 |
/images/archive/gallery/283/004.jpg עדנה לב
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עדנה לב מספרת על המעצר, ההשפלה, הדיכאון וניסיון ההתאבדות |
|
|
|
 | דפדף ברכילות |  | |
שרי מקובר-בליקוב, ''סופשבוע''
31/3/2005 23:28 |
|
|
|
|
|
|
|
מצבי הרוח של עדנה לב, 52, כינוי עדין משהו להתקפי החרדה והדיכאון שתקפו אותה בשנים האחרונות, החזירו אותה בחודש שעבר לכותרות והפעם כמתפרעת סדרתית. הסימן הראשון למצבה המיוחד היה הסתבכותה בפרשת התלונה במשטרה שהגיש נגדה בן זוגה לשעבר.
"היינו ביחד לא יותר משמונה חודשים", מפרטת לב. "כשהכרתי אותו היה מובטל, והיום, בזכותי, הוא עובד בחברת הובלה וסוחב מקררים וארונות. הייתי צריכה אותו כי נטע-לי (הבת), נסעה להודו ובפעם הראשונה בחיי נשארתי תקופה ארוכה לבד, רק אני והחתול.
עזרתי לו, הלוויתי לו כסף, אמנם כמה גרושים, אבל אני לא מבינה איך אנשים לוקחים ולא מחזירים. הוא היה צעיר ממני ב-15 שנה ועם טמפרמנט חזק כמוני. בתחילת יולי רבנו, אני אפילו לא זוכרת על מה, אז הוא פנה למשטרה והתלונן שאני מטרידה אותו בטלפון 30-20 פעם ביום. זה בשום פנים ואופן לא היה 30-20, מקסימום ארבע או חמש פעמים ביום. בגלל החוב. אבל כשבן אדם רוצה להתלונן הוא לא צריך סיבה.
הרעיון המבריק היה שלו, כי אין לו בעיה שהשם שלו יופיע בעיתון. ישר אמרתי, 'אתה מתלונן עלי? אני אתלונן עליך'. הלכתי למשטרה וסיפרתי שהוא זה שמטריד אותי בטלפון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עדנה לב בבית המשפט. צילום: נעם וינד
|
|
|
 |
|
 |
|
אישפוז פסיכיאטרי
|
|
|
 |
|
|
|
במצב הזה הגעתי אליה. קבענו להיפגש כדי "לנקות את השולחן בגילוי לב, אחת ולתמיד", כדבריה. פעמיים ביטלה ברגע האחרון. פעם נוספת שלחה את נטע-לי, נציגה נבוכה מטעמה. בפעם הרביעית ניאותה להתראיין. "פשוט הייתי במצב נפשי קשה מאוד", התנצלה. "שבוע שלם ישנתי ברציפות וכשקמתי, קומקום לא יכולתי להרים. קפה לא יכולתי להכין. הדיכאון העמוק הזה נמשך שנה שלמה. עכשיו אני חייבת טיפול".
מה קרה?
"לפני שנה וחצי הוצאתי אוסף להיטים. צירפתי לו את הביוגרפיה שלי שכתבתי לבד, את העבר שאי אפשר לקחת ממני. אני הרי מילאתי אולמות הרבה לפני עפרה חזה. אבל בדיוק הבחורה שעבדה ביחסי ציבור יצאה לחופשת לידה ולא היה מי שיטפל באוסף כמו שצריך. איכשהו הדברים התפספסו. קראתי ביקורות. . . נו . . . פושרות . מבקר אחד כתב שהוא לא מבין מה עושה באוסף שיר כמו 'צבעים ומכחול'. ואני אמרתי, חתיכת מבקר שכמוך, אם היית קורא את הביוגרפיה שלי היית מבין שהשיר הזה הוא מגיל 16 וכתב אותו הדוד שלי עזריה רפפורט עליו השלום, אז למה לוותר עליו?
"האוסף לא הצליח ואני נכנסתי לתקופה רעה. כל הזמן בכיתי. כאילו משהו בתוכי השחיר ומת. הכל סביבי היה רע ומרושע, ואני, אין לי כלים להתמודד עם רשעות. התחלתי לשכב במיטה ימים שלמים. אני, שבחיים שלי לא לקחתי ללב שום דבר חוץ מייסורי אהבה, נכנסתי לדיכאון מהקריירה.
"אני, שכשהשירים שלי לקחו את המקום הראשון בפסטיבל, רציתי לגמור מהר את הטקס ולחזור למאהב שלי בתל אביב, התרסקתי לחלוטין. בדיוק נטע-לי נסעה לוושינגטון ללימודים, נפרדתי מהחבר שלי, ופתאום הייתי לבד לגמרי. אז התפרקתי. הפסקתי את העבודה ב'רדיו ללא הפסקה' ונכנסתי למיטה. היו לי כאבים בכל הגוף. תפתחי כל ספר פסיכיאטרי ותביני שכאב של דיכאון הוא הכי חזק ובלתי נסבל, אפילו יותר מכאב שיניים. אני קוראת לו כאב של חור בנשמה.
