 |
/images/archive/gallery/170/096.jpg יעל בר זוהר ויהודה לוי.
צילום: אייל נבו  |
|
|
|
|
| ארבעה ימים על הסט הכי צפוף בהונגריה. נעה ידלין הסתחבקה עם יעל בר זוהר ויהודה לוי בצילומי הפרסומת לפוקס. היא הציקה להם עם שאלות ונדחפה להם לצלחת. אפילו אדיר מילר הגיע לביקור |
|
|
|
 | דפדף ברכילות |  | |
נעה ידלין, סופשבוע
|
|
|
|
|
|
|
|
בשדה התעופה בבודפשט, רגע לפני העליה למטוס בחזרה לארץ, מצאתי את עצמי שואלת ילדה קטנה שהתעלקה על יעל בר זוהר, אם היא רוצה במקרה גם חתימה שלי. הילדה, מטושטשת מנוכחותם הסימולטנית של בר זוהר ויהודה לוי, חככה בדעתה לרגע, ואז הניחה, כנראה מתוקף ברירת מחדל, שאין זו העת לקחת סיכונים.
"לנופר", שרבטתי , לראשונה ולאחרונה, יש להניח, בחיי הבוגרים, "שיהיה לך קיץ בכיף! מנעה". דומני שהיה זה באותו הרגע שהבנתי, שהשהות בת ארבע היממות על הסט של הפקת אופנה העבירה אותי קלות על דעתי. ארבע יממות נוספות נדרשו לי בטרם השבתי לעצמי, לא רק את היכולת להטות פעלים, אלא גם, ובעיקר, את הכוח לסלוח לעצמי.
אחרי הכל, במשך קצת יותר מסוף שבוע שימשתי, על שערי האייטיזי וטי-שירטי המהוהים, על תקן פולש חייזרי לעולם שבו כולם, חוץ ממני, מאמים, קושקושים, מהממים והורסים, אוחזים
בפנימיות אחושרמוטה וקורנים שחבל על הזמן מבפנים.
במשך ארבע יממות תמימות הודחתי בנימוס, אבל פעם אחר פעם ויותר ככל שחלפו הימים, מכל קרון, מוניטור, או שיח קופירייטרי, חטפתי סוגים ייחודיים של שחור, עין רעה, כישוף ומאגיה, שהומצאו, כך נדמה, במיוחד לכבודי. ותודרכתי, בסבלנות רבתי, כיצד לחזור בי אט מכוונתי הפסולה חו"ח להעריך ולחבב את עצמי ("אם את נראית ככה וסבבה לך, אז סבבה").
אין תמה, אם כן, שפניה המאירות של ילדה רכה פיכו בי מעיין של כמיהה מגלומנית. ארבע יממות ביליתי, הרוסה, בחיקם של ההורסים: את ארוחותי חלקתי עם יעל בר-זוהר, עם יודה קשקשתי על מערכות יחסים, ועל הריסים ("ההורסות") של גלית גוטמן אני יודעת כעת יותר מכפי שסברתי שאפשרי. הכל נטחן, דוסקס ומוצה, בסבבה ובכיף כמובן, פרט לנושא אחד, שעליו סוכם שלא מדברים. אז לא דיברתי.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
היום הראשון
|
|
|
 |
|
|
|
היום, המוקדש כולו לצילומי הסטילס בקמפיין, נפתח ברוח עליזה וחיובית: בעלת הפנים המיוחדים המכרסמת בייגלה, מסיקים כולם, נראית בלתי מזיקה, ובכיף ישיבו על המון שאלותי וינפקו לי צוהר אל מאחורי הקלעים. דא עקא, כפי שאני לומדת חיש, כולם, בכל עניין, סבורים בדיוק את אותם הדברים. מוסכם על הכל, למשל, שיעל בר זוהר ויהודה לוי נבחרו לככב בקמפיין על בסיס פנימיות שופעת למכביר.
"שניהם אנשים מדהימים שמחוברים נורא לעצמם", מבאר ז'אן כהן, מעצב השיער. "אני חושב שמי שמחובר לעצמו יכול להוציא מעצמו יותר טוב, שרק בנאדם שיכול לאהוב את עצמו יכול לאהוב אחרים, ושהמסר מאוד עובר. יעל רוחנית מאוד, רגישה, אינטואיטיבית. היא יודעת ללטף, לשאול, לבטא רגשות. שניהם באים מרקע של אנושיות: יעל עם ערוץ הילדים, ויהודה גם עבד עם ילדים, וזה מקושר איתם מאוד".
