Sagit Revivo בשבילכם
טפו טפו טפו, החיים נורא בירכו את שגית רביבו. יש לה בעל נערץ, שלושה ילדים חמודים, עסק תכשיטים משגשג, בית מתוקתק, פיגורה נאה ועכשיו גם חוזה דוגמנות. מי אמר אישה קטנה?
"אני חושבת שאם לא הייתי עושה את זה טוב זה לא היה יוצא לפועל, עם כל הכבוד לזה שאני אשתו של כל בנאדם. נבחרתי להוביל את הקמפיין של 'קוי' בגלל שאני משדרת בין היתר נשיות, סקסיות, ובגלל השילוב של אמהות, בשלות, הצלחה, שגשוג וקריירה. איזשהו מודל לנשים נשואות, לא רק צעירות ורזות, אלא גם כאלה שהן קצת יותר נשיות, ואפילו עם שלושה וארבעה ילדים".
עם כל הכבוד, את לא ממש המודל של האישה הבשלה. את נראית כמו בת 19 שלא ילדה בחיים שלה שום דבר.
"אוי, זה נורא כיף, אנחנו חייבות לשבת לראיון כל שבועיים. האמת שגם אני שאלתי למה דווקא אני, למה לא אילנית לוי, שהיא מדהימה, או למה לא לקחת דוגמנית בת 18-17. אז ישבנו ודיברנו, והם אמרו, 'תראי. קודם כל את מותג, ומותג נשי, נורא מצליח, הרבה אנשים רוצים להיראות כמוך אחרי שלושה וארבעה ילדים'. הם אמרו שהם נורא מעוניינים בבשלות הזו שאני מציגה ובכוח הזה שאני משדרת".
את יכולה להסביר מה בדיוק הופך אותך למותג?
"אני חושבת שזה שילוב. שילוב של אישה שהיום מצליחה בזכות עצמה ואשת בית שהיא מודל לחיקוי. הם בעצמם אמרו לי, 'תראי, את אשת קריירה, את אשת בית מדהימה כי אנחנו מכירים אותך מקרוב, ואת נראית נורא נורא נורא טוב. איזה אישה לא תרצה להיראות כמו שגית'. אז כשישבתי וחשבתי, אמרתי...כאילו...".
צודקים?
"כן. צודקים".
את מעמדה כאשת קריירה קנתה רביבו בשנה האחרונה באמצעות המותג Sagit Revivo, הכולל מפעל, חנות וליין תכשיטים, שמשווק לעשרות חנויות, בארץ ובחו"ל, ואחראי, בין היתר, למתנוסס מעל ומתחת לתנוכיהם וצוואריהם של שרית חדד, נינט טייב, יהודה לוי, אייל גולן ואמנדה מילצ'ן, שהיא ובעלה ארנון נמנים עם חבריהם הוותיקים של בני הזוג רביבו.
חנות הדגל, כפי שמגדירה אותה רביבו, ולפי שעה גם החנות היחידה, ממוקמת
"אני נורא אוהבת להתעסק בכתבות אופנה ובסטיילינג", אומרת רביבו. "זה דברים שנורא נורא מעשירים אותי, אבל אני אף פעם לא מושפעת מטרנדים. זה אפילו לא מדבר אלי טיפה. אני הרבה יותר מושפעת מתרבויות ומתקופות".
מה זאת אומרת, תרבויות ותקופות?
"לפני שנה, למשל, היתה לי קולקציה של מדונה, שהיתה מושפעת נטו מטיול שעשינו בפריז, שכולן שם נורא רומנטיות ונורא קלאסיות. היינו מסתובבים בכל מיני שווקים, מצאתי שם אבן מדהימה, ואמרתי, 'אני לוקחת ארגז שלם מהאבן הזו, וזו תהיה קולקציית מדונה, בהשראה'".
אבל איך זה קשור לפריז, מדונה?
"כי זו אבן נורא נורא ישנה".
את מדברת על מדונה אמא של ישו?
"כן, אני מדברת על מדונה נורא נורא ישנה. או, נגיד, קולקציית פרפרים ופנינים, האחרונה שעשיתי, שזה מתקרב לשנות החמישים והשישים וקוקו שאנל, וכל הנשים שהיו לובשות המון המון פנינים ומתאבזרות בהמון המון שרשראות. אז אני לוקחת את הפנינים והפרפרים, אבל משדרגת אותם בליין קצת יותר מקורי ולא כל כך ישן".