"ככה הגעתי לאשפוז במחלקה לבריאות הנפש בתל השומר. זה היה לפני שנה. נכנסתי למחלקה הפתוחה לשבועיים, ושלושה שבועות נוספים נשארתי באשפוז יום. לקח לרופאים זמן למצוא את הכדורים שיאזנו אותי. הרי יש היום 200 אלף סוגי פרוזק. מחלקה פתוחה זה לא שאת הולכת לפסיכיאטר, מקבלת כדור ונעזבת לנפשך. בבית החולים הרופאים נמצאים סביבך כל הזמן, מעודדים, עוקבים אחרי השינויים במצבי הרוח, מסבירים לך שאת לא משוגעת, חס ושלום, אלא שיש אנשים שנולדים עם פחות סרוטונין במוח ולכן במצבים של מתח וחרדה הם נופלים יותר עמוק.
"אחר כך הגעתי למחלקה כל יום, מתשע עד שתיים, במשך ארבעה חודשים. בהתחלה לא הייתי קלה. אמרתי בצחוק לפסיכיאטר, אני לא רוצה אותך, 'אני רוצה רופא שחווה בעצמו דיכאון כדי שיידע בדיוק מה אני עוברת', כי דיכאון זה לא מחלה פשוטה. זה מצב שבו אנשים עושים דברים איומים, מנסים לפגוע בעצמם, רוצים לסגור עיניים ולמות. אני בטוחה שאנשים יקראו את הכתבה ויגידו, 'אהה, עדנה לב מאושפזת בבית חולים לחולי נפש? אז היא משוגעת', אבל בבית החולים בסך הכל שמרו עלי שלא אפגע בעצמי. הם אמרו שמה שקרה לי זה התמוטטות עצבים שהצטרפה לדיכאון. אמרו, 'עדנה, את חייבת לדבר. את מחזיקה המון כאב בבטן'. ואני דיברתי. הרמתי ידיים והפסקתי לשתוק. כל מה שהודחק אצלי עלה למעלה. סבל, כאב, השפלה. דברים קשים שחשבתי שהם כבר מזמן מאחורי.
"האשפוז היה אינטנסיבי מאוד והטיפול מורכב. המון זבל שיוצא החוצה. תהליך קשה וכואב, אבל גם מרפא ומנקה. רק מי שחווה דיכאון כבד ויצא ממנו יבין על מה אני מדברת. אחר כך חזרתי לעצמי. התאוששתי מספיק כדי להיפרד מהרופאים ומהחברים שלי במחלקה. ואז היתה התלונה במשטרה והסיפור עם הבנק. ומאז אני שוב חלשה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בום. צילום: איציק בירן
|
|
|
|
|
|
|
ורידים חתוכים
|
|
|
|
|
|
|
זו לא הפעם הראשונה שהחיים של עדנה לב מדשדשים באזור הדמדומים של חולשות הנפש. הזמרת המצליחה של שנות השבעים, שכיכבה במצעדי פזמונים, כבשה את לבבות ההמונים בקולה הנמוך ולהיטיה ( "אם תשוב", "ידיד נפש", "את ואני נולדנו בתש"ח" ו"שתי אחיות" ) והסתערה על שערי מגזינים ומדורי רכילות, שבה לארץ ב-93' עם בתה נטע-לי (היום בת 22) וגילתה שהציבור שכח אותה.
לב הגיבה קשה. באותה תקופה החלו השמועות הראשונות על נסיון ההתאבדות שלה. אז עוד הכחישה במרץ. "בסך הכל לקחתי כדור שינה והלכתי לישון", אמרה בראיון לעיתון. לפני שלוש שנים הדביקו לה עוד נסיון התאבדות שלא צלח, וגם עליו הגיבה בחימה שפוכה: "ישנתי מצוין. אולי זה לא נכון ואחראי ללכת לישון לכמה שעות טובות, אבל לכל אחד יש דרכים משלו להישרדות".
"אז ניסיתי להתאבד", אומרת עכשיו לב באומץ, "רציתי לגמור הכל. ניסיתי לפגוע בעצמי וחתכתי את ורידי הידיים. התקשרתי לנטע-לי. היא הרגישה משהו מוזר בקול שלי והתקשרה בחזרה, שמעה שאני מנומנמת ומיד הזעיקה את החברים שפרצו אל הבית והצילו אותי ברגע האחרון. הידיעה שיכולתי להגיע למצב כזה היא העונש שלי שילווה אותי כל החיים".
הראיון המלא מופיע ב"סופשבוע".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
