוא משתחרר, הוא יישב בבית ויעשן סמים לידה כל היום. זה נתן בי המון כוח ונלחמתי בו יותר מבעבר. הוא יצא לכמה חופשות וראה על מה אני מדברת, כמה היא פיקחית ומסתכלת על כל דבר. ואז הוא התבשר על המחלה. כשהאונקולוג אמר שזה סופני, שמעיה אמר לעצמו שאין לו מה להפסיד וחזר לסם. הוא דאג שיקנו לו את הסמים ויביאו אותם הביתה. הילדה לא ראתה".
בשנים הראשונות לא עניין אותך להשתמש ביחד איתו?
"לא. הסוטול לא משך אותי אף פעם. באחת ההתייחדויות הוא לקח טריפ, קרטון כזה שמדביקים ללשון או לחך, ושותים שתייה חמה כדי שיימס. זה מדליק, כביכול, את הסוטול. אני לא אוכלת את החארטות האלה. באותו יום תפסתי צחוק, חבל על הזמן. פשוט התפוצצתי. הוא אמר לי: 'יא בת זונה. אני עובד קשה שיביאו לי את הטריפ, מחכה שהוא יעבוד, ולך יש יותר מצב רוח ממני?'.
"האמת היא שגם בעולם הפשע, בשנים האחרונות, סמים היו איכסה. עבריין בכיר שמחזיק מעצמו לא רצה עסק עם נרקומן. שמעיה ידע את זה, אבל זה לא הפריע לו, כי כולם ידעו שהוא גבר ושזה לא משפיע עליו. הרצל אביטן ניהל איתו על זה עשרות ויכוחים. שייגמל, שיהיה בנאדם, שיפסיק כבר. עם הסמים לא הצלחתי. זה משהו שהיה תלוי רק בו. גם לטיפולי הפוריות הסמים הפריעו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שרה אנג'ל
|
|
|
|
|
|
|
פתאום שמעתי "פאק"
|
|
|
|
|
|
|
"התחתנתי עם שמעיה בידיעה שלא יהיו לי ילדים. ידעתי מראש על בעיית הפוריות שלו. גרושתו הכניסה לו לראש בצורה אובססיבית, שהוא לא יכול להביא ילדים. פעם היא אמרה באיזו כתבה ששמעיה הוא עץ שנותן צל, אבל לא פרי. אמרתי לו: 'אתה טוב לי מעשרה בנים. אתה תהיה הבעל והילדים שלי, אבל אם אבין שאתה כן יכול להביא ילדים, אני איכנס בך עד העצם'. בתקופה שהוא היה נקי מסמים הזרע היה טוב, וברוך השם יש ילדה. הבאתי אישורים שכדי להיכנס להריון צריך להתייחד יותר מפעם בחודש. התייחדנו שלוש פעמים בשבוע. אף אחת לא הלכה שלוש פעמים לכלא, רק נעמי אנג'ל".
תארי מה זה התייחדות.
"היו נותנים לנו איזה חדר פנוי. בכלא שאטה נתנו חדר מרפאה כי לא היה חדר לתאריך שהייתי בביוץ. גועל נפש. מפנים את החולה ושם אני צריכה להתייחד.יש שם איזו מיטת ברזל עם מזרן מעופש, שירותים ומקלחת. לפעמים היו סוהרים דבילים שמסתכלים עלייך במבט של'אני יודע למה באת. . .', וסוהרת שהעירה על הלבנים שלי, אמרה כמה הם יפים ושאלה כמה הם עלו. שמעיה היה צריך ללכת מסדרון שלם עם התיק שלו והטלוויזיה ביד, וכולם צועקים לו מהתאים: 'מברוק שמעיה, אינשאללה סוף החודש תינוק'.
"זה מביך. אין פרטיות. נותנים לך רשות לזיון, וזיון צריך לקחת בשביל ליהנות ממנו. נתנו לשמעיה את נעמי, לפי תאריכים כל חודש. הוא לא חיזר אחרי נעמי בשביל להביא את נעמי למין. יש הבדל. אז פתאום לא בא לך, אתה רואה את זה כמו נטל. לכן עצרנו את ההתייחדויות. היו לנו תקופות משמעותיות בלי סקס וזה היה בסדר, כי אהבנו אחד את השני. דיברנו על הדברים ופתרנו אותם. באיזשהו שלב האהבה שלו אלי היתה כמו לאמא, לאחות.