"הקטע של יעל זה שהיא קורנת", אומר רון קדמי, צלם הסטילס. "יש בה איזה משהו נוסף, איזו אהבה לחיים, לעצמה ולסביבה. יש שם ערך מוסף של עשייה, של חיים, של נשיות". "היא תמיד טובה, תמיד חייכנית, תמיד מקבלת הכל בחיוך", אומרת מזל חסון, העוזרת לסטייליסט. "יש לה טוב פנימי שפשוט יוצא החוצה. אם היא תראה למשל מישהו פצוע, היא ישר תרוץ אליו, גם אם היא לא מכירה אותו".
בינתיים על הסט קורנים כולם באופן רוחני. "המחשוף הזה זה כסף על הרצפה", אומר יפתח ויזל, מבעלי החברה, לנוכח יעל המפציעה במחשוף נדיב על סט צילומי הסטילס. "כסף על הרצפה", רוצה לומר: שווה, הורס, מנפיק את ערכו במיידי. גם רון קדמי, העובד עם יעל כבר שש שנים, סבור שמדובר ב"כסף בדרך לבנק", ורסיה נרדפת למימרה המקורית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תכירו - יהודית לוי
|
|
|
|
|
|
|
"איזה הורסת את, מאמי, איזה מהממת. אם לא הייתי נשוי, הייתי מציע לך נישואים". לראיה מחבק קדמי את יעל מאחור, ומעביר ידו על פופיקה הזערורי. "תגיד, החוק של ההטרדה המינית, זה תופס גם בהונגריה? ", הוא שואל את ויזל בחיוך שובבי. "מה זה תופס", אומר ויזל, "אם יש הוכחה, אתה נשפט על זה אפילו בארץ". "אז הלך עלי", אומר הצלם. "זה לא הגבולות הנורמליים בין אנשים, בגלל שיש כאן צוות מאוד משפחתי", מסביר קדמי מאוחר יותר. "כולם נוגעים בכולם. כל אחד כאן עם העדפות מיניות שונות, כל אחד בטוח במיניות שלו, ומתוך זה כל אחד יכול להרשות לעצמו לגעת. זה מה שמדליק על הסט, שיוצר את האווירה. אותו דבר אין לי בעיה לגעת ביהודה".
ההעדפות המיניות המגוונות, אגב, הבאות לידי ביטוי בעיקר ב"רוב הומוסקסואליסטי מוחץ", לשון אחד הנוכחים, אחראיות בין היתר לסוג של עגה שבמסגרתה משיחים כולם, ללא יוצא מן הכלל, בלשון נקבה, עד כדי טוויסט קל אפילו בשמותיהם של הנוכחים. יהודה לוי אפילו נאלץ לענות במשך ארבע יממות לשם יהודית. גיא שגיא, במאי הסרטון, הינו ג. שגית. גוסטבו, המפיק - גוסטביה. ז'אן-ז'אנט וכו'. "זה חלק ממה שמאפשר להכל להיות סבבה", אומרת רונית (רון) קדמי, "וחוץ מזה שזו חברות כל כך קרובה, שאין בזה שום דבר מיני".
מה אתה מנסה להוציא מיעל בצילומים?
"אני רואה איך היא התפתחה עם הזמן במה שהיא משדרת מול המצלמה, איך היא פתוחה יותר, מקבלת את הנשיות שלה, את המיניות שלה. אבל מבחינתי המיניות שלה ברורה, כאילו, או קיי, יש לה את זה. אני כבר עברתי את זה, ואני מחפש את המשהו מעבר. את הערך המוסף שהתוסף לה שם, את הנשיות, את הקרינה. יש בינינו יחסים מאוד טובים, והיא יודעת שגם אם אני אומר לה משהו שלילי, זה מאהבה".
למשל ?
"אני מתקשר אליה תמיד שלושה שבועות לפני הצילומים, בודק איך היא נראית, מעודד אותה בקטע של דיאטה. אומר לה,'אני רוצה אותך כוסית'. היא אומרת לי,' אין בעיה, בשבי לך אני אהיה הכי כוסית בעולם'. על הסט אני גם שומר עליה, שומרים עליה כולם. מה היא אוכלת, מה מכניסה לפה, וזה בכיף, באהבה".
זה לא מוציא אותה לפעמים מדעתה?