מה הופך את זה ליותר מקורי?
"אני חושבת שהמתכות שבהן אני משתמשת והשיבוצים השונים שאני נורא נורא נורא מערבבת, כל מיני חלקים שאנחנו מייצרים במפעל לב ולא ניתן להשיג אותם באף מקום, כי זה חלקים שמיוצרים ימים ולילות. אני יודעת שהיום לקחת חלקים ולחבר אותם זה גם סוג של אמנות, אני לא מזלזלת בכלל באמנות הזו, אבל זו לא אמנות שמדברת אלי.
"האמנות שמדברת אלי זה ליצור את כל המוצר, גם את הבסיס וגם את הפרפר בעצמו. אני חושבת שכשמישהו בנפש שלו אמן אז הוא יוצר לבד, ואני מאז ומתמיד הייתי אמנותית, אם לא בתכשיטנות אז בביגוד. כבר כנערה אני זוכרת שהייתי תופרת המון דברים. באופי שלי, בנשמה שלי, אני יוצרת".
לפני שנתיים חזרו שגית וחיים רביבו לארץ אחרי שמונה שנים שלא היו כאן. בגיל 18, רגע אחרי שילדה את בנה הבכור, עברו בני הזוג בעקבות קריירת הכדורגל של חיים לויגו שבספרד, וכעבור חמש שנים נדדו לאיסטנבול, שם הוא שיחק בפנרבחצ' ה ובגלטסראי.
רביבו משחזרת: "הייתי נורא נורא משועממת בספרד. אמנם הייתי עם ילד, אבל עם כל הכבוד לזה שאמא משועממת, ילד צריך ללכת לגן, והבעל שלי לא נמצא לפעמים שבועות בבית. אז התחלתי להסתובב בכל מיני חנויות אמנות, עשיתי כל מיני רקמות והתחלתי שזירות של כל מיני דברים.
"המון אנשים לא יודעים, אבל כל התקופה בספרד הייתי סורגת ורוקמת, ובין היתר גם מציירת ומפסלת הרבה. למדתי, למשל, ציור לפי כל מיני שיטות ספרדיות, שזה כולל הדבקות שונות, וגם למדתי פסיכולוגיה דרך האוניברסיטה הפתוחה. למדתי המון דברים, אבל מה שלא מצא חן בעיני הייתי זונחת אחרי חודשיים".
מה, למשל, זנחת?
"את הפיסול זנחתי מהר מאוד, ואחר כך גם את הציור, למרות שעדיין יש לי הרבה הוכחות בבית. גם פסיכולוגיה זנחתי אחרי כמה קורסים, כי התחלתי לגלות חרוזים ודברים אחרים שדיברו אלי הרבה יותר. גיליתי שתכשיטנות זה הדבר שהכי מושך אותי, וכשעברנו לטורקיה, אז בכלל.
"בטורקיה יש כמות כל כך גדולה של חרוזים ושל אתניות ושל קריסטלים. הכל נורא בגדול שם, נורא רחב וענק. הייתי מסתובבת בשוק הזהב, בכל מיני שווקים שלפי דעתי המון ישראלים לא מכירים, בכל מיני כפרים. הייתי מסתכלת ומבחינה מה נשים טורקיות כפריות לובשות ומה הנשים המודרניות ומשלבת את זה".
איך חיים הגיב לתחביב החדש?
"אני לא חושבת שמישהו התייחס לזה בכלל. בגלל שהתעסקתי באמנות כל כך הרבה זמן, אף אחד לא ייחס לזה חשיבות. כולם חשבו שתכף אעזוב גם את זה ואעבור לדבר אחר".
היית מראה לו את הדברים שעשית?
"האמת שהוא היה רואה על חברות. פתאום היה מצב שהיו מגיעות כמה חברות, היו לי המון חברות בטורקיה, בעיקר מהקהילה היהודית, ואומרות 'אני רוצה לקנות את זה ואני רוצה לקנות את זה'. וזה היה נורא מצחיק אותי. הייתי אומרת 'אני לא מוכרת, את רוצה, תיקחי'.
