 |
/images/archive/gallery/261/024.jpg רווית ירקוני
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| שלומי לאופר, דיוה בהרצה, ירד לשדרות עם ענבל גבריאלי, ז'קלין ליכטנשטיין וכך וכך מעצבי שיער. העיר שסבלה אבטלה, קסאמים וקובי אוז, לא היתה מוכנה לעיתונאי המחומצן |
|
|
|
 | דפדף ברכילות |  | |
שלומי לאופר
16/2/2005 10:51 |
|
|
|
|
|
|
|
פעם היה פה משעמם. בלי שאף אחד מחה גידלנו כאן דורות שלמים של חברות כנסת נטולות סקסאפיל או מודעות פריזורה. נכון, חייק'ה גרוסמן נראתה יותר טוב מבבה אידלסון ותמר אשל היתה הכי חתיכה (אז לא הרשו להגיד כוסית) אבל אף אחת מהן לא הצליחה לתרום למורל העם והמדינה את נפלאות הרולים או לרתום לעניין את ז'קלין ליכטנשטיין.
אבל היום יש לנו ענבל גבריאלי, דור אחר צומח בארץ הקודש (להלן ארה"ק) והוא לובש ורוד ועושה פן ויודע שאם אין אנו לנו עוד יתפוס אותנו הקסאם עם שחורים באף ואז מה לנו?
אתמול (שני) בעשר בבוקר עמדתי לעשן את הסיגריה האחרונה באוויר הפסגות של מרכז תל אביב. בעוד רגעים ספורים אנמנם את דרכי לשדרות, מקום שמבחינתי, בדיוק כמו הונולולו ולהבדיל אפגניסטן, קיים רק במחוזותיהם ההזויים של כתבי שטח נועזים שיוצאים לדווח בבוקר שאחרי קסאם. אני בבוקר אפילו בשביל ירדנה ארזי לא מתעורר ועשר היא שעה מצוינת לנמנום אחרון של "לפני התעוררות", אבל הפחד מגבריאלי, ראש משלחת החופפים לשדרות, גרם לי להגיע בזמן ולפהק עד הערב.
התירוץ הרשמי: משלחת עידוד לתושבי העיר. את הסיבות אתם יודעים לבד ולפאנץ', ענבל גבריאלי מובילה משלחת של מעצבי שיער (בחדרה עוד קוראים להם ספרים) מובילים מכל הארץ לעשות פן ומצב רוח טוב ובתוספת אייל גולן בהופעה. החסות של חברת וולה. אל תעשו פרצוף, בכל זאת מישהו מימן לי את המונית חזור משדרות לתל אביב.
בתל אביב עדיין השעה עשר וסביבי מעצבי שיער במשקפי שמש מוזרים מנשנשים
בגטים של בוקר. בשלב מסוים מגיע זיו לנגר ותחת הטייטל מפיק הוא מחלק להם טי שירטס תואמים עם החסות הנכונה (כבר כתבתי אותה קודם, לא צריך להגזים). לא מספיק גוררים אותם לשדרות לצבוע שורשים, אני חושב לעצמי, הם גם צריכים לבוא בתלבושת אחידה? אפילו הנוער העובד והבודד לא היה מסכים לזה.
בניגוד להבטחות שלא נאמר לציפיות, ראש המשלחת לא הטריחה את עצמה לנסוע עם כולנו באוטובוס. היא החליטה (כמה מפתיע) להגיע בסטייל ומטעם עצמה. הנה הלכה הפנטזיה על המדריכה הקשוחה, ואני שלא הטרחתי את עצמי לטיול שנתי מאז כיתה ז' כבר התחלתי להריח משהו חשוד וזה לא היה ריח הספריי לשיער. כשהאוטובוס מתחיל לנסוע אני מבין שגבריאלי והיח"צנים רחוקים ממני ואני נשלח לבדי עם כל הספרים האלה אל הדרום המופגז. לרגע נתקפתי חרדה, אפילו במלחמת העצמאות לא עשו עוולות כאלה לאשכנזים תמימים.