"ברור שכל אחד היה משתגע מזה. אבל מה לעשות, תאכלי כמה שאת רוצה, רק אל תבואי מול המצלמה". באוטובוס בחזרה למלון, רמז מוקדם, אני כבר יושבת בגפי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היום השני, בוקר
|
|
|
|
|
|
|
רבע משהותי המתוכננת כבר חלף עבר לו, אני מציינת לעצמי בדאגה, ועם יעל טרם החלפתי ולו צמד מילים. הזמן אינו משחק לטובתי. אנשי ההפקה, שאבחנו זה מכבר את נטייתי להרים את ראשי ההיפי ללא התראה מוקדמת ובמצבים בלתי צפויים, מבקשים, אם לא אכפת לי, שאמנע משטח קרון האיפור וההלבשה. במהלך היום מתרחבת ההוראה גם לשעות האכילה, ההכנות לסט והמנוחה בין הצילומים.
אני מחליטה לאמץ את ההוראה באופן חלקי, מנצלת רגע של היסח דעת הפקתי ותופסת את יעל, השרויה בעיצומו של משבר סוכרזיתי. "גאולה! ! ! ", היא צועקת בתום כמה שלוקים מהקפה, "זה עם סוכר היה! ". גאולה מרגיעה אותה: אף לא טיפת סוכר. "זה פשוט היה טעים לאללה", היא אומרת. "נבהלתי".
את נורא רזה.
"הלוואי. זו מלחמה. פשוט לא ראית אותי אף פעם במציאות, ולפעמים לא לוקחים את התמונות הכי מחמיאות".
את לא משתגעת מזה שכל קילו שאת עולה עלול להרוס לך את הקריירה? שמאות עיניים בוחנות לך בכל רגע את הגזרה?
"אני בלב העשייה. השאלה היא אם אתה בוחר לחיות מהחוץ לפנים או מהפנים לחוץ. בגלל זה אני לא קוראת עיתונים. אני יעלי, ולא שום דבר אחר. קודם כל תבואי ותהיי את, הכי חשוב להישאר אותנטי לעצמך. כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר משוחרר. צריך לאהוב את עצמך. גם בתוכנית 'תעביר את זה הלאה' הרעיון הוא להשתמש בטלוויזיה כדי לגרום לאנשים לעשות טוב. זו תוכנית שיש בה ערך מוסף. בתוכנית הראשונה למשל היה ילד דחוי בתיכון, מחונן, שלא היה לו עם מי ללכת למסיבת סיום, והחלום שלו היה ללכת עם אגם רודברג. והיא, שהיא הכי מקסימה בעולם, באה איתו. זה המסר שאני מנסה להעביר ".
ולפני התוכנית, איך העברת אותו?
"במפגשים עם אנשים, באיך שאתה מתנהג, בלתת תמיד את העצה הכי אמיתית. ב'מרי לו', למשל. החלום שלה זה להצליח ולהיות כוכבת גדולה, חלום כמו של כל ילדה, כמו של כל אדם. ואז מגיע איזה אמרגן ממולח ומבטיח לעשות ממנה כוכבת, וכל פעם לוקח אותה לדברים שהיא בכלל לא רוצה לעשות, צילומים, למשל, כשהיא בכלל רוצה להיות שחקנית. והחלום מתנפץ, והיא מידרדרת למקום הכי שפל ונמוך, ורק כשהיא מבינה שאהובה מפעם עדיין מחכה לה, היא מצליחה לאזור את כוחותיה ולחזור. המסר, למרות שזה קלישאות והכל, זה שלא כל הנוצץ זהב ושהחיים קצת יותר מורכבים".
מטריד אותך שהמסר שילדות צעירות מקבלות ממך הוא אולי שצריך לעשות הכל כדי להיראות כמוך? "זה מאוד קשה היום, בתקופה של אם טי וי, עם כל הקליפים המטורפים האלה והכל. אין לנו כבר שליטה על זה. זו סוגיה מאוד בעייתית. אני קטונתי מלבוא ולתת את הפתרון. אבל במפגשים עם בחורות שסובלות מהפרעות ניסיתי לשדל ולעודד אותן לחזור לקו הבריאות. ההורים צריכים להיות עם היד על הדופק,ולשים לב אם יש החמרה.תמיד אמרתי,קודם כל הנפש, מה שמבפנים, היופי הפנימי. מה שמרגישים מבפנים זה מה שיוצא החוצה. זה המהות".
אבל גם הפרסומת שלך ושל יהודה היא חלק אינטגרלי מהתרבות הזו.
"אנחנו לא שחיפים ואנחנו מאוד בריאים בנפשנו".
אבל לא בגלל שאתם בריאים בנפשכם לקחו אתכם לפרסומת.
"נו?".
אתם פשוט יפים.