"ואז הגיע שלב שעשיתי צמידי עיניים, שילוב של כל מיני חלקים אותנטיים מטורקיה ומהארץ, וביום אחד מכרתי מהם המון. אבל גם כשהתחלתי לייצר בכמויות תמיד היה חשוב לי נורא להיות מקורית. הייתי הולכת המון בעולם ומסתובבת ומגיעה למקומות כל כך רחוקים שאני לא חושבת שמישהו היה חושב להגיע".
לאן, למשל?
"הייתי שולחת אנשים למרוקו ולבוכרה ולתימן שיביאו לי חלקים. ואחרי שכבר חזרנו לארץ, כשזה באמת הפך לקצת יותר ממה שחשבתי וראיתי שיש ביקוש, חיים אמר לי,'אני חושב שכדאי שתפתחי חנות'. אני כמובן סירבתי, כי נורא חששתי. אני נורא ווינרית בלעשות משהו, כי אני יודעת שאעשה אותו הכי טוב שיש, אבל בכל מה שקשור בלפתוח, בלשווק, אני גרועה גרועה גרועה. אבל חיים הציע והשתכנעתי, והכל קרה נורא נורא מהר. אם היום היו אומרים לי שאני משווקת ל-50 חנויות במדינה ושיהיו לי סוכנים בארצות הברית ובלונדון שישווקו את הדברים שלי, לא הייתי מאמינה".
אגב, למה השלט של החנות באנגלית?
"כי כשעשיתי את הלוגו הראשון שלי בטורקיה לא רשמתי אותו בעברית כי הטורקים לא יודעים לרשום בעברית. הוא היה בטורקית ובאנגלית, וזה נשאר ככה".
בעבר מאוד הדגשת את העובדה שאת אשתו של חיים ושאת שמה את עצמך בצד.
"גם היום אני שמה את עצמי בצד".
מה זאת אומרת?
"זאת אומרת שלא משנה מה יקרה, תמיד במקום הראשון אני אהיה בשביל הבעל שלי ובשביל הילדים שלי. הקריירה זה בקומה השנייה".
שגית הכירה את חיים על חוף הים באשדוד כשהיתה כבת 14 והוא כבן 20. לחתונה , שנערכה שלוש שנים מאוחר יותר, התבקשה שגית אך ורק להגיע, אחרי שחיים סידר הכל.
"לא ידעתי מכלום. אמא שלי חקרה אותי לפני, אם אני מעוניינת להתחתן בכלל. אז אמרתי, 'כן, זו האהבה הכי גדולה שלי, וברור, אבל עכשיו אני עם הבחינות בגרות, ואין לי זמן לבחור שמלה ואולם ושום דבר'. ואז יום אחד הוא בא ואמר לי, 'רוצה להתחתן איתי?'. אז אמרתי,' אני לא יכולה עכשיו, זה בלתי אפשרי, אנחנו צריכים לבחור שמלה, ואולם ואיפור, וכל כך הרבה דברים!'. אז הוא אמר, 'יש איפור, יש אולם, יש שמלה, יש תאריך, יש הכל'. אחרי חודש כבר היינו נשואים".
לא התעצבנת קצת שמחליטים בשבילך?
"קודם כל אני סומכת עליו במאה אחוז, כי יש לנו טעם נורא נורא נורא זהה. הבחירות שלנו תמיד תמיד תמיד דומות ומדויקות. את יכולה לראות משהו וחיים יגיד לך מראש 'היא תאהב את זה', 'היא לא תאהב את זה'. כנ"ל אני, כך שלא היתה לי בעיה.
"חוץ מזה שתמיד אני לוקחת דברים ברוח טובה. אני לא לוקחת דברים ברוח רעה, כאילו, שמחליטים בשבילי או שעושים בשבילי. נהפוך הוא. אני תמיד אומרת 'איזה יופי, הקלו עלי'. אבל ברור שהוא ידע תמיד שאני אוהבת נורא לבן, אז האולם היה לבן, והפרחים לבנים. זה לא שהוא בחר ואמר 'את זה אני רוצה'. זה היה בהשפעה של משהו".
ולא חששת כשהוא הודיע לך שנוסעים לספרד?