"שיהיה ברור, אני לא עושה פן ברחוב", מתחילה ז'קלין ליכטנשטיין את המרד וכשמותג בסדר גודל שלה אומר משהו כולם מצייתים, אבל עד שהמרד ניצת כבר כולנו על האוטובוס ואני מרגיש שנקלעתי לכנס מילואים של מעצבי התלתלים הבינלאומי. במושב שמאחורי, ז'קלין וחברה מראות אחת לשנייה תמונות של נכדים, לפני איציק קרסנטי משלים חוויות מהטיול הקודם לפריז ("היה סוף") ומימיני יושבת יבגניה דודינה של הספרים שכמובן אין לי מושג איך קוראים לה ומהם נושאי השיחה המשותפים שלנו. אז אני נרדם ומתעורר בחצי היום במקום שבו כף רגלי לא דרכה מעולם ולא הפסידה שום דבר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ז'קלין ליכטנשטיין בתהליך
|
|
|
 |
|
 |
|
קומבינות לסוסייטי
|
|
|
 |
|
|
|
תוך חצי שעה כבר כל ידי המספריים היו ממוקמים בביתנים שהכינו להם מבעוד מועד ואני איתרתי בקהל את שגיא מ"הארץ" שישמש לי מקלט רוחני ברגעי משבר. בין לבין אני מתחיל להסתובב ברחבה המרכזית ומרגיש בעל כורחי כמי שנקלע בטעות לסרט בורקס.
אני לא רוצה להישמע, חלילה, כגזען, גנים ים תיכוניים זורמים לי בדם עוד מבית אימא, אבל המבטא המרוקאי הכבד גם בקרב ילדות בנות 12 עורר בי חשד שמא נתקעה שדרות באחד הסרטים של זאב רווח ולא הצליחה להשתחרר ממנו.
עוד לפני שהספקתי לפתח את תיאוריית הקישון שלי, שמעתי זעקות שבר מכיוון דוכן ההרשמה לתספורת. הזועקת היא ירדנה בן חמו. הטענות, כמובן, כלפי הממסד. "יש אנשים שאין להם אפשרות ללכת לספר והם נרשמו מראש אבל מהצד השני באו כל מיני עובדות עירייה ונדחפו בתור. שיעשו פה לפי הסדר, לא יקחו את אלה שלא חסר להם ובאים עם התיק והמשקפיים כמו סוסייטי. זה טוב לפנק את האנשים אבל לא צריך לענות אותם, רק בעלי העסקים באים לפה כמו סוסייטי".
אז לא רשמו אותך?
"אותי רשמו אבל לא בטוח שאני אבוא".
כל הטענות על העדפת העסקנים על פני האזרח הפשוט בטח מגיעות ממקום של כעס, אני מנסה להרגיע את עצמי ועוצר לנוח ליד הביתן של שלום שמרת. "תעשה אותה חתיכית, יש קריוקי ביום חמישי", אומרת לו חברה של זאת שמסתפרת כרגע, "זאת המזכירה של מנכ"ל העירייה אז תעשה אותה יפה".
מממ... החושים העיתונאיים שלי אומרים לי משהו אבל אפילו חושיי החדים לא תפקדו אחרי הפגישה עם גרציה, זה השם ופשוט דמיינו לעצמכם דמות באחד הבורקסיות האלה ובוא נאמר בעדינות שלא מדובר בדמות הכי סימפטית ("תכתוב מהר שיש כאן עשר של שדרות ועשר של אלי מויאל ושאם הספר יעשה טעות מפה הוא הולך ישר למעצר"). משם זה כבר עבר לירידות במרוקאית. הקורבן: אני. רגע השיא: סוג של חיקוי. למרות שאחת החברות שלה ניסתה למזער פדיחות, גרציה קבעה נחרצות: נראה לך שהוא הבין מה אמרתי? אז התשובה היא כן, הבנתי כל מילה ואיזה מזל שלא גרתי בשדרות כשיצאתי מהארון.
