 |
/images/archive/gallery/156/462.jpg דודי בלסר ובקי גריפין
אייל נבו  |
|
|
|
|
| דודי בלסר ובקי גריפין, שניים שהם יותר מסתם אנשים יפים, מספרים על החיים מתחת לפוסטר באיילון |
|
|
|
 | דפדף ברכילות |  | |
רוני קובן , סופשבוע
|
|
|
|
|
|
|
|
ובחלומו, מחליק דודי בלסר באישון לילה לתוך ג'ינס מהוה, חולצת טריקו בלויה ומעיל בלשים ישן, מרכיב כובע גרב ומשקפי שמש גדולים שיסתירו את תווי הפנים המושלמות, מכניס לכיס שפכטל ועוד כמה כלי משחית ודוהר על האופנוע, בשלוש לפנות בוקר, אל גשר ההלכה. שם, מעל נתיבי איילון ומתחת לכרזת הענק שלו עצמו, הוא מוריד את כובע הגרב, מביט ימינה ושמאלה שאף אחד לא יראה, ומתחיל לקרוע את שולי פוסטרו של הדודי הזה.
הכפיל שלו, דודי השני, היפה, המפורסם, הענק. זה שעושה לו כל כך הרבה צרות. לא בטוח שבלסר עצמו ימהר לאשר את החלום הזה, אבל זאת לפחות ההזיה שאני יצאתי איתה אחרי פגישה של ארבע שעות עם הסופר מודל היחיד שלנו, מלך הקטלוגים, מקום ראשון בכל משאלי "הגבר הסקסי", "ממתק החודש" ו"החבר שאיתו היית רוצה לנסוע לחופשה במיורקה". ולא, לא קל לראיין את דודי בלסר.
הרבה שתיקות, הרבה גמגומים, הרבה חיוכים נבוכים שאולי היו ממיסים את רוב עיתונאיות האופנה הקשוחות ביותר. אבל אני, מה לעשות, גבר, ועוד גבר שמנמן, שנכנס די בקושי למכנסיים המעוצבים היטב של רשת קסטרו, שבלסר מפרסם בנאמנות כבר שנים ארוכות. אז למה היה קשה כל כך לדובב אותו? משהו שקשור בסטיגמה העתיקה של "יפה וטיפש" ? איפה . הבחור סיים לא מזמן, במהירות ובהצטיינות, תואר אקדמי כפול במשפטים ובכלכלה.
או שאולי הוא סתם בחור ביישן? אולי, כמו שאחותי המתבגרת אומרת, "דודי חמודי הוא מתוקי כזה, ביישני, לא נוח לו עם כל הגוף
האלוהי הזה והפנים המטריפות והשפתיים הבשרניות שאת פשוט רוצה לבלוע. . .", ובשלב הזה היא כבר מתחילה להזיל ריר ביחד עם עדר חברותיה מול הפרסומת הישנה והלוהטת שלו בחוף הנודיסטים ברומניה. לפני שנתיים היא הקליטה את הפרסומת הזאת בלופ על הקלטת האהובה של "בת הים הקטנה", בצעד שציין רשמית את המהפך שעשתה מ"אחותי הקטנה" למפלצת הורמונלית שנוזלת בסלון הבית.
אני יושב איתן ומסתכל עליו, על דודי, פוסע לו בבטחה, עירום לחלוטין, בין עשרות רומניות בלונדיניות עירומות. "לא, חברים וחברות", אני פוסק בצער. "הבחור יכול להיות הרבה דברים, אבל הוא בטח לא ביישן". אז מה זה דודי בלסר? למה הוא יושב כאן מולי ושותק? חצי שעה מתחילת הראיון, המלצריות בבית הקפה הסולידי כבר הציעו בירה, בייגלעך ועוד הרבה יותר, הספקנו לדבר על ליגת הכדוריד המקומית ועל ההתנדבות המרשימה שלו בתוכנית מיוחדת של האו"ם בניו יורק - הכל טוב ויפה, אבל לא משהו שאפשר להרכיב ממנו כתבת שער עסיסית במוסף סופשבוע.