"התקופה הזו של לחיות לבד ולהכיר את עצמך ולדעת לשרוד זו התקופה שלמעשה שינתה אותי. התבגרתי נורא מהר. תחשבי שהייתי ילדה בת 19, שהגיעה למדינה זרה, אף אחד לא דובר שם עברית ואנגלית, וחיים היה עסוק בכדורגל. אבל בסך הכל מאוד נהניתי, ולמדתי לדבר את השפות, ואפילו שהיינו במדינות שמעולם לא חלמתי שאגיע אליהן אף פעם לא הראיתי רגע של חולשה".
רגע אחד של חולשה היה עם הולדת הבן הקטן, רוי, היום בן שנתיים וחצי, אח לבר (עשר) ולמיי (שבע). "בלידה האחרונה החלטתי ללדת בארץ, וזו היתה למעשה הלידה שחיים לא יכול היה להגיע כי הקבוצה לא אישרה. ואז החליטו שגם לברית הוא לא מגיע, ואמרנו שזה הגבול".
הוא לא הגיע לברית?
"הוא הגיע, ובאותו זמן גם החליט שהוא עוזב את הכדורגל. כשדיברנו, אמרתי 'למה לעזוב?'. או-קיי, בסדר, ילדתי, ונכון שזה היה נורא כואב, והיה שם הרבה בכי, ודמעות, כי אנחנו מאוד קשורים אחד לשני, ובאיזשהו מקום הוא היה, והוא תמיד יהיה, מין דמות אבהית בשבילי, כי גדלתי איתו. היינו הולכים לבית הספר ביחד והיינו הולכים לקנות ספרים ביחד, היינו עושים הכל ביחד. הכרתי אותו בתקופה שההורים שלי נפרדו והוא היה הכל בשבילי. עד היום הוא הכל בשבילי".
על ההחלטה הסופית של חיים שמעה שגית דרך הטלוויזיה. "הופתעתי לפי דעתי כמו שכל המדינה הופתעה. נכון, הוא אמר לי שהוא עוזב, אבל חיים נורא משתנה. אמרתי 'או-קיי, הוא כועס עכשיו, הוא קצת עצבני, מחר יהיה בסדר'. ואז הוא אמר לי,'מחר אני מגיע לארץ'.
"זה היה היום של הברית, וכשהוא הגיע לשדה תעופה היתה מסיבת עיתונאים שאני לא ידעתי על קיומה בכלל, ובמסיבת העיתונאים הוא הודיע שהוא פורש ושהוא מסיים את תקופת הכדורגל שלו בטורקיה. ואז שאלו למה והוא אמר, 'עד היום נתתי את הכל לכדורגל, היום אני רוצה לתת למשפחה שלי'".
איך הגבת?
"אני חושבת שזו מין הערכה, שאמרתי, ידעתי מה בחרתי ככה בגיל צעיר. אני לא חושבת שהרבה גברים במעמד של חיים מודעים לחשיבות של המשפחה ולחשיבות של להיות עם אשתך. זה סוג פרסום שמסנוור נורא, ותמיד הערצתי אותו על זה שהוא לא הסתנוור. תמיד הוא ידע להגיע הביתה ולהיות עם הילדים, ואפילו אם יש לו את היום הכי קשה בעולם, הוא זה שתמיד יקרא את הסיפור וישכיב אותם במיטה והוא זה שתמיד מלטף ומחבק. אני איתם בשגרה".
איך באמת החלוקה ביניכם בבית?
"אין חלוקה. אני עושה הכל. אני מעדיפה גם שחיים לא יעשה. הוא לא יודע לעשות את זה והוא סתם יגרום לי נזקים. אבל הוא זה שמשחק איתם. את תמיד תמצאי אותו כשאת נכנסת הביתה משחק עם בר בפלייסטיישן, או עם הקטן שלי, בועטים ושוברים חצי בית, או עם הגדולה, יושב ומשחק בברביות. את כל הפנטזיות שלו הוא מלביש על הילדים שלו. אני לא. אצלי יש משמעת".
אגב, מה פשר השם מיי?
"מיי נולדה בספרד, ומיי זה סוג של פרח ביפנית, הפרח הכי יפה. רוי זה למעשה מהשם משפחה שלנו, רביבו. גם בר זה מרביבו, ומיי זה מחיים. זה המ"ם הסופית והשני יו"דים. תמיד אנחנו יושבים ומשחקים בשם משפחה שלנו. זה מין משהו כייפי כזה".