בינתיים חולף על ידי אחד התושבים שלא זקוק לתספורת אבל נהנה להסתכל. הוא מדבר עם חבר בטלפון ומשכנע אותו לבוא "אתה לא מבין מי פה. כולם פה. כל הספרים. שוקי זיקרי, כולם". אז זהו שדווקא שוקי... טוב, למה הקטנוניות הזאת? יש אחרים.
רווית ירקוני מגיעה לביקור מלכותי. היא הפנים הרשמיות של אילן מרגלית, שבהתאם לסמל הסטטוס מגיע חמוש ביחצ"ן פרטי ובדוגמנית. יצא מלך. הבנות קופצות עליה, "זאת את מהטלוויזיה", והיא נורא סבלנית ונחמדית לכולם, מסתובבת, מחבקת כאילו היא באמצע הכהונה. וואנס מלכה תמיד מלכה.
אבל עם כל הכבוד לביקור המלכותי של רווית, המלכה האם היא ז'קלין ליכטנשטיין. האמת, מזכירה לי את דודה שלי ג'נט, גם היא ספרית. ז'קלין מגיעה לשם עם הבן ירון והאישה לבית מוזס ומהרגע הראשון (אחרי שבאוטובוס היא הציתה מרד מס' 2 מחשש שיפלו עלינו קסאמים) היא כובשת את לב המקומיים. "הייתי רואה טלוויזיה ובוכה יחד אתכם", היא מרגשת את קהל המאזינות הצמא לתהילה תל אביבית ובין לבין מתנשקת קלות עם כל דודה אבודה שנשארה בדרום. "באנו לכאן באהבה", היא משננת להם את סיסמת הקמפיין והן הרוסות עליה, מבחינתן שתחליף את ענבל גבריאלי בכנסת כבר מעכשיו.
להבדיל מכל ההומואים האלה עם התסרוקות המוזרות והבגדים המשונים, ז'קלין היא אחת משלנו, מישהי שיודעת להכין פריקסה ולחפוף שיער, מישהי שהושיבה על הכסא ספרים שלה את כל הברנז'ה התל-אביבית אבל השורשים, אח השורשים, כמו של כל אחת מעשרות השחורדיניות שחיכו שהיא תעשה מהן פנינה רוזנבלום דה לה שמעטא. האמת, יש לה את זה לז'קלין, לקח לי כמה סיבובים במתחם כדי להבין שלא משנה כמה חתיכים הספרים ועוזריהם בביתנים האחרים, רגלי נושאות אותי תמיד אל הביתן של ז'קלין, שם הכי מעניין ויש שם חום אנושי. אולי באמת כדאי שאני ארים טלפון לדודה ג'נט, מזמן לא דיברתי אתה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ענבל גבריאלי ורווית ירקוני עם פציינטית
|
|
|
|
|
|
|
ואז היא הגיעה
|
|
|
|
|
|
|
ואז היא הגיעה, מאובזרת בשני עוזרים פרלמנטריים שיזוהו מעתה בשמות הקוד: המסוקס והכוסית (בית משפט אמר שמותר, אל תקפצו עלי). המסוקס לחש לה סודות בארשת חשיבות של יועץ תקשורת, הכוסית היתה כוסית וגם זה לא מעט בימינו. אחרי סיבוב מחייב בין הביתנים, כולל הערות משמעת לספרים סוררים שלא לבשו את החולצה האחידה (חוץ מאשר לז'קלין, היא בליגה אחרת), התפנתה גבריאלית להיכרות עם קהל הבוחרים הפוטנציאלי.
מישהי מציעה לה לבוא לנוח אצלה בצהרים, אחרות באות ללחוץ יד והשאר מבקשים פרוטקציה בתור. היא מסדרת, מה אכפת לה? היא לא צריכה לעשות להם פן, היא כאן בשביל הייצוגיות. וכמה שייצוגי לה בחליפה הכהה (מה זה היה, קורדרוי?) ובמשקפי המעצבים. "תורידי את המשקפיים שנראה את העיניים שלך" אומרת לה אחת התושבות וענבל חושפת זוג עיניים של אחרי לייזר ובלי שום קשר גם שעון יוקרתי. נחמד להיות חברת כנסת.