בשעה שמכתב הפיטורים הצפוי מרשרש ברקע, נאנח בלסר מולי ומפליט: "עזוב אותך, רוני. זה דוגמנות, מה יש בכלל לדבר על זה? באים, מצטלמים, דופקים כמה פוזות והולכים הביתה. זה כל העניין. מה אתם עושים כזה ביג דיל? ". סוף סוף הבנתי. מתחת למאות שלטי החוצות והפוסטרים המחויכים וצחורי השיניים, מאחורי הפרצוף של המדינה, מסתתר מוח חתרני, שמפיק הרבה כעס ובוז כנגד תעשיית היופי והאסתטיקה שהוא עומד בראשה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דודי בלסר בקמפיין קסטרו. צילום: רון קדמי
|
|
|
 |
|
 |
|
אני והפוסטר
|
|
|
 |
|
|
|
וזה האבסורד: דודי בלסר, האיש שעולם הדוגמנות הישראלי העניק לו מאות אלפי דולרים ומעמד של סלב-על, לא יכול להירדם בלילה בגלל התוצאות ההרסניות של כל אותם פוסטרים, פרסומות ושלטי חוצות שמקדשים את היופי והנעורים. זה מה שגורם לו להישאר בבית ולסרב בנימוס לכל מאות המסיבות והפתיחות שהוא מוזמן אליהן, זה מה שמחזיר אותו כל פעם מחדש אל קבוצת הכדוריד של ראשון לציון, אהבתו הישנה, שם הוא מרגיש שהוא מייצג את המדינה בזכות הישגים אמיתיים, לא סתם בגלל שהוא פרצוף יפה.
זה גם מה שהביא אותו בחודשים האחרונים לבקר שוב ושוב נערות אנורקטיות ובולימיות שפנו אליו, דווקא אליו, כדי לבקש עזרה. "אני נפגש הרבה עם ילדות שסובלות מהפרעות אכילה", הוא מספר, "אנורקסיה, בולימיה, מחלות פשוט נוראיות, צובטות לב. הן מאושפזות במשך חודשים, מרעיבות את עצמן בלי להיות מודעות לנזק שהן עושות, כל פגישה כזו קורעת לי את הלב. אני מנסה לעזור כמה שאני יכול. אומר להן, 'תעופו מהבית חולים הזה ותתחילו לאכול'.
היתה ילדה אחת, אנורקסית, שהיתה מאושפזת הרבה חודשים ומצבה היה קשה. יום אחד אבא שלה צילצל אלי וביקש שאבוא לעזור. באתי. היינו נפגשים, צוחקים, הייתי הולך איתה לאכול, תוקע לה סטייקים. מסביר שהיא לא חייבת להיראות כמו הבחורות הדקיקות האלה בפוסטר".
לא היה לך מוזר? הרי אתה נער הפוסטר האולטימטיבי, במידה רבה הסמל של פולחן היופי.
"נכון, אבל צריך לעשות הפרדה. העבודה שלי היא להיות על הפוסטר, אבל בחיי היומיום אני מנסה למזער את הנזקים. זה לא עושה אותי מאושר לשמוע שכל ילדה שנייה בארץ רוצה להיות דוגמנית. להפך. שיהיו רופאים, שיהיו סופרים, שיהיו אנשי מחשבים. אתה יודע, לפחות פעם ביום איזה אבא עוצר אותי ברחוב ושואל לאיזה סוכן לשלוח את הבן שלו כדי שיהיה דוגמן על. ואני עונה לו:'תירגע, תן לילד לגדול בשקט, תן לו לשחק כדורגל. מה הוא צריך להיות דוגמן עכשיו?'. אבל עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה הרבה, לא בא לי לכרות את הענף שעליו אני יושב".
בעצם, אם אני מבין אותך נכון, יש לך בעיה עם זה שילדים רוצים להיות דודי בלסר?
"כן, יש לי בעיה עם זה. יש דמויות יותר חשובות להעריץ, ומטרות יותר נשגבות לשאוף אליהן. אנשים לא מבינים שאני סתם בנאדם. לפעמים הם אפילו מבקשים ממני תרופה, מזור, כאילו יש לי כוחות ריפוי. אני יכול להבין את זה בגלל הפלקט הענק הזה על גשר ההלכה, זה גדול מהחיים ואנשים לפעמים שוכחים שזה רק פוסטר, פרסומת. זה הכל".
אתה מתחרט על הפוסטר הענק הזה מעל נתיבי אילון?
"יש לי יחס מאוד אמביוולנטי לסיפור. קשה לראות את עצמך בגדלים האלה, זה יכול להוציא משיווי משקל. פתאום אתה מבין שהתמונה שלך, דודי, היא כבר לא ממש שלך. אתה מבין שהולאמת לטובת הציבור. פעם היה לי ממש קשה להתמודד עם זה. לפני שהיה מתחיל קמפיין, ומודעות עם הפרצוף שלי היו מציפות את הארץ, הייתי בורח לחו"ל, נלחם חזק לשמור על השקט הנפשי. אני מודה שזה הרתיע אותי, הגודל, הכמות.