רביבו לא התעניינה מעולם בכדורגל מעבר למינימום ההכרחי מכורח ייחוסה. "כמו שאת לא מבינה בכדורגל, אני לא מתעניינת בו,אף על פי שאני אשתו של חיים.אני לא מתעניינת בדברים שאני לא יודעת, וגם למשחקים של הבעל שלי בדרך כלל לא הגעתי".
אבל יש דברים שאת מוכרחה לדעת. למשל, על המריבה המתוקשרת שהיתה אז לחיים במשחק של בני סכנין.
"אני יודעת מה קורה, אבל לפעמים קצת מאוחר מדי, כמו על הסיפור עם סכנין. בכלל לא ידעתי שום דבר, ואז הוא בא הביתה ואמר לי, 'מה, לא ראית את המריבה בטלוויזיה?'. אמרתי 'לא'. אז הוא אמר לי,'יואו, זה לא יאומן, את כזאת חולמנית ומרחפת!'".
זה אופייני לו, להתעצבן ככה, כמו במשחק ההוא?
"הוא הרבה יותר עצבני ממני. אני בכלל לא עצבנית. אני מאוד רגועה, הדברים אצלי נורא באיזי, הכל יכול לחלוף לנגד עיני ולא מעניין אותי בכלל. אבל זה לא שהוא מתחמם מהר כי אין לזה סיבה. הוא מתחמם מהר כי יש לזה סיבה. אולי אני, בגלל שאני לא נמצאת במצבים האלה, פשוט אין לי על מה להתחמם".
הוא התחמם גם כשחזר מטורקיה למ.ס. אשדוד והאוהדים לא באו?
"אני חושבת שחיים עושה את הבחירות שלו לא על מנת לרצות אנשים. הוא עושה את הבחירות שלו על מנת לתרום משהו ולהוכיח שהוא אדם כמו כולם, והוא תמיד משתדל לעזור ולתמוך כמה שאפשר. אני לא חושבת שהוא הגיע למ.ס. לשחק על מנת שיגיע הקהל. זה חלק מהנתינה שלו, מהנתינה האחרונה שלך. שם התחלתי ושם אני רוצה לסיים. זה לא איזשהו תהליך שהוא אמר'אתה יודע מה, אני אשחק, יבואו אנשים'".
נראה שהוא טיפה התעגל מאז שפרש.
"קודם כל הוא עבר שתי פריצות דיסק מאוד מאוד מאוד קשות, והיה לו מאוד קשה להחלים מהן. מעולם לא חלמתי שבנאדם שהוא ספורטאי בלב, בדם ובנשמה, בנאדם שמתאמן שעות על גבי שעות, יוכל לגמרי להפסיק לעשות ספורט, אבל אני חושבת שנשאר לו מין פחד מסוים לאמץ את הגוף, שאולי חס וחלילה זה יגרום לזה שוב. אבל אני לא חושבת שהוא התעגל, אני חושבת שהוא...בשרני . אני דווקא מאוד מרוצה מהעניין".
בשנה וחצי האחרונות מאז נטש את הכדורגל פנה רביבו לעסקים ומתמקד, עם שותפו ג'קי בן-זקן, בפרויקטי נדל"ן. "לא הייתי אומרת שאנחנו שני אנשי עסקים בבית", מתקנת רביבו, "אלא יותר איש עסקים ותכשיטנית. אנחנו מתעוררים בבוקר, שולחים את הילדים לבית הספר, שותים קפה ביחד והולכים כל אחד לעבודה. הוא לפגישות שלו ולמשרד ולפרויקט הזה שהם מקימים פה, ואני בסדר יום שלי, לייצר, לשווק וליצור. אני חוזרת הביתה בארבע, וכשהוא מסיים אז הוא גם מגיע. זה יכול להיות שש ושבע ושמונה ועשר בלילה. אבל הוא תמיד מתקשר ודואג ושואל".
את נותנת לו לפעמים עצות בעסקים?
"אני יכולה לומר לחיים את הדעות שלי, אבל אני לא נותנת עצות לאף אחד, כמו שאני לא מבקשת עצות מאף אחד. אחרי שעזבתי את ישראל נורא השתניתי. קודם הייתי נורא ילדה. לא הייתי החלטית לגבי דברים שאני רוצה, ושם למדתי להתגבר על דברים לבד ולהחליט מה טוב בשבילי ומה לא לבד. היום, אף על פי שאני מאוד צעירה, אין סיכוי שמישהו יזיז אותי מהחלטות שלי".