"בהפסקות של הסקס התחילו הריגושים בביקורים. התחלנו לגנוב נגיעות. להוסיף ריגוש. אקשן. מים גנובים ימתקו. פה אתה רואה שהסוהר הלך, תק אתה עושה איזה ליטוף, נגיעה, איזשהו אקט שירגש. או שאני נעלמת לו ליומיים בטלפונים, הוא דואג לי והופך את כל העולם. בשביל להחזיר את הגחלת.
"בחודש השישי להריון, בערב ראש השנה, שמעיה יצא לחופשה של ארבעה ימים. לקחנו חדר במלון פרדייז בבאר שבע. לא יצאנו מהמלון. היה לנו כיף אחד עם השני. בבוקר החזרה עלינו לאוטו כרגיל. אני נהגתי. פתאום נשמע רעש.'פק' כזה. שמעיה ביקש שאעצור בצד. כנראה שהוא חשד. אני, עם הייקיות שלי, אמרתי, 'מה יש לך? נאחר לבית סוהר, אתה צריך לחתום במשטרה. בחיאת שמעיה, תעלה. אל תשגע אותי'. "הוא התחיל לחפש מתחת לאוטו וראה מין בית מנורה עם הברגה. התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. התחלתי לעזור לו לחפש. מתחת למושב שלו אני רואה משהו כזה מלופף. הרמתי את העיניים ולחשתי, 'שמעיה, פצצה!'. הוא צעק,'צאי מהאוטו'. אחר כך הסתכל על השמים ואמר: 'אלוהים, תודה'. על היד היו לו עוד את הסימנים של הנחת התפילין.
"הוא אמר:'מה עושים? אני אמנם עבריין, אבל בחיים לא נתקלתי בדבר כזה'. התקשרנו למשטרה. שמעיה פטרל ליד האוטו, שמר שלא יעברו אנשים. סגרו את האזור ברדיוס של ארבעה רחובות. היו מתחת לאוטו שתי לבנות חבלה. אם זה היה מתפוצץ הייתי הופכת לפתיתים. פחדתי על העובר. שמעיה אמר שאם לא הייתי בהריון הוא היה 'משפשף' (בורח - ע.א) ומתחיל לחפש מי עשה את זה, כי לא עושים את זה לאישה בהריון. אם יש לך משהו נגדי, בוא בפנים".
אבל גם אותו האשימו שהוא הטמין רימון לשרה, כשהיא היתה בהריון.
"דיברו, אבל מעולם לא קבעו בפה מלא ששמעיה עשה את זה. בקיצור, אחרי שהרובוט פוצץ את המטען, האוטו נהיה ל"ג בעומר. רק התפילין שהוא הניח בבוקר נשאר שלם. שמעיה נישק לי את הראש ואמר,'תראי איך אלוהים אוהב אותנו'. כעסתי. קיבינימט. גם לפי הדפוסים שלהם, נניח שהם צודקים ושמעיה צריך למות, למה לא לבד? למה אני? למה התינוקת שלי?
דצמבר 2001. "בבית התחיל הפחד להישאר לבד. היה מחשיך, והייתי סוגרת את התריסים שלא יראו שיש אור בבית. הייתי שומעת קטנוע מאחורי ומסתובבת. חודשיים הייתי בחרדות. בגלל זה גם ילדתי מוקדם, בחודש שמיני. העובר היה במצוקה נשימתית והיו חייבים לנתח אותי. הגיע אלי זר בגודל של מיטה משמעיה, עם בלונים, דובי גדול ומעטפה עם כסף. כל העבריינים המפורסמים עשו משלוחים. אם אני אציין שמות אני אפגע באלה שדפקו ברז ולא באו. הפחדים נעלמו עם הולדת בתי. היא מילאה לי את החיים 24 שעות ביממה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הלך לראות אם חוף הים עדיין אותו הדבר
|
|
|
|
|
|
|
"שמעיה יצא לחופש. הוא הרגיש כאבים בחזה, אבל ביטל את זה כל הזמן ואמר שזה סיגריות, עצבים, לחץ, מתח. בתחילת נובמבר ממש הציק לו הכאב. אמרתי לו,'למה אתה לא הולך לבדוק את עצמך?'. בערב הצילום הבנו שיש כתם בריאות. הסי-טי, אחר כך, גילה שכבר יש גרורות בכבד. ואתה אומר, זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שזה סוף של אדם כזה.
"נכנסתי לאבל. בשבועיים הראשונים רציתי למות. ביקשתי למות. אני לא יודעת אם יש אמא שמותר לה להגיד דבר כזה, אבל בכנות, ראיתי את הילדה שלי בתור קנס. כאילו היא מפריעה לי לעשות מה שאני רוצה. שמעיה החזיר אותי לשפיות. 'הלו, חיכינו לה שנים, ואת לא יכולה להתפרק. את עוד צריכה לטפל בי ובעצמך, ואחרי זה לחיות בשבילך ובשביל הילדה'.