"היום אני כבר יותר מנותק. אני מסוגל לנסוע בכביש, לראות את עצמי תלוי שם מעל הגשר ולהמשיך הלאה בסבבה, אתה יודע, עוד פוסטר. "לא מזמן עצר אותי שוטר מתחת לפוסטר על ההלכה, זיהה מיד ואמר,'וואללה, זה אתה?'. חייכתי את החיוך הכי מקסים שלי ואמרתי,'כן, זה אני'. זה לא עזר לי, חטפתי דוח כבד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דודי בלסר שוב מקמפן. צילום: ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
צחוקים עם קופי ענאן
|
|
|
|
|
|
|
לפני חצי שנה ארז בלסר מזוודה, אמר שלום לסוכנת, נטש את עשרות הצעות העבודה ונסע לשרת את העולם במחלקת איכות הסביבה במטה הראשי של האו"ם בניו יורק. "הגעתי לזה דרך שאלון קבלה באינטרנט", הוא מספר, "והתקבלתי. סיימתי את הלימודים והתחשק לי לברוח קצת מהכל וזה נראה לי פתרון ממש מדליק. היה מרתק לראות מה באמת קורה שם, באו"ם. זה המקום שדברים באמת מתרחשים בו, המקום שבו הפוליטיקה העולמית מתנהלת.
בגדול אתה מהווה שם סוג של סטאז'ר. יחד איתי עבדו הבת של הנסיכה ממונקו, הבן של השגריר מזימבבואה, קליקה של מתמחים. עבדתי במחלקה הסביבתית, מחלקה שמתכננת לטווח ארוך את הפיקוח על איכות הסביבה. כל שנה יש ועידה עולמית לאיכות הסביבה, היה לי פוקס והוועידה נפלה בדיוק על הקדנציה שלי. זאת היתה חגיגה. בסופו של כל יום היינו מתכנסים לקבלת פנים ענקית.
"פעם אחת קופי ענאן הצטרף אלינו, ואתה צריך להבין, הוא הסופר סטאר שם, ממש כמו כוכב רוק, כולם נורא מתרגשים ממנו, יש לו נוכחות נורא כריזמטית. כולם שם מתים להצטלם עם קופי וללחוץ לו את היד, זה נחמד נורא. היה לי כל כך טוב לשבת בצד, בשקט, אנונימי לגמרי, לראות איך פעם אחת מישהו אחר משחק את תפקיד הסלבריטי ולא אני".
בקיצור, במקום שנקנא אתה רוצה שנרחם עליך? גם היום, אחרי שש שנים בביזנס, עוד קשה לך להיות הבחור מהפוסטר?
"בתחילת הדרך היה לי יותר קשה אבל עכשיו אני מתייחס לעניין יותר בפרופורציה. אני יותר בוגר, יותר מפוכח. אבל יש עדיין רגעים שבהם אני רוצה לברוח מכל הצלמים והמעריצות ולהתחבא עמוק באדמה. לפני כמה ימים צילמנו פרסומת בפארק הלאומי ברמת גן, הגעתי לשם לעבוד, ופתאום הקיפו אותי מאות אנשים שבאו לעשות מנגל. הגברים הזמינו אותי לנגב משהו, אמהות ביקשו ממני להרים את הילד שלהם. כל תשומת הלב הזאת עדיין תמוהה בעיני. מה קרה, כולה דוגמן. אני לא שחקן, לא פוליטיקאי, איש מאוד פרטי, וכל היחס הזה קשה לי. אבל השתפרתי. אם פעם הייתי בורח וכולם היו אומרים 'איזה סנוב', היום אני מרים תינוקות, נותן חצי חיוך, מעביר את זה איכשהו. זורם, זאת המילה".
פעם, בתחילת הדרך, אמרת שלפעמים אתה אפילו לא מסוגל להפריד בין דודי האמיתי לדודי מהפוסטר. זה נכון גם היום?
"היום קל לי יותר להפריד. זאת הרי תעשייה של דימויים ואני עובד בתעשייה. אם היתה לי איזו אג'נדה להציע, רעיון למכור, אז מילא. אבל נכון לעכשיו אני רק מוכר דברים, דוגמן, זהו. לפעמים אני רואה את כל היומרות של דוגמנים ודוגמניות שרוצים להיות שחקנים, מגישים בטלוויזיה, בטוחים שאם הם יודעים להצטלם אז הם יודעים לעשות הכל. זה די משעשע אותי, אבל כל הכבוד, שיעשו מה שטוב להם".
