להציל את טוראי רבין
עודד לאופולד הוא האיכותון שמגלם את יצחק החתיך במחזמר הציוני "מי שחלם", לצד הראל סקעת ("הוא עושה לי צמרמורת"). ראיון פריצה מהוסס אך מעורר
לאופולד, 30, נולד בחיפה, השני מתוך ארבעה ילדים, לאב סוכן ביטוח, ימאי ובעל יאכטה, ולאם מטפלת בילדים. "הייתי ילד חיפאי רגיל, אוהב ים, שהמשיך את דרכו בשירות צבאי בחיל הים", מספר לאופולד. עם השחרור הוא נרשם ל"בית צבי". " תמיד חשבתי שאהיה על במה. כבר כילד בן חמש ידעתי שזו תהיה דרכי. נכון, כשבגרתי התלבטתי האם זו הדרך והחלטתי שכן, כי משחק היה האהבה הראשונה שלי".
את הגילוי שלו הוא חייב לבמאי גדי ענבר (שביים גם את "מי שחלם" ). " גדי ענבר הפנה אותי לרזי אמיתי, מי שהיה מנהל תיאטרון באר שבע, והתקבלתי להצגה'ביבר הזכוכית' שגדי ביים", הוא מספר.
איך ההורים קיבלו את הבחירה המקצועית שלך?
"אני יודע שהיה להם קשה, שהם חשבו שזה לא מביא פרנסה ואף אחד לא מבטיח לי שאני כישרון. אני זוכר שהם הגיעו בפעם הראשונה לראות את'ביבר הזכוכית' עם חנה מרון, שאותה הם מאוד מעריכים. כשירדתי מהבמה הם ציפו לי מאחורי הקלעים, וראיתי בעיניים שלהם שהם הבינו ושהם שמחים וגאים. זו היתה הפעם הראשונה שהם קיבלו את העבודה שלי באהבה, וזה היה לי מאוד חשוב. אבא שלי הוא לא אבא מחבק, ובאותו לילה הוא חיבק אותי והלכנו לאוטו מחובקים. זה היה כל כך מרגש בעיניי".
מתיאטרון באר שבע המשיך לאופולד לתיאטרון "הקאמרי", שם שיחק בהצגות כמו "כטוב בעיניכם" ו"מעיין הכבשים". בין לבין הספיק לנסוע להודו לכמה חודשים.
מה פתאום הודו כשהקריירה תופסת תאוצה?
"הלכתי ל'בית צבי' מיד אחרי הצבא, משם לתיאטרון והכל היה טוב, הכל היה סבבה, אבל היה חסר לי משהו. לא משהו ששייך לעודד השחקן, אלא אליי באופן אישי, ויצאתי לחפש את מה שהיה לי חסר".
ומה מצאת?
"למדתי שאני יודע לחייך. עד אז לא ממש חייכתי. תמיד הייתי כבד מאוד, רציני, חשבתי שככה אני אוהב את עצמי. הייתי מה שנקרא 'קום איל פו', כמו שצריך. תמיד שוקל מילים, תמיד אומר את הדבר הנכון. איך אומר שייקספיר? 'אני מעדיף עצב עמוק על צחוק רדוד'. וואלה . נמשכתי לעצב ולאנרגיה הרגשית של הכאב. ניגנתי, כתבתי והלחנתי שירים, והיה משהו במלנכוליה שהיה מאוד מפרה ביצירה שלי. אבל לא עוד. למדתי להשתחרר יותר. אני עדיין מנגן בגיטרה ובתופים וגם שר, ויש בי עדיין משהו שקצת מקרין רצינות, אבל אני הרבה יותר מחייך, וזה בא מהלב.