"היה לי חשוב שהוא יהיה בבית. בכלא הוא היה זרוק כמו כלב. אפילו על מורפיום התקמצנו שם, למרות שרשמו להם מינונים מסוימים. אם לא אסיר בשם עופר, שדאג לו פה ושם לאוכל, לנקיון החדר, לטלפון, הוא היה מת עוד שם. תעודת עניות לשירות בתי הסוהר.
"בדיון בוועדת השחרורים שמעיה אמר,'הלוואי שאגיע לקיץ ואוכל ללכת עם בתי לים'. התובעת בכתה. הייתי בבלבלה. אני אומרת לדוד יפתח, עורך הדין: 'רק תגיד לי מתי צריך לבוא לקחת אותו, מתי הוא משתחרר'. יפתח אומר לי: 'את דפוקה? עכשיו את לוקחת אותו הביתה'. אמא'לה. מה זה לחץ. מה, אני אקח אותו לשכונת התקווה? אני אלך לבית מלון עם הילדה? מה נעשה? ישר הרמתי טלפון לאחי שנושא נשק ברישיון. ביקשתי שיבוא לאבטח אותנו כי עוד היו איומים על חייו של שמעיה. הוא עזב את הכל ובא אלינו.
"שמעיה היה משוחרר חודשיים ותשעה ימים. יומיים לפני שהוא מת, אבא של חברה נפטר. שמעיה היה על הפנים, לא יכול לעמוד על הרגליים, 20 קילו פחות, והוא אומר: 'אני רוצה ללכת לניחום אבלים'. אמרתי: 'אתה לא נורמלי, אתה תמות לי בדרך. מה אתה, דפוק?', והוא אומר: 'אם לא תקחי אותי אני אלך לבד'.
"הוא רצה לראות אם חוף הים עדיין אותו דבר, אחרי 20 שנה, אם חברים מהעבר עדיין מסתובבים שם. הוא חיפש שני קרוואנים שהוא וחברים שלו היו באים בעבר אליהם, מביאים בחורות, מעשנים סמים או סתם מבלים. הקרוואנים עמדו, אבל היו שייכים לאנשים שהוא לא הכיר. ישבנו קצת באוטו והסתכלנו על הגלים, דיברנו, אבל זה לא עשה לו את מה שהוא רצה שזה יעשה. אם היו מגיעים חברים, הם היו יושבים בסלון, מדברים קצת, מבינים שהוא לא יכול יותר, והולכים.
"הטריד אותו כל הזמן איך לסדר לי כסף. הוא אפילו אמר, 'תני לי רק כמה ימים להתחזק, אני אלך לשדוד איזה בנק. אני רוצה שתישאר לך בלאטה. מיליון'. לפעמים הוא הרגיש חסר תועלת. שאל, 'את אוהבת אותי? אני עדיין יפה בעינייך? תעשי מעשה אהבה. תוכיחי. תגזרי את השיער למעני, אני רוצה להיקבר איתו'. גזרתי את השיער וקברתי איתו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אנג'ל בימיו האחרונים
|
|
|
|
|
|
|
מדברת איתו, צועקת, רבה, בוכה
|
|
|
|
|
|
|
מרס 2004. "לפני המוות שמעיה ביקש ממני שלא אתחתן שוב. בהתחלה הוא אמר לי, 'את בחורה צעירה ויפה, אני ארצה שתמשיכי את החיים'. אחר כך התחרט ואמר, 'חשבתי על זה, את לא תסתדרי עם אף אחד. לא כדאי לך להתחתן. את תסבלי'. זה נתן לי להבין שהוא לא היה רוצה שאתחתן שוב. לא משנה שגם אני לא רוצה ולא חושבת על זה".
ואם עוד חמש שנים תכירי מישהו?
"אני ארגיש שאני בוגדת בו. גם עוד מאה שנה. אני נולדתי בשביל שמעיה ואני אמות בשביל שמעיה. חייתי למענו ואני אמשיך לחיות למען הזכר שלו. יכאב לי המון שנים כי אי אפשר למצוא אדם כמו שמעיה. בחיים אף אחד לא יוכל להיכנס לנעליים שלו, ואני לא אסתפק בפחות".