מה הדימוי שלך? מה הפנים שלך מייצגות?
"בחור גדול מהחיים, גם אקדמאי, גם ספורטאי, גם גבר וגם רגיש. ככה משווקים אותי".
זה הדימוי או זו המציאות?
"בחיים אני אקדמאי וספורטאי אבל לא בכאלה ממדים. אני לא סופרמן. בחיים עצמם אני גם הולך לשירותים ולמכולת, גם לי יש בעיות. החיים שלי הרבה פחות נוצצים ממה שזה נראה, אני לא גר באיזה פנטהאוז יוקרתי, מוקף בבלונדיניות ובכסף. כאן זה לא הוליווד, אלא ישראל. אני לא יכול להרשות לעצמי להישאר תקוע שם בתוך הפוסטר. אני פשוט לא יכול לחיות ככה".
אני מבין. הלכת לטיפול?
"יאללה. בוא לא ניכנס לזה".
ומה עם תצוגות אופנה? זה הרי שיא ההחצנה וההתגנדרות. קשה לך להתהלך על המסלול?
"אני לא עושה את זה הרבה, פעמיים בשביל התצוגות של קסטרו ועוד כמה תצוגות בחו"ל. אז פעמיים בשנה אני מגיע לתצוגות האלה ואלה הם באמת יומיים שהם מאה אחוז החצנה. אני תמיד אומר לעצמי'דודי, עכשיו זה כמו פורים'. אז אני לובש מה שנותנים לי ויוצא החוצה. מה זה, כולה תצוגת אופנה. הולך וחוזר. אתה לא שר, לא יוצר, לא מנגן".
והיית רוצה?
"לנגן הייתי רוצה. מאוד. הרבה דוגמנים רוצים להיות שחקנים אבל זה לא מדגדג לי. יש הרבה הצעות לאופרות סבון, אבל כרגע זה לא בשבילי. אני עושה את מה שאני טוב בו".
ומה עם הצעות מגונות?
"מקבל כל הזמן. אפילו נשים בנות 60, שאני יכול להיות הנכד שלהן, כותבות לי מכתבי אהבה. אבל זה יותר בקטע של 'איזה חמוד, איזה מותק', לא מכתבי זימה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אייקון גברי ארוטי??
|
|
|
|
|
|
|
את קטלוג החורף החדש של קסטרו (שלכבודו, אם טרם הובן, אנחנו מתכנסים כאן) צילמו בתחילת הקיץ, בקצה פתח תקווה, בין מפעלי "טיב טעם" למזבלה העירונית. על הסט, שתיים בצהריים, אמצע היום, ובאוויר ריח של קרייסיס. רון קדמי, מי שנחשב לצלם האופנה מספר אחת בארץ, מסתגר כבר דקות ארוכות בחדרו. כמו לכל מאסטרו גם לו יש לפחות חמישה משברים ביום. על במת הצילומים, בתוך תפאורה של חדר אירופי מסוגנן בבית מלון ישן, כולם הולכים לאט, בשקט, מכינים את הפריים הבא.
כולם חוץ מאמיר, המפיק הראשי, שמתרוצץ בחלל בהיסטריה. "אנחנו ביום הצילומים האחרון", הוא אומר לי, "יש לנו לפחות 12 תמונות לעשות ואנחנו רק בצילום השלישי, אלוהים ישמור". גם בלסר יושב שם בשקט, מוקף בלפחות עשרה מלבישים, מאפרים וסטייליסטים, רובם נמנים עם הצד הגאה של הקהילה, שמפזרים סביבו מחמאות סטייל "אין, בתמונות האלה יוצא דודי שלא היה, דודי הכי הורס", וגם "יו דודי, בואו נמ שיך כבר, אני באדרנלין של חסה".
"אתה חייב לפתח נקודת מבט חיצונית לעסק הזה", הוא יאמר לי אחר כך, "חייב להסתכל על כל הקרנבל הזה באירוניה. כשאני עומד שם על הסט אני בתוך העניין לגמרי, שכל שוט ייצא מיליון דולר, שכל פוזה תהיה מושלמת, אבל בסופו של יום אתה חוזר הביתה וכל העניין נראה די מצחיק. כל כך הרבה השקעה, רצינות, לכל קמט בחולצה יש משמעות. אני גם כותב את הדברים, יש לי מין יומן כזה שהתחלתי לכתוב מאז שהתחלתי להצליח ובו אני מתעד, בשביל עצמי, את החוויות שלי. כשאתה כותב אתה גם קצת משתחרר מהדברים, סוג של תרפיה".