"היום אני הרבה יותר רגוע,
כאמור, במחזמר "מי שחלם" מגלם לאופולד את יצחק רבין הצעיר, לצד כוכבים כמו עודד תאומי, גילה אלמגור והראל סקעת. "אני משחק את רבין כשהוא נכנס לפלמ"ח כמפקד מחלקה בגיל 16, אחר כך כשהוא בן 20 ומאוחר יותר בשנת 57', לקראת גיל 30, כשהוא כבר אלוף בצה"ל ולפני תפקיד הרמטכ"ל. מכאן והלאה ממשיך לגלם אותו השחקן עודד תאומי".
איך ביצעת את עבודת המחקר לקראת התפקיד?
"אני עדיין לומד לקראתו. קודם כל מהספרים, מיומנים שהוא כתב, מביוגרפיות שכתבו עליו אחרים, וממה לא בעצם. נפגשתי עם דליה, בתו, לפגישה קצרה, כדי לא להכביד על המשפחה. גדי הבמאי עשה עבודת תחקיר חסרת תקדים בהיקפה והוא מעביר לנו המון מידע. האמת היא שעוד לפני הרצח אהבתי את האיש אהבת נפש".
זה אומר שאתה שמאלני בדעותיך?
"אני שמאלה מהשמאל. אני אומר שהחיים יקרים יותר מכל דבר, כולל אדמה כזו או אחרת".
מה אתה מביא איתך לדמותו של רבין?
"את יושרו הפנימי, את הסטרייטיות שלו. הוא היה בן אדם מאוד ישיר שלא אהב פוילישטיק. הוא ראה את הדרך וידע בדיוק מה צריך לעשות, וכששיקולים פוליטיים נכנסו לתמונה זה היה מעצבן אותו. הוא היה זן אחר של פוליטיקאי שעבר מהעולם, אבל הרעיון הוא גם להביא את האיש כמו שהוא, ולא את האגדה. יש דור שלם של חיילים שהיו בני שמונה כשהוא נרצח ושלא הכירו אותו, ואני מבין כמה זה חשוב להראות אותו. זו ממש אחריות.
הרבה גבות הורמו מכך שדווקא על רבין, שנודע בזכות היותו זייפן, עושים מחזמר.
"מהרגע שהדבר הזה התחיל לקרום עור וגידים, שמעתי את השאלה הזו עולה, ואני רואה כיצד שחקנים אחרים בעבודה מנסים להצדיק את העניין. הנקודה היא שזה לא מחזמר. זה מחזה דרמטי ומאוד מרגש, עם שירי תקופה שהם חלק בלתי נפרד מהסיפור של יצחק".
ומה עם הליהוק של הראל סקעת, זה לא צעד פופוליסטי שיווקי?
"כשאני שומע אותו בחזרות, העור שלי מצטמרר. אף אחד לא מכחיש שמעבר לכישרון המדהים שלו יש להראל תפקיד שיווקי מאוד ספיציפי. העובדה שהראל וחני נחמיאס מביאים קהל צעיר זה מעולה, כי יש פה מטרה. גם שאלו כל הזמן למה רק עשר שנים אחרי הרצח עושים מחזה, טוענים שאולי זה מוקדם. ואני אומר: וואללה, עדיף עכשיו. צריך לטפל בטראומה הזו ועכשיו וזה זמן מעולה. סלח לי על ההשוואה, אבל זה בדיוק כמו להשתתף בעצרת זיכרון או לראות את'רשימת שינדלר'. באחד אתה נזכר ובשני אתה עובר את החוויה הרגשית של איך זה להיות שם ולעבור את הזוועה. מי שיבוא לראות אותנו על הבמה יעבור חוויה רגשית מאוד מיוחדת".
סדר היום של לאופולד מתחיל בריצה מדי בוקר על חוף הים, נמשך בסדרה של שכיבות סמיכה, כפיפות בטן ( " חשוב לתחזק את הגוף" ) וקפה לקינוח. משם הוא ממשיך לחזרות. המון חזרות. לא שזה מפריע לו במיוחד. את זמנו הפנוי הוא חולק בעיקר עם חברתו עמית. הם הכירו עוד בימים שעבד כברמן, והם יחד כבר שנה. "אני מאוד מונוגמי. כשהייתי צעיר יותר, אמרתי לעצמי שהחיים קצרים ואני לא אציב גבולות, אבל היום זה השתנה".