כיום , ארבעה חודשים לאחר מות בעלה, בודקת אנג'ל אפשרויות עסקיות בתחום הקייטרינג. אחרי שתבטיח לעצמה הכנסה קבועה ומסודרת, היא מקווה להגשים את חלומה: לימודי משפטים לתואר ראשון. בתחום האישי אין לה שום כוונות לעשות שינוי." אני לא מוכנה להביא לילדה שלי אבא אחר. היא תחיה על שמעיה. בגיל 30 היא תצביע על תמונה ותדבר בהתרגשות על אבא שלה. כי הוא לא היה סתם אדם. כן, הוא היה עבריין. כן, הוא השתמש בסמים. כן, הוא עשה מעשים בלתי נתפשים. אני מבינה, מקבלת, אני לא מנסה לטאטא מתחת לשטיח. אבל לא היה אדם שידע לתת, להקריב ולאהוב כמוהו.
"15 שנה מסרתי את נפשי למענו ופתאום אין כלום. חייתי לשווא 15 שנה לבד. עד היום יש לי רגעים שאני לא מבינה, לא מאמינה. שואלת את עצמי אולי עשיתי משהו רע. איך זה יכול להיות? מה זה הגורל הזה? לחיות 15 שנה לבד, להילחם בממסד, בחברה, במשפחה, ובסוף בשביל מה? בשביל שהוא ימות? שאני לא אממש את הזוגיות שלי? את האהבה שיש לי אליו? את האהבה שלו אלי? ומה עם הילדה?
"אני נכנסת לישון צהריים ומתחילה לחשוב, לדבר אל התמונה שלו. במקום לישון אני יושבת לבכות. אני גם לא נותנת לעצמי להיפתח, להתערות בחברה. אני מרגישה שאני עוד לא בשלה. מאז היום שנודע על המחלה ירדתי 11 קילו. הפסקתי לאכול. היום אני כמו תינוקת. אוכלת דברים רכים, קלים, במנות קטנות כל שעתיים-שלוש.
"כשבניתי את המצבה של שמעיה, חשבתי שהיא לא צריכה להיות מאבן חלקה ומרובעת. לקחתי גוש של סלע והעמדתי אותו.אמרתי לעצמי: 'שמעיה ישב כל החיים,עכשיו שיעמוד'. אני כל יומיים-שלושה שם. מדברת איתו, צועקת, רבה, בוכה. שואלת למה הוא עזב אותי, למה הוא ויתר, ושאני לא אעזוב אותו. אומרת לו שכמה חברים הרימו ידיים והתנתקו. שכחו. שכשהוא מת, מהר מאוד רובם נכנסו לכוכים שלהם. באחת הפעמים אמרתי לו, 'רדפת אחריהם 50 שנה, אבל אין לך חברים'".
התאכזבת מאנשים?
"בהחלט. אם היה קורה ההפך, שמעיה היה בקשר עד הסוף. שמעיה דאג ל-20 משפחות כשהוא היה חופשי והיה לו כסף. שלא יישמע חלילה וחס שאני מצפה לעזרה ממישהו. אבל אפשר להרים טלפון, לשאול מה נשמע, שבת שלום, איך את מסתדרת, איך את מרגישה לבד. הכוונה, לזה לפחות אתה מצפה. לצערי אנשים מסוימים שכחו את שמעיה מהר מדי".
בשיחות האחרונות שלכם הוא הצטער על מעשי הרצח?
"על חלק מהם. הוא ביקש ממני לבקש סליחה מאדם חי שאינני יכולה לציין את שמו. עוד לא הספקתי לעשות את זה. הוא ביקש שאשמור על הילדה, שאדאג לאמא שלו.
"יכול להיות ששמעיה שילם על דברים שהוא עשה. עם כל זה שאני אוהבת אותו והוא היה הכל בשבילי, אני כנה עם עצמי. לא משחקת משחקים. אבל בתוך תוכו, שמעיה לא פגע מעולם במישהו שלא פגע בו, או שלא היווה סכנה. אנחנו נולדים לוח לבן, וכל מה שקורה לנו במהלך החיים נכתב עלינו ומעצב אותנו. כל אחד מגיב אחרת לחסכים שלו. שמעיה כנראה היה זקוק לאהבה.
"יש ימים שאני עומדת על הרגליים בכוח. כי אני יודעת שיש ילדה שאני חייבת לדאוג לחנך ולפרנס אותה, לתת לה כלים לעתיד. אם לא הילדה, החיים האלה לא היו מעניינים אותי במיוחד. היא פשוט מצילה אותי. כן, אני יודעת איך זה נשמע. בנאדם יישב בסלון, יקרא עיתון ביום שבת ויגיד: 'האישה הזאת מטומטמת. מה היא מדברת? הרי שמעיה אנג'ל הוא רוצח'. אבל האישה הזאת חיה לצדו 15 שנה. אני יודעת על מה אני מדברת". omri@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