אתה עובר בקלות בין שני העולמות, מצד אחד הפרקט של הפועל ראשון לציון ומצד שני מסלול תצוגות האופנה?
"אני מודה שכל העיסוק הזה בחיצוניות, ביופי, נראה לי קצת מוזר. זה לא טבעי. יש לי בבית רק שתי מראות, אחת במקלחת ואחת בארון קיר. אני לא סוגד לעצמי. אני גם לא מורח קרמים נגד קמטים, להפך, שרק יבואו כבר.
"הדוגמנות היא רק עבודה, לא פחות ולא יותר. אני לא עובד בלהיות סלבריטי, אני לא יוצא עם סלבריטיז. עשיתי את זה תקופה (עם סנדרה רינגלר, קרן מיכאלי, מיטל דוהן-ר.ק) וזה לא ממש הוכיח את עצמו. מצד שני אני לא אגיד לך שבצילומים אני סובל. יש משהו שאני אוהב בזה, המשחק, הפלירטוט עם המצלמה. אתה מקבל אישור להיות מישהו אחר, זה נחמד".
משתפים אותך בתכנון הצילומים, בבחירת הבגדים?
"מתייעצים איתי, אנחנו מתלבטים ביחד, יש גם דברים שאני לא מוכן לעשות".
למשל?
"כל עוד זה בגבולות הטעם הטוב אני משתף פעולה. אני גם סקרן מטבעי, ואתה יודע, הרי הצטלמתי לאחת הפרסומות עירום לגמרי בחוף נודיסטים, אז עירום לא ממש מפחיד אותי. אבל גם לי יש גבולות. עירום פרונטלי, למשל, זה לא משהו שאני רואה את עצמי עושה, גם לא בשם האמנות".
לפני חודשיים התקיימה באוניברסיטת תל אביב הרצאה שכותרתה, "דודי בלסר כאייקון גברי ארוטי שמקרין עונג הומו-ארוטי שהוא לאו דווקא הומוסקסואלי". הוזמנת ?
"וואי. אני לא יודע כל כך איך להתייחס לזה. אין לי מילים. שיזמינו את דודי מהפוסטר להרצאה, לא אותי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בקי גריפין בקמפיין קסטרו. צילום: רון קדמי
|
|
|
|
|
|
|
לפתע בקי
|
|
|
|
|
|
|
קדמי, הצלם, חוזר אל הסט. יש לו רעיון חדש, חזון ויזואלי מהפכני. כולם סביבו מקבלים הוראות ובלסר מתחיל להחליף בגדים בקצב מסחרר. הנה הוא מאפיונר צעיר, מחוספס, סטייל סקורסזה, אחרי חמש דקות הוא כבר נער מקהלה ענוג במעיל פרווה אקסצנטרי. בין תקתוק פולארויד אחד למשנהו הוא מסתובב בשקט עם המבט הנבוך היומיומי, משחק סנייק בפלאפון, אבל כשהמצלמה נדלקת הוא נדלק איתה. תוך שניות שולף בלסר את כל ארסנל המבטים הקבוע: מפתה, מאוהב, משועשע, מבוהל. אחרי דקה ומשהו של תקתוקים מוריד קדמי את המצלמה.
יחד עם בלסר הוא ניגש לפלטה עמוקה שניצבת בקצה הסט, התבוננות ראשונה בתמונות שצולמו בסשן הקודם. מעל שולחן המנתחים הזה הם מחליטים ביחד מה מספיק סקסי, מה מספיק מוכר, ואיזו פוזה דורשת השלמות. בצד השני של הסט, בקצה ההאנגר, מפוזרים שרידי תפאורות של הצגות ילדים. חסידה קטועת רגל, פסל ענק של רעמסס מוזהב וגם תיש מפוחלץ. עולם שלם מקלקר.
ביניהם ניצבת התפאורה הסולידית של בקי גריפין, נסיכת קסטרו, שנטשה לשבועיים את משרדי אם-טי-וי בלונדון וקפצה לארץ, לעשות כמה חלטורות מכניסות במיוחד. לגריפין, בניגוד לבלסר, אין זמן לתסביכים ולאבסורדים. בין צילומי הקטלוג היא גם מככבת בעשרה פרקים של "אהבה מעבר לפינה" בתור החדשה של יהודה לוי ("היתה בינינו כימיה מטורפת"), מתייצבת לצילומי שער עם דודי בלסר ("הורס, הורס, את הבריאות הוא הורס"), וקוראת תחקירים לשתי התוכניות שלה באם-טי-וי ("קיבלתי עכשיו גם תוכנית שלישית, אני הולכת להנחות פסטיבל מוזיקה שישודר בכל אירופה, יואו, אני לא מאמינה שקיבלתי את זה").