אחרי הסיבוב השלישי במתחם הגעתי למסקנה עיצובית מזעזעת. נשות שדרות, ולא משנה כרגע בנות כמה הן, הולכות רק בורוד. אולי כמסר אופטימי לשלום, אחווה וקהילה גיי-פרנדלית, אולי כי מישהו מוכר להן בגדים מהעונה שעברה. מה שבטוח הספקתי לראות שם כמה שילובים מזעזעים ובכולם היה איכשהו גם חולצה ורודה (עם פרח!), מכנס ורוד (עם חולצה בשחור-סגול-ירוק) או מגף ורוד. ולפעמים הכל יחד. הגדילה לעשות אחת שהגיעה בחליפת טרנינג. ורודה. וכל זה לפני שאמרתי מילה על מעצבת השיער "ענת ידי זהב", שגם לה יש מגפיים ורודים. זהב עם ורוד – זה כבר קשה. הרושם הכללי הוא כאילו נקלעת בטעות לקדם אירוויזיון 1985 ועוד מעט תבוא לכאן איזו אורנה דץ סוררת ותפצח בהורה. מצד שני, אם מישהו מוכן להרים את הכפפה, אני בעד "המהפך" לכל תושבות העיר. אולי גילה גמליאל תארגן משהו.
איציק קרסנטי הוא הז'קלין ליכטנשטיין של חיפה פלוס מסיבות בוטקס וגם הוא כאן בגלל האידיאולוגיה: "זו מצווה גדולה, יש כאן אנשים שאין להם מה לאכול. יש להם כזה שורש לבן". כמו כל שותפיו, גם הוא מורגל בקליינטורה קצת שונה אבל מתחבר מהר מאוד לעניינים רק חבל שהעניינים לא מתחברים לעצמם. ככל שהשעה התקדמה כך גדל התור מחוץ לכל ביתן ובהתאם גדלו גם הלחץ, הרעש והעצבים וכמו בכל משוואה מתמטית כשמשהו עולה משהו יורד וכך ירדה היכולת של הספרים לעבוד, ירד שטח המדרכה של כל ספר (וקשה לעשות פן כשאתה מוקף בחמש נשים קשקשניות וארבע סיגריות) וירד לי החשק מכל הסיור הזה. מסתבר שאצלי זה עניין של גלים וגלים, כידוע, מה זה לא באופנה כרגע.
ההרשמה כבר מזמן הסתיימה וכל הספרים היו מלאים עד הערב מה שלא הפריע לעוד ועוד מאותגרות פריזורה לדרוש את מה שמגיע להן. "אתן לא מכירות אותי", ז'קלין מפתיעה, "אני אקבל את כולן למרות שהתור מלא". להבדיל מפוליטיקאים אצל ז'קלין הבטחה זו הבטחה והיא תעמוד בה. לא בטוח שבסוף הערב היא תעמוד על הרגליים, אבל את המילה לא ישברו לה. בינתיים היא מפצירה בקשישה אחת שאולי כדאי בכל זאת לשנות משהו בשיער (ההיא התעקשה), מצטלמת במפגש פסגה סוער עם גבריאלי ומחלקת הוראות לג'וניור ולאסיסטנט.
בצד השני מחלקים הוראות. "אני רוצה את הבלונד הכי לוהט בעיר", צועקת שחורדינית אחת ששום דבר כבר לא יעזור לה להיות מורן אייזנשטיין. ענת, שהצטרפה לצוות של מאור כתולשת ניירות כסף מבהירה לה "את פה וי.אי.פי נעשה לך שורש". אבל אפילו ענת לא תצליח לעמוד בעומס שהולך וגבר ויחד אתו גם מעגל המתלוננות ובמרוקאית זה נשמע הרבה יותר טוב.