"אז תודה על המחמאה, זה מה שיש לי להגיד על זה. לוקחים אנשים יפים לפרסומות, אבל זה לא רק אנשים יפים, זה אנשים שילדים אוהבים אותם בגלל מה שהם מייצגים. זה לא כל כך איך שאתה נראה, זה איך שאתה מתנהג. לך נוח כרגע להתייחס לממד אחד, אבל יש הרבה מעבר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היום השלישי
|
|
|
|
|
|
|
בינתיים , תפנית בלתי צפויה וחיו בית. הסט, הממוקם כולו על פסי רכבת בלב בודפשט, קיבל מרשות הרכבות ההונגרית אישור מיוחד לצילומים, בתמורה להבטחה לפנות הכל לאלתר ברגע שהרכבת מפציעה על הפסים. אלא שאך מגיעה הרכבת הראשונה, והנה עולה גוסטבו נדל, המפיק, על טריק מבריק: תמורת 50 דולר, כך מסתבר, מוכן נהג הקטר לא רק לעצור על המסילה בסמוך ולהמתין, אלא אף לתרום בשמחה את הקרונות לטובת העשרת הפרסומת בארומה הונגרית.
"שאלנו אותו אם הוא יואיל לחכות ונודה לו ביד רחבה", אומר גוסטבו. "בסופו של דבר הודינו לו ביד שהיא, לפי דעתי, חצי ממה שהוא מרוויח בחודש. רק מה, הוא קצת נדלק על זה. אמרו לנו מראש שהרכבת אמורה לעבור פעמיים ביום, ובינתיים אני רואה שהוא כבר עבר כאן כמה וכמה פעמים".
בשעות בין הערביים אני מקבלת, בעידודה הנמרץ של הסוללה ההפקתית, שחרור זמני מהצילומים, וזוכה להצטוות, לאתנחתה משובבת, אל אדיר מילר וצוותו, שהגיעו במיוחד עד הונגריה כדי לצלם עם לוי ובר זוהר שני מערכונים. אחד מהם, הכולל את מילר בתפקיד סיון מתמזמז ורב חליפות עם לוי על גבי המיטה הנוסעת, בפרודיה על התסריט, יוצר ברחובה הראשי של בודפשט מיני מהומה רבתי.
לא בכל יום, כך נראה, זוכים תושביה של הבירה ההונגרית לחזות בגבר בתלבושת ורודה ועטוי בפאה בלונדינית, רוכב על גבו של עלם חמודות, עושה תנועות של לאסו באוויר ונאנק נמרצות בעברית. אפילו שני השוטרים ההונגרים, שקימבן גוסטבו באמצעיו הייחודיים והמגבים את השיירה במאסף ומלפנים, לא מונעים מלהק האירופים מלעצור את מכוניותיהם בעיצומם של הפקקים או לנהוג את אופניהם, ועיניהם נעוצות במילר, היישר אל עבר דוכן העיתונים.
כמה שעות קודם לכן, לא הרחק משם, מכהנת בר-זוהר בתפקיד עצמה, על תקן אורחת בתוכניתה של מיכל זוארץ, במערכון השני. "בוא'נה, שכחתי כבר כמה זה קשה להצחיק", פולטת בר זוהר במהלך אחת ההפסקות בצילומים.
מעניין אותך לשחק גם תפקיד קומי?
"יש המון דברים שאני אוהבת לעשות: אני אוהבת טלוויזיה, אוהבת שירה, אוהבת לרקוד הכי בעולם, וזה עוד דבר שאני רוצה לעשות. אני רק בתחילת הדרך. אני רוצה, למשל, לשחק בסרט. זה יכול להיות סרט קשה, זה יכול להיות קומדיה רומנטית. העיקר ליצור ולהתבטא. אני רוצה דרמטי ואני רוצה קומי ואני רוצה הכל. אבל אני חושבת שבכל זאת יותר דרמה. משהו שיש בו עומק ועניין. בחיים אני נורא אוהבת לצחוק, אוהבת הומור, אבל אני לא קומיקאית".
מה מצחיק אותך, למשל?
"הכל מצחיק אותי. יש לי התקפות צחוק שאני פשוט מתפוצצת. עכשיו, למשל, כשצילמנו, עף ליהודה המסטיק מה פה, ואני מהזווית שלי ראיתי פתאום משהו ורוד עף ממנו על הרצפה. וכשזה נפתח, אין לזה סוף".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תובנה מאת יב"ז
|
|
|
|
|
|
|
יש משהו מבין הדברים האלה - שירה, ריקוד, הנחיה, משחק וגו' - שמעניין אותך במיוחד להתמקד בו?