הפגישה עם בקי מתקיימת בתום מסע הכומתה הקרייריסטי, שישי בבוקר, הלובי של מלון הילטון. "עבר עלי שבוע מתיש", היא נאנחת וקורסת לתוך פלטת פירות. "צילומי קטלוג, חמישה ימים מבוקר עד לילה, זה לא חיים זה. בלילה את חוזרת, מתקלחת, אוכלת והולכת לישון כי הגוף כבר ממוטט אותך. אתמול חזרתי ונרדמתי מול הטלוויזיה, תאר לעצמך.
"בסביבות אחת וחצי בלילה התעוררתי, כל החברים שלי התקשרו להזמין אותי למסיבה שהיתה פה על החוף. כל כך רציתי להמשיך לישון אבל אמרתי לעצמי'את טסה עוד יומיים, לא תראי אף אחד, בקי, את חייבת להקים את עצמך מהמיטה. גם במצב המפלצתי שאת נראית, קומי ותלכי לראות את החברים. גם את המשפחה ראיתי בקושי, עכשיו אני הולכת לאכול איתם צהריים כי אח שלי חזר מהצבא. הוא קיבל הצעה להיות מ"כ טירונים עד השחרור, ואנחנו מנסים לשכנע אותו שייקח את זה, כי נמאס לנו לא לישון בלילות. נקווה שהוא יעשה את זה, הוא ילד עקשן, כמו אחותו".
הוא מתלהב מהג'וב הבינלאומי שלך?
"לא מזיז לו בכלל. בשבוע שעבר היתה מסיבה של טלעד בלונה פארק והוא נכנס חינם, אז וואללה, מזה הוא כן התלהב. אבל הקריירה של אחותו בכלל לא מעניינת אותו. בשבילו נשארתי האחות הגדולה והמעצבנת. היינו פעם שבוע ביחד באנגליה, לימדתי אותו איך שותים באור השמש, הוא גם אהב את האווירה באם-טי-וי, זה שכולם נורא צעירים, ובשש בערב גומרים לעבוד והולכים לפאב. הוא היה בשוק מזה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דודי בלסר ובקי גריפין. צילום: אייל נבו
|
|
|
|
|
|
|
אני יפה?
|
|
|
|
|
|
|
למרות שהבית שלה ממוקם בלונדון, וחוג המכרים כולל את ג'סטין טימברלייק וקיילי מינו (כן, זה יגיע בהמשך. סבלנות), מה שמוציא מגריפין את קריאות ההתרגשות האותנטיות ביותר הוא דווקא השלט הענק שלה על גשר ההלכה. נכון, חזרנו לנתיבי אילון.
"השלט הראשון היה לגמרי הזיה", היא נזכרת. "זה יצא ביום של תצוגת האופנה בפברואר, עוד לא יצאתי מהאולם ואני כבר מקבלת טלפונים 'בקי, את באילון'. טוב, חייבים לנסוע לראות. היתה איתי הלן, חברה מלונדון, ואמא שלי. ברגע הראשון קיבלתי שוק. אמא שלי עוד הכריחה אותי להצטלם מול זה. עמדתי שם ליד בקי הענקית ורציתי לקבור את עצמי. אבל מה, התמונה שיצאה, מזכרת סופנית.
"אחרי כמה שבועות נסעתי עם נהג מונית לבית של ההורים שלי בגבעתיים. עצרנו ברמזור מול השלט והוא התחיל לשאול אותי,'מה את עושה? מה את, דוגמנית?'. אני שותקת והוא שואל מתחת לשלט שלי, 'השתתפת באיזה פרסומת שאני מכיר?'. 'לא', אמרתי לו, 'עזוב, עשיתי רק דברים קטנים'".
היית תמיד הילדה היפה?
"כן ולא. תמיד הייתי נורא רזה,נורא קטנה,התפתחתי נורא מאוחר. לאורך רוב גיל ההתבגרות נראיתי בת 12 וחצי. הייתי יפה אבל קטנה. לקח לי המון שנים להשלים עם איך שאני נראית. היום, ממרומי גיל 26 וכשאני מתפרנסת מזה, אני יכולה להגיד סוף סוף, 'וואללה,את כנראה נראית טוב ,פוטוגנית'. מצד שני, אחרי שלוש שעות איפור-שיער-סטיילינג כל אחת יכולה להיראות מהמם".