בעוד אחד מניסיונותיו להסית את הנושא מחייו הפרטיים, לאופולד חוזר לדבר על המצב במדינה. "אף פעם לא אהבתי את מה שראיתי פה", הוא אומר. "האחד אוכל את השני והמצב של המדינה מידרדר לשנאה של ממש. אז נסעתי לארצות הברית והייתי גם כמה חודשים בגרמניה, וממש לא רציתי לחיות פה. ואז ברגע מסוים החלטתי לאמץ את מה שאמר בודהא:'הדרך היחידה לשנות את העולם זה אם כל אחד ישנה את עולמו'. אני עושה את זה יום יום, ומשתדל כמיטב יכולתי להיות אדם טוב יותר. לפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות, אבל זה מה שעומד לנגד עיניי וזה מה שמניע אותי".
ומה עם הקריירה שלך? אתה לא חושב שגיל 30 הוא כבר קצת מאוחר לפריצה?
"אני לא מרגיש שאני פורץ. תיאטרון תמיד עשיתי, וזה מה שעניין אותי. מפחידה אותי המילה'פריצה'. אני לא רוצה לפרוץ, אני רק רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה בצורה הכי טובה. במחזמר משולבים אנשי תיאטרון, שזה עולם פחות מתוקשר ופחות זוהר מטלוויזיה. מצאתי את עצמי שואל מה נכון ומה לא, ואני מאמין בתיאטרון, אבל כמובן לא פוסל טלוויזיה ".
אז אתה בעצם מסוג השחקנים שאוהבים לעבוד, אבל מעדיפים שלא לפרוץ.
"השאלה היא מה המטרה שלך בחיים. המטרה שלי היא לשחק ולהיות מבסוט בדרך. אני רוצה להיות חופשי לצחוק, ללכת לפיצוצייה בלי שאף אחד מזהה אותי. יש שני סוגים של שחקנים - סלבס, שעובדים תחת כיסוי של שחקנים, גם אם במציאות אין לזה כיסוי. לסוג הזה אני לא מתחבר וזה מרתיע אותי. הסוג השני הם באמת שחקנים, וגם אם הם לא מככבים בטורי הרכילות, הם עדיין שחקנים שעובדים יפה ומתקדמים תודות למקצועיות שלהם. אני רואה חברים טובים שלי שפרצו או שהגיעו לפרסום והם נמצאים לא פעם במצוקות, עושים המון ויתורים כדי להיות חלק מאותו פרסום".
אתה רומז ששחקנים מפורסמים הם יותר רדודים, כמו בטלנובלות למשל?
"אני לא שופט את זה כי אני עצמי נדבקתי לא פעם בטלנובלות והייתי רואה ולא מחמיץ אף פרק. השתתפתי גם ב'פיק אפ' בכמה פרקים. זה היה ניסיון נפלא בטלוויזיה ונהניתי מכל רגע. זה ז'אנר מכובד בפני עצמו ויש לו קהל. אני לא אומר שזה לא בשבילי".
אתה יכול להסביר לי למה אתה כל כך מבוהל מהראיון הזה?
"אני נורא מפחד מרוע. אני יודע שיש המון אנשים שיש בהם רוע והרבה פעמים נתקלתי באנשים מדהימים שכתבו עליהם דברים שעיוותו את המציאות, ואני מאוד חרד למה שייאמר. אני חרד לפרטיות שלי ולחשיפה, וזה משהו שתמיד מטריד אותי, וכנראה זו הסיבה שאני מעדיף לא להתראיין ואף פעם גם לא חיפשתי את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