"למה? מה שחשוב זה שתעמוד בציפיות של עצמך, מה אני רוצה ומה אני מרגישה שאני יכולה להיות הכי טובה בו. מבחינתי זה גם כשחקנית וגם כזמרת וגם כרקדנית".
את לא חושבת שזה קצת בלתי אפשרי להיות מצוין בכל הדברים האלה בבת אחת?
"תסלחי לי, אבל זאת מה זה שאלה משעממת. זה כל כתב ב'מעריב לנוער' שואל. למה אני צריכה לבחור? מה, את לא יכולה להיות גם עיתונאית, גם להוציא ספר וגם להיות בת זוג טובה? אנחנו ברוכי כשרונות, ומה שטוב לך תבחר. מגיל צעיר הייתי גם בחוג ג'ז, וגם במודרני וגם בפאנקי, תמיד רציתי הכל. אני בנאדם שאוהב את החיים, אוהב להעיז ולנסות. מה, שלמה ארצי, הוא לא גם מלחין? אני יודעת גם לרקוד, גם לשחק וגם לשיר, ואני אשמח לעשות כל דבר שיעשה לי טוב. צריך להמשיך לחלום, כל אחד צריך לעשות את כל מה שמעניין אותו, ויש מקום בתעשייה הזאת לכולם".
טוב , אין בדיוק מקום לכולם.
"למה לא?".
כי בטלוויזיה אין כל כך מקום לאנשים לא יפים, ובעיקר לנשים לא יפות.
"למה? יש כל כך הרבה נשים יפות, וגם מוצלחות. מרב מיכאלי ואילנה דיין למשל, וכל כך הרבה שחקניות, למשל ליא קניג, שהיא שחקנית מדהימה בעיני, וקרן מור. יש הרבה מדיות. את מתייחסת רק לטלוויזיה".
אבל בטלוויזיה יש יותר נשים שהן יפות.
"נו, אז מה אני יכולה לעשות?".
יש לך איזושהי ביקורת על התעשייה שאת חלק ממנה?
"אני לא באה ממקום של לבקר. זה המקצוע שלי. אני באה ממקום של לעשות טוב, ואני חושבת שכל אחד צריך לעשות מה שטוב לו, כמה שיותר אותנטי".
בכל זאת, בתור מישהי שנמצאת בלב לבה של הטלוויזיה, של תרבות הרייטינג, של תעשיית הדוגמנות, כבר כמעט עשור, בטח יש דברים שאת רואה שמפריעים לך, שצורמים לך.
"האמת, אני מרגישה שאת לא מתחברת לתשובות שלי. אני לא מבינה מה את מחפשת שאני אגיד".
אני מחפשת איזושהי תובנה, אבחנה, רעיון, ביחס לעולם שאת חלק ממנו ומכירה אותו כל כך טוב.
"זה לא המקום שאני באה ממנו. את אומרת שלך יש ביקורת על דברים, בסדר. בדיוק בגלל זה את לא עושה את מה שאני עושה, ואני לא עושה את מה שאת עושה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יום רביעי ואחרון
|
|
|
|
|
|
|
היום מוקדש להסרטתה של הפרסומת. אם לא תיפסל ברגע האחרון כחלק מקודמותיה, על רקע פנימיות שאינה הולמת קטינים, הרי שתכף יזכו הצופים לחזות ביעל וביהודה, על תקן זוג השרוע במיטה נוסעת ומנהל בפאסט פורוורד מערכת יחסים.
העלילה בקצרה: 1. יעל ויהודה, זוג צעירים שזה אך הכירו, מוצאים עצמם רכובים על מיטה הדוהרת ברחבי בודפשט. 2. יהודה , הסבור בטעות שעצם העובדה שהם שרויים על מיטה מקנה לו מיני זכויות באיבריה המוצנעים, חופן את ישבנה של יעל, אולם יעל, בעידודו של שלט "האט", משיבה את ידו למקומה המקורי. 3. על רקע "PARKING" ובמה שאמור לסמל זוג ממוצע ביומיומו השגרתי, קוראים השניים ספר (הוא), ומשייפים ציפורניים בפצירה (היא). 4. השניים , השרויים במנהרה, חווים ריב קולני. 5. יהודה קופץ מהמיטה. 6. יהודה מבחין בשלט ובו שני נתיבים, ומקיש שזוגיות היא בפועל דבר אדיר. 7. יהודה רץ למיטה. 8. יהודה ויעל נוסעים אל האופק, על רקע אחול נשיקה צרפתית.