מי יפה בעינייך?
"ראיתי פעם את אנג'לינה ג'ולי אצלנו באולפן, והיא, איך אני אגיד את זה, מרחפת על אוויר כשהיא הולכת, מרוב שהיא יפה. כל הבנים עשו מבצר סביבה ואי אפשר היה להגיע אליה בכלל. אני מאוד אוהבת גם את ג'וליה רוברטס. אצלנו אני חושבת שסנדי בר נראית מדהים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בקי גריפים בקמפיין קסטרו. צילום: רון קדמי
|
|
|
|
|
|
|
מי יותר שווה, אנג'לינה או בריטני?
|
|
|
|
|
|
|
אם כבר הזכרת את אנג' לינה ג'ולי, איזה עוד כוכבים פגשת לאחרונה?
"זאת שאלה נורא ישראלית".
כי אני נורא ישראלי. יאללה, את מי פגשת קודם? מדונה? בריטני? בוב דילן?
"אני רוצה להסביר אחת ולתמיד לקהל הקוראים: אני לא נפגשת מדי יום עם מדונה או בריטני ספירס".
אה , לא?
"לא. אתה יודע, לא מזמן קיבלתי דרך האתר של אם-טי-וי אי-מייל מבחורה שמתחתנת בקרוב, וביקשה שאני אסדר לה קלטת של חברי מטאליקה אומרים לבעלה מזל טוב. הסתכלתי על האי-מייל הזה ולא ידעתי מה לעשות. אנשים כאן חיים בסרט, חושבים שכל הרוקרים אחוקים שלי. מישהו אחר נתן לי להעביר דמו של הלהקה שלו לג'ניפר לופז, אז הכנסתי לתיק, אני יודעת. למקרה ש. .".
בכל זאת, קצת אבק כוכבים.
"בטקס הגדול של הרשת פגשתי את ג'סטין טימברלייק. הוא ממש חמוד, מין ילד בר מצווה כזה, ילד טוב עם קול מצפצף, חנון לא מזיק. היינו ביחד באיזה מסיבה סגורה, שיחקתי אותה קולית כאילו לא התרגשתי, אבל איך שחזרתי הביתה רצתי לטלפון לצלצל לאמא, להגיד לה 'את לא מבינה, ישבתי עכשיו עם ג'סטין טימברלייק'".
עוד .
"ראיינתי את מייקל קיין בשביל גיא פינס והוא מקסים מקסים מקסים. פחדתי פחד מוות, איש בן 70, עשה כל כך הרבה דברים, זכה באוסקרים, מה, יש לו כוח עכשיו לאיזה ילדה מישראל? אבל הוא היה כל כך נעים ומבין. והיו גם את אלה שראיתי בחטף, באולפנים שלנו, קריסטינה אגילרה, קיילי מינו, אנריקה איגלסיאס. וכולם בשיא הטבעיות מחייכים, מחלקים לך צ'פחה ידידותית ואת באמצע האוכל, נשארת עם הסנדוויץ' ביד, המומה. שואלת את עצמך,'רגע, מה זה היה עכשיו, קיילי מינו אמרה לי שלום או שאני חולמת?'".
אז איך קיילי?
"גמדה אבל כוסית כוסית. היא עברה במסדרון ומלא בנים עמדו והסתכלו עליה עם הלשון בחוץ. אז היא עצרה, הורידה את המשקפיים, אמרה, 'עובדים קשה בנים, הא?', והמשיכה ללכת".
אנריקה איגלסיאס?
"נראה הרבה יותר טוב במציאות. יותר גבוה, יותר רזה, יותר חתיך".
וקריסטינה?
"כתומה לגמרי. שיזוף מלאכותי משהו נורא".
וכשאת עומדת שם, באולפנים בלונדון, את מרגישה צמרמורות פטריוטיות בכל הגוף? את מייצגת את המדינה?
"לא ממש. רוב הזמן זאת עבודה, כשאני מצלמת קמפיין לקסטרו או מנחה תוכנית קליפים אני עובדת וזהו. לא שגרירה של אף אחד".
טוב לך בקור הבריטי?