שולי כועסת שלא רשמו אותה, אחריה מדדה אישה עם מקל וצבע לא שטוף בשיער. "אני הולכת הביתה", היא רוטנת. מסתבר שהמים קפואים ואין לה שום כוונה לשטוף את הראש "מה אני צריכה להיות חולה?" היא שואלת. פתאום אני שם לב שמספרת האמנים בהנהלת אחים מלכה, מטר וצ'ופצ'יק מבזאר הגוזרים שמתחולל בעיר, לגמרי סגורה. ישר אני מזעיק את שגיא מ"הארץ", לפחות שעיתונאי רציני יטפל במחדל. הוא צוחק עלי, אבל בחיבה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ענבל גבריאלי ורון שובל
|
|
|
|
|
|
|
לקוחה מתעלפת
|
|
|
|
|
|
|
החום האנושי כמו מזג האוויר נותן את אותותיו, מצד אחד התורים שוב גדלים ואפילו מעשן לייט כמוני נחנק מריח הסיגריות באוויר הפתוח. מצד שני משתלם להיות ספר מתנדב בשדרות, האוכל זורם כמו צבעי שיער לטשטוש אפור. איציק כבר מנשנש סלט מטבוחה, שניצל, חריף וכל מיני קלויים, בדרך יש גם מופלטות וספינג' וכולם מנשנשים אפילו שגיא מ"הארץ", וליהודים היתה אורה ושמחה ורינה ורק אחרי האוכל הם יגלו שהם עברו לעבוד לא רק בתנאי שטח אלא גם בתנאי מלחמה.
אחד הספרים כבר מסדר שיער בעמידה, ז'קלין עובדת בלי מראה (אבל עדת המעריצות שלה הולכת ותופחת מרגע לרגע), העוזר שלה מסתובב עצבני "תראה באיזה תנאים אני עובד, לא אכלתי כלום אני על שתיה מהבוקר אפילו לעשן סיגריה אני לא יכול". ובשטח מחפשות כולן את "אלה שרושמים", כדי להכנס לאחד התורים, לא חשוב של מי. חזותי הזרה ובלוק הכתיבה הצהוב שבידי הופכים אותי יעד מבוקש לשאלות "פה נרשמים?" אבל עם זה אני עוד יכול לחיות בשלום. הבעיה התחילה כשפקידת ההרשמה האמיתית שלחה אלי שלוש קשישות עולות שירשמו אצלי. זה כבר עבר כל גבול. "אני מ- NRG”, הסברתי להן בחיוך והן חייכו בחזרה עם שיני זהב ושפם ודרשו להירשם. "אני מהאינטרנט של מעריב, אני לא רושם אני עיתונאי", הייתי תקיף אבל הן שלוש ואני אחד והן רוצות להסתפר. אחרי שהבנתי שאין להן אינטרנט, הן לא קוראות מעריב וגם עיתונות על סוגיה לא ממש מזיזה להן החלטתי שלא כדאי לקחת סיכון. רשמתי אותן. את שלושתן. אצל ז'קלין, היא אמרה שהיא מקבלת את כולם. סליחה, ז'קלין.
אצל שי אביטל מתעלפת אחת הלקוחות. יש אקשן. לא רחוק משם רווית ירקוני ובנות התיכון הדתי מנהלות שיחה הזויה ("אז למה לא הבאתם את ההומו מהמהפך" שואלת אחת מהן את הרהורי לבי), גבריאלי שוב עושה רונדלים ומתראיינת למקומון והמסוקס ממשיך ללחוש לה באוזן ולסדר לה צילומים עם ז'קלין וירון, מה שהיא מפסידה זה את התוכנית המדינית שרוקמת לה אחת התושבות מחוץ לביתן של אילן מרגלית. "אני רוצה לבוא אליהם אזרחית לאזרחים ולהגיד אם תסלקו את הקסאמים יהיה שלום. אם יכנס אלי עכשיו מישהו הביתה ויטריד מישהו אחר מהבית שלי, אני אסלק אותו, אז שגם הם יעשו ככה". פרס היה מת עליה אבל המאזינה היחידה שלה היא אחת מנערות ההרשמה. ואני.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איה קרמרמן ורווית ירקוני
|
|
|
|
|
|
|
מקנא בשגיא מ"הארץ"
|
|
|
|
|
|
|
בינתיים אני קולט שגבריאלי נעלמה. גם שגיא מ"הארץ". מניאקים. כולם מניאקים. העיקר שהוא רוצה לחזור איתי במונית לתל אביב. שהיא תיקח אותו לתל אביב. בסוף אני מוצא אותו בקצה אחד ואותה בקצה השני. שוב חשדתי בתמימים. מצד שני, ככה עשיתי קריירה. אני מתחיל להתעייף מהסיבובים סביב עצמי וסביבם אפילו איציק קרסטני מספיק להזמין אותי ליום פינוק וכיף אצלו, אחר כך הוא מחליף טלפונים עם שגיא מ"הארץ" ואני קצת מקנא, הוא הבטיח לו מסאז', לי טיפולי פנים.