הסנריו הזה, מיותר לציין, מעלה אוטומטית סוג של ריר. יעל בר זוהר ויהודה לוי, היי סקול סוויט-הארטס בימיהם המשותפים בלהקת הנוער "השכנים של צ'יץ'", האוחזים כיום כל אחד במערכת יחסים עם כוכבן אלטרנטיבי (גיא זוארץ ואפרת בוימולד, בהתאמה), מאופסנים, לכמעט שתי יממות רצופות, על גבו של פוך זוגי. היאריכו פרומילית השנייה מעבר ל"קאט", את אותה נשיקה אלמותית? הייטו זה לזו, ברגע גנוב של חטא, חסד נעורים? היכירו, על רקע נופיה הקסומים של עיר הדנובה, באותו ניגון מפרפר משכבר הימים?
למרבה הצער, התשובה היא לא. מלבד צפייה משותפת במוניטור, חילופי דאחקות על בסיס מקצועי וכאפה אקראית בעלת גוון א-מיני, הרי שאת הפסקותיהם מנצלים השניים למגוון פעילויות בניחוח מונוגמי. יעל, לדוגמה, אצה רצה אל הסלולר למען השח עם גיא בכל הזדמנות אפשרית. יהודה, לעומת זאת, עסוק בלהיות מודאג מה לעזאזל תחשוב אפרת, אם לא ייפטר לאלתר מהעגה הנקבית.
"יש בינינו דינמיקה טובה, ככה אומרים", טוען לוי. "אני מסתמך על מה שאנשים רואים, כי אני בא ממקום לא אובייקטיבי. לפי התגובות יש לנו דינמיקה מסחרית שהיא כנראה מנצחת. וזהו". לוי, יצוין, נותר לי בשלב זה כרע, אח וידיד. שאלותי המנג'סות כבר עשו להן כנפיים, ולראיונות איתי מגיעים כולם כשהם עוינים כדבעי. כך, למשל, אני לומדת, במהלך שיחה על האופנה כצוהר לתרבות ההמונים, שאני חיה בסרט, שחבל עלי מאוד אם אני ממאנת להפנים את הקודים, ושאם אני באמת ובתמים, כפי שאני טוענת, חיה בסוג של שלום עם גופי, הרי ש"סבבה לך, אבל זה מאוד קשה להאמין". יעל ויהודה, באופן פרדוקסלי, לא דופקים קצוץ, ומתקשרים איתי יותר ויותר ככל שחולפים להם הימים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יהודה לוי, תסריטאי
|
|
|
|
|
|
|
יהודה, כבר פסלו לכם פרסומת אחת של פוקס, זו עם הנשיקה בדיינר. אתה חושב שגם כאן יש פוטנציאל לבעייתיות?
"האמת היא שעד היום לא הצלחתי להבין מה הבעיה בפרסומת הקודמת, כאילו, מה הקטנוניות? לא שצריך לעודד את זה, אבל עדיין, יש תקדימים לזה, זה דברים שכן היו. יש סרטים שיש בהם נשיקות לוהטות, יש את 'המורדים'. בואו כבר נשים מטפחת על העיניים של הילדים ונסגור עניין. אבל האמת היא שבהתחשב במה שקרה עם הפרסומת הקודמת, אני תמיד אוכל למצוא משהו שאולי עשוי להיות בעייתי. למרות שזו כבר תהיה הגזמה".
למשל?
"אולי כשאני כאילו שם את הידיים על הזה? אבל שוב, כאילו, מה העניין. אנחנו לא עירומים או שיש שם איזה קטע של אינטראקציה סקסואלית פרובוקטיבית. להפך, יש שם גם שלט'סלואו דאון', כך שאני יכול לחפש לך מצד שני גם מסר חינוכי".
היית רוצה לכתוב תסריט לפרסומת כזו?
"ברור, מה. זה דבר מדהים".
נגיד אתה צריך לכתוב עכשיו תסריט לקמפיין קיץ הבא של פוקס. תן לי תסריט.
"כרגע בשליף אני לא יכול לתת לך. תני לי זמן מוקצב, לא של יום-יומיים, ואני אחשוב על זה בכיף. אבל באופן עקרוני, בכלליות, מאוד מעניין, מגניב, סוף הדרך. ועוד לשחק בזה".
היית עדיין מלהק אותך ואת יעל לפרסומת?
"כן, למה לא. אני חושב שהיום כבר רואים שתי דמויות טלוויזיוניות שלכל אחת יש את המקום שלה, ורואים את החיבור ואת התוצאות המגניבות. קשה לי לדבר ממקום של מה עובר לאחרים בראש. אם עובר להם בראש מה שהיה בינינו פעם אז בסדר, שיהיו בריאים".