גם לא חיים?
"תלוי באיזה החלטות. בהחלטות של הבית לעולם אף אחד לא מתערב לי. אם אני מחליטה, ככה זה יהיה וזה קדוש. אבל אם זה דברים בעבודה שלי, שאני מאוד מאוד מאוד מאמינה בהם, וחיים אומר לי 'זה לא נראה לי', אז אני תמיד לוקחת את זה קצת. אמנם אני לא כל כך מראה, אבל זה תמיד מהדהד לי בראש".
את מרגישה שהקריירה שינתה אותך?הפכה אותך לעצמאית יותר, אולי?
"היום אני הרבה יותר מחוברת להמון דברים שלא הייתי מחוברת אליהם בעבר. שם, מלבד הילדים, לא היה לי שום דבר לעשות, והיום אני עסוקה בלהיפגש עם יצרנים ועם סוכנים ולעשות כל מיני ראיונות עבודה. אז היום אני הרבה יותר אסרטיבית, זה כן. גם את זה, אני חושבת, למדתי מחיים. הייתי תמיד באה איתו לכל הפגישות שלו, מסתכלת ככה מהצד ובוחנת אותו ושומעת ומעריצה אותו על איך שהוא עושה את הדברים. גם להיות ביקורתית למדתי ממנו, וגם להיות חשדנית. הוא מאוד חשדן".
יש לך איזה מודלים נשיים להצלחה?
"אף פעם לא חיפשתי מודל בדמות נשית. אני לא חושבת שאני צריכה ללכת כל כך רחוק בשביל מודל, כי המודל נמצא אצלי בבית. הוא הבעל שלי, הוא נמצא בקרבתי, ואותו אני מעריצה".
גם עכשיו את מעריצה אותו, אחרי כל כך הרבה שנים?
"אני לא חושבת שהיה שלב שלא הערצתי אותו. תמיד הערצתי אותו, בכלל, על כל הדברים שהוא עבר בחיים. אני לא יודעת אם להגדיר את זה כדמות אב או כדמות בעל, אבל הוא דמות מאוד מאוד מאוד דומיננטית אצלי. אולי זה בגלל השוני בינינו ואולי בגלל שאנחנו מאוד משלימים. אני לא חושבת שאת יכולה לחיות עם מישהו שאת לא מעריצה".
רביבו מודעת היטב לשמועות שמלוות כבר שנים את חיי הנישואים שלה. "אני לא מתייחסת. אני חיה עם האמת שלי ונורא כיף לי ונורא נחמד לי, ואני חיה עם האדם שאני יודעת שאוהב אותי ותומך בי, ומעבר לאהבה יש בינינו המון הערכה וכבוד אחד לשני. כל מה שנאמר מסביב לא מעניין אותי ולא יעניין אותי. אני בשלב קצת יותר גבוה מכל הרכילויות וההשמצות והמכפישים למיניהם".
את לא מרגישה שפספסת משהו בזה שהתחתנת כל כך מוקדם?
"מה פספסתי? תגידי לי את".
אני יודעת, נגיד צבא.
"לעולם לא הייתי עושה".
למה, כי זה מבאס?
"לא, חס וחלילה. אבל אני אדם נורא נורא יקי ומסודר ונקי, ותמיד אמרו לי על הצבא שהכל מלוכלך. תמיד סלדתי מזה ופחדתי מזה נורא. גם אף אחד לא מנע ממני. בסופו של דבר עשיתי מה שהרבה בחורות היו חולמות והסתובבתי המון בעולם, וכל דבר שאני רוצה אני יכולה גם היום לעשות".
חוץ מדבר אחד.
"שהוא?".
את יודעת, לצאת עם בחור אחד, אחר כך עם בחור אחר, לצבור התנסויות.
"אני אדם של בנאדם אחד. לכל החיים. אני לא צריכה אתגרים, אני אוהבת את מה שיש לי ולא מחפשת להשתנות או להתחלף. תמיד אומרים על חיים, איזה כיף לו שיש לו אותך. אז אני אומרת, איזה כיף לי שיש לי אותו. איזה כיף לי שבגיל כל כך צעיר ידעתי שאני בוחרת את הבסט אוף דה בסט".
נא להמתין לטעינת התגובות