הרשימות, כך מבטיחים, עוד מעט יפתחו מחדש. אחת עם צבע לא שטוף על הראש מבשרת לחברה שעוד מעט היא תרשם מחדש ותעשה פסים. "הרגע עשית צבע מה את דפוקה"? היא עונה לה, "אבל עכשיו אני רוצה גוונים". איציק מרדכי יוצא מבניין העירייה וקופץ לסיור לחיצות ידיים. רווית ירקוני מבטיחה לילדה אחת שאייל גולן ורון שובל יופיעו בערב. אני כבר יודע שעד שהם יגיעו אני כבר מזמן אהיה במקום אחר.
כשהרוכלים מגיעים עם דוכני הפופקורן – צעצועים – שערות סבתא שלהם אני כבר במאפייה ממול מצטייד בנשנושים לדרך. זה הזמן להגיד שלום לחברים החדשים שלי ולראות את החברים החדשים שלהם. המשלחת של גבריאלי ותושבי קסאמלנד כבר נהיו סחבקים ואני לא מדבר רק על ז'קלין שללא ספק יכולה לרוץ לראשות העיר בבחירות הבאות. דודי אלפסי נהייה הבסט פרנד של סוזי ממן שכבר מספרת לי לבד שהוא מקרית מוצקין ושהוא מעולה. בינתיים הוא עושה לחברה שלה קוצים. "עזוב את זה", היא אומרת, "אבל אצלנו אין דבר כזה לא מיוחד", הוא מתגונן, "אבל היא לא רגילה" סוזי מתעקשת, "אני באתי לתת את הכי מיוחד" הוא עונה לה ומחזיר את השיער למצבו המקורי והמשעמם.
ביתן ליד, הבנות מכרכרות סביב יוסי. "תרשום שיוסי חמוד ולא עצבני והוא הכי טוב וגם שמעון וניסו ומאור כולם בסדר". אני רושם. ביום חמישי, מסתבר, כולם הולכים לזמיר וצריכים להיות נורא יפים. בצד השני מישהי עושה מסאז' לעוזר של איתן שעושה פן לחברה שלה.
דניאלה מהיחסי ציבור תופסת אותי לשיחת מוטיבציה. "שמעתי שאתה ציני", היא מחמיאה לי בלי כוונה, "הפעם אל תהיה. תראה איזה יופי של אירוע". היא קצת צודקת, באמת מחמם את הלב לראות את ההתגייסות האמיתית הזאת לטובת אנשים שקצת באסה להם לקום בבוקר ולגלות טיל בחצר. והקלישאה אומרת שכולנו עם אחד ואת הביקורת על הורוד של שדרות אפשר להעביר גם בחדרה ומה אני אגיד? מאיפה אני הגעתי? רמת אביב ד'? כולי ילד שכונה מבית אליעזר פיתוח. וגבריאלי, טוב, מה יש להגיד עליה, העוזר שלה מסוקס, העוזרת כוסית, שיחקה אותה. לבבה אידלסון זה כבר ממש לא משנה.
הדרך לתל אביב הייתה יותר קצרה, פתאום אני מרגיש שזה יותר קרוב. כשעוברים את ברור-חיל אני מסתכל אחורה וחושב לעצמי שלא נפל עלי אף קסאם ומחשבות חיוביות מציפות אותי אז אני מציע לשגיא מ"הארץ" ביס מהקרואסון שלי.
|
|
|
|
|
|
|  | | פגישת פסגה בין אייל גולן למויאל (ואיציק מרדכי גם) | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