ואמנם, פסגת הסקס אפיל בין השניים, שלא אל מול המסכים, באה לידי ביטוי בדיסקוס מהוגן על רקע תזונתי. בארוחת הצהריים, משמאבחן יהודה בצלחתה של יעל מיני חסות ועליהן פיסות עופונים, הוא ממהר לברר מהיכן בדיוק הוגרל האוצר הזה בתפריט. "הוא סופר מקצוען", אומר ויזל. "את יודעת שלפני שמצלמים אותו בלי חולצה, הוא יורד ל-60 שכיבות סמיכה? וכולם אומרים לו, 'עזוב אותך, אתה נראה מדהים!', והוא אומר,'לא!'. בבוקר הראשון של הצילומים קבענו שבחמש וחצי יוצאים. בחמש ורבע אני פוגש אותו בלובי, והוא שואל אותי אם אפשר לדחות ב-20 דקות את ההתחלה של הצילומים. מסתבר שהוא רוצה לעבור עוד בחדר כושר".
הם לא משתגעים מהמשמעת הזו?
"תאמיני לי שגם את לא היית אוכלת והיית מקפידה ככה אם כל ההווה שלך והעתיד שלך היו תלויים בזה. זה לאו דווקא כוכבים. אם היית שואלת אסטרונאוט שיש לו עוד חמש-שש שנים למשימה אם הוא מוכן להקפיד על תזונה ולעמוד בכל המשמעת שהוא צריך להקפיד, גם הוא היה אומר לך שהוא עושה את זה בשמחה. אם אתה לא מתאפק, אתה מלקה את עצמך?
"יש לי רגעים שאני כועס על עצמי. כשאני לוקח איזה חטיף שוקולד, אני אחר כך, כאילו, טיפה מתחרט על זה. אבל יש לי את הפתרון שאני הולך למכון ושורף את זה. ולפעמים, אם אנחנו נכנסים לקטע של בריאות, זה בריא להכניס קצת סוכר ושומן לגוף, זה עוזר למטבוליזם. אבל מה לעשות שזה המקצוע שבחרתי. שוב, דוגמנות זה אפילו לא המקצוע שבחרתי, זה הביי-פרודקט שלו. למרות שגם למקצוע שבחרתי אני צריך להיראות טוב, אלא אם כן אני עושה את רוברט דה נירו ב'השור הזועם', ומביא אותה בשמן, שזה, דרך אגב, חלום שלי. לעשות סרט שאני נראה אחרת, שהפיזיות שלי משתנה".
והיית מוותר על פוקס, על "אהבה מעבר לפינה", על כל זה?
"לגמרי. כלומר, אני לא יודע אם הייתי מוותר, הייתי חוזר לזה אחר כך. זה הכל הפיך.להפך, אחרי שאתה שמן ופתאום אתה מרזה זה פתאום נהיה עוד יותר וואו. אבל שוב, אני בא ממקום של שחקן. הייתי רוצה גם לעשות מישהו שהוא הרואין שיק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התיירים משפשפים
|
|
|
|
|
|
|
יום הצילומים האחרון נפתח בקומץ תיירים ישראלים, שנאלצו לשפשף את עיניהם מספר תלת ספרתי של פעמים בטרם האמינו למזלם הטוב - יעל בר זוהר ויהודה לוי, מתמזמזים בלייב על מיטה בלב בודפשט - והחלו, ברגע שהתעשתו, עטים בעזוז על ההפקה על הגלגלים. באופן כללי, מסכימים כולם, עבר היום בצורה הורסת למכביר. "שניהם מדהימים, הורסים", אומר ז'אן לוי, מעצב השיער. "יעל, עם כל לאן שהיא הגיעה בחיים, נורא מחוברת לעצמה. הסוד שלה הוא באינטליגנציה מאוד גבוהה".
"אומרים כמה יפה ככה משעממת", אומר אחד מהנוכחים. "יעל לא משעממת. היא מרגשת. היא מדהימה, ואני מת עליה. גם יהודה. כשראיתי אותו בפעם הראשונה אמרתי, 'אה, יהודה לוי, השחקן טלנובלות הזה'. לא התרגשתי. אני לא מתרגש מבחורים בכלל ובטח לא מיהודית לוי. אבל אתה רואה איזה גבר, איך הוא מתכונן לצילומים. הוא חתיך הורס, אני אומר לך. פעם הוא עצר את הג'יפ באמצע שינקין רק כדי לרדת להגיד לי שלום ולתת לי חיבוק".