"הבריטים יכולים להיות מאוד מנומסים, אבל הם גם חארות וסוציומטים. אנחנו טסים המון כצוות, במאי, מפיק, צלם, צוות די קבוע, וכשאנחנו נוחתים בהיתרו בחזרה מהמסע, לכל אחד יש מונית שמחכה לו. אני תמיד מחכה לבמאי ולצלם שמסדרים את הציוד, רוצה לראות שכולם בסדר לפני שנפרדים. זה אני. אבל רוב אנשי הצוות פשוט הולכים. וזה נורא בעיני. תחסוך ממני את העשר דקות שאתה מאחל לי אחלה וויקנד ושאני אהנה מהמזג אוויר, אבל תהיה בנאדם ותישאר פה עם כולם עד שמגיע כל הציוד. כי צוות זה צוות. את זה למדתי רק בישראל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בסדר, אבל מה עם אהבה?
|
|
|
|
|
|
|
כמו ברוב האגדות המודרניות,גם בקצה המעשייה על דודי ובקי ממתין עוקץ חמצמץ. שני האנשים היפים האלה, הנסיכים של נתיבי אילון, מסתובבים כבר חודשים ארוכים בודדים, נטולי אהבה. "אני מאמין באהבה", מתוודה בלסר, "אבל בתקופה הנוכחית אני לבד, בהפסקה. היו לא מזמן כמה עניינים, לא כאלה שמפרסמים אותם, לא עם מפורסמות. כבר אמרתי לך שהחלטתי להפסיק לצאת עם ידועניות, יש גבול. אני גם מאוד סקרן, משתדל לגוון".
מה אתה מחפש בבחורה?
"שיהיה לה טוב עם עצמה, שתהיה מתוקה".
ומה עם המראה?
"בן אדם יפה מבחוץ הוא גם יפה מבפנים. אז קודם כל שתהיה יפה מבפנים".
ההצלחה והפרסום עשו את החיזור קשה יותר?
"באיזשהו מקום כן. פתאום אתה חשוף למבול של הצעות מבנות המין השני, מחמיא מאוד אבל מטשטש אותך קצת. הן שוכחות שאתה בנאדם. יש כאלה שרוצות רק להוסיף עוד מפורסם לרשימה וזה גורם לך להיות יותר קשוח, פחות רגיש".
ומה עם משפחה, ילדים?
"אני ממש מחכה ליום שבו אני אהיה גבר כזה, אבא, עם משפחה משלי. להסתובב ברחוב עם הילד שלי, אתה יודע. זה נשמע לי טוב, אבל לא עכשיו. יש לי עוד זמן".
בקי , מה איתך?
"תראה, חבר בעיני זה מישהו שנמצאים איתו מעל שלושה חודשים, כשאתה עובר את ההיכרות הבסיסית וההתלהבות. לא הייתי עם מישהו מעל שלושה חודשים כבר שלוש שנים לדעתי. למה? כי לא. אין לי זמן עכשיו. זה כנראה המחיר שמשלמים על חיים כל כך מטורפים. אני פה עכשיו שבועיים, אחר כך חוזרת ללונדון ליומיים, טסה לסרביה לשישה ימים, חוזרת לכאן, טסה לברצלונה. וכשאני בלונדון זה לא שאני יושבת ומגרבצת, יש לי תוכניות לצלם, תחקירים לקרוא. לא פשוט לצאת לדייט עם מישהו ולהגיד לו'טוב, אני אדבר איתך בעוד עשרה ימים כשאני אחזור מסרביה'".
אתם מפחדים מהיום שבו כל ההצלחה הזאת תיגמר ומעל גשר ההלכה יחייך אליכם פרצוף של מישהו אחר?
-בלסר: "בשלב כזה או אחר זה יקרה, ממש טבעי. הביזנס הזה הוא די אכזרי, כל הזמן מחפשים פנים חדשות. כשהזמן שלי יעבור הוא יעבור. אני אסע באילון, אעצור ברמזור ולמעלה על הקיר הענק יעמוד דוגמן אחר. לא נורא, שיהיה לו לבריאות. אני אמשיך לנסוע".
-גריפין : "בינתיים טוב לי, מי יודע מה יקרה מחר. עכשיו זה הזמן שלי לחיות את החלום. אני קורעת את התחת יום ולילה, יש רגעים שאני אומרת'מה את צריכה את זה'. אבל יש גם רגעים אחרים, בין ראיון עם קיילי מינו לשידור חי מול מיליונים, שאני אומרת לעצמי:'עוד כמה שנים, כשתנוחי ותסתכלי על החיים שלך, תוכלי לחייך בסיפוק'. היה לי מגניב. ראיתי עולם, פגשתי אנשים. חייתי". | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