ואמנם בשדה התעופה מפגין לוי סבלנות על כלפי כל אחד ואחד ממאות הישראלים, שעיכוב בטיסה מאפשר להם לחלוק עימו כל רעיון, הערה, תובנה או הגיג. "מכיר את ספיר אזור?", מבקשת לדעת ילדה כבת עשר, השרויה על סף עלפון חושים: יהודה לוי, יעל בר-זוהר ואדיר מילר, לוגמים כאחד האדם דיאט קולה ושחים זה עם זו בגודל טבעי. "היא התנשקה והצטלמה איתך מלא פעמים ואחר כך לא רחצה את הלחי שבוע". לא,מתנצל יהודה בחיוך ביישני, הוא לא בדיוק זוכר במה דברים אמורים. "אבא שלה", מבקשת לרענן את זיכרונו אמה של הקטינה, "אלי אזור,הוא המנהל של המקומון של גבעתיים. מכיר?"."אני בכלל גר בקניה", חובק את כתפו של יהודה ונוטל אותו הצדה כממתיק סוד בוגר כבן 50. "אבל היום, כשראיתי אותך ברחוב, רציתי לצעוק: 'יודה, יא מניאק!".
יעלי , בינתיים, מתמודדת בגבורה עם לא פחות נדנודים: היא מצטלמת עם כל דורש, חותמת ללא כחל לכל פעוט ובגיר, ואף מסכיתה בסבלנות לידידתו של מנהל המקומון, שמכירה את אבא שלה "עוד מגבעתיים", והיתה מעוניינת לחלוק איתה מהתקופה ההיא מגוון פכים. אבל קצת אחר חצות, ברגע קצת חריג, היא משחררת כל רסן, מאפשרת לאדיר, לרווחת הנוכחים ולנגד מאות זוגות עיניים הנעוצות בה, להסיע אותה בצהלות הלוך ושוב על גבי עגלת נוסעים, ואחר פונה בריקוד המשובץ בדילוגים היישר אל עבר השירותים. ציבור הנוסעים המסריט את מלוא ההתרחשות בווידאו, הרוס (פעם אחרונה ודי לכתבה הנוכחית).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סוף דבר
|
|
|
|
|
|
|
זה לא קשה, להיות תמיד בעין הציבורית, בעין העדשה, תחת זכוכית מגדלת? כשמגיל צעיר עוקבים אחרי כל תנועה שלך וצלמים מלווים אותך לכל מקום?
"זה בדיוק כמוך, יש ימים יותר טובים ופחות טובים. יש גם המון תגובות של אהבה ופרגון, ובתכל'ס אני עושה הכל, נפגשת עם חברים, יוצאת לבלות, בדיוק כמו כל אחת בגילי. אולי בתחילת הדרך מאוד התעסקתי בזה, אבל היום אני במקום הרבה יותר משוחרר. צריך להיות סובלנים להכל".
אם היתה ניגשת אלייך ילדה קטנה ושואלת אם כדאי לה להתחיל בגיל 14 לדגמן ולהופיע, או לחכות כמה שנים, איזו עצה היית נותנת לה?
"אני חושבת שזו אחריות של ההורים, אבל בגדול אני אומרת, לאט, לאט, תנו לה את הזמן לגדול, שתלך קודם לחוג במתנ"ס, שתראה אם זה מתאים לה, אם יש לה כשרונות, אם היא באמת רוצה ליצור. יש איזו ילדה במושב שלנו שאני בקשר טוב איתה, ותמיד אני אומרת לה,'חכי, יש זמן להכל'".
בדיעבד , את מצטערת שלא התחלת את כל המסלול הזה מאוחר יותר? "אני לא מצטערת על כלום".
בבן-גוריון, בתור לאיסוף החבילות מהדיוטי פרי, אני נפנית להביט מעט סביב. יעל, עטוית קפוצ'ון, ויודה, חמקמק ומהיר, נמלטו זה מכבר אל אוויר הלילה הקריר, וסביבי, לראשונה מזה כמעט שבוע, סתם המון רגיל. איש אינו מבקש עוד את חתימתי, איש אינו חושד בי עוד שאני משהו בערוץ הילדים. חפה מיעל, מיודה ומאדיר, חולפים האנשים לצדי משל הייתי אוויר. מחבילת הקניות, שנדמה לי שרכשתי לפני יובלות ועידנים, מבצבצת אלי לפתע המסקרה שבחרתי בצבע סגול חציל. נו, אני מחייכת לעצמי. צריך להתחיל מאיפשהו. * sofash@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
