יהודה ברקן היה אוהב את זה
כבר הרבה זמן שטל מילנר חם על דיון בגונזו פורנו. עכשיו הוא גם עושה את זה, פלאס תובנות על פורמט הריאליטי הלז
בהוואי שכיחה מחלת הזיבה לפחות כמו נערות מופקרות. מדובר בעובדת חיים, אשר בני המקום מעדיפים להתמודד איתה, מאשר להתגונן בפניה. ויקנטה קולוקה, חוקר התרבות יליד האי, עסק רבות בהשלכותיה החברתיות והאישיות של המחלה, ובפרט בעובדה כי אדם הנגוע בזיבה הופך יותר ויותר חרמן, במקביל להתפתחות המחלה. תהיות רבות לא נתנו לו מנוח: "מי הופך חרמן?" "האם זה האדם, או המחלה?" ואפילו- "האם המחלה הופכת להיות האדם?" דילמות אלו טרדו את מוחו, באותן שעות ספורות בהן לא הגה בבחורות, כמובן. את התיזה שלו באנתרופולוגיה כתב בהשראת הלוגיקה השאמאניסטית (חיבורים סימבולים מופרכים בין אובייקטים לא קשורים), בה ניסה לחבר בין שאלת הזהות האישית לאופנת הריאליטי בטלויזיה.
הפרסום הטלויזיוני הזכיר לקולוקה הדבקות בזיבה. להשקפתו, בשני המקרים מומרת האנרגיה הנפשית של האדם, והוא מאבד את זהותו הפנימית לטובת פרסונה חיצונית ומלאכותית. לדבריו של קולוקה, שיכפול פני אדם על פני מיליונים של מסכים מדללת את נשמתו, וממליכה את הדימוי החיצוני על פני העולם הפנימי. לתאוריה של קולוקה שורשים קדומים.
מיסטיקנים חששו מאז ומעולם להתפס בין שתי מראות. לאמונתם, השכפול האינסופי של דמותו של אדם, הנוצר כתוצאה מההשתקפות הכפולה, מחלק את האנרגיה האישית לאינסוף חלקים, והפרט מוצא את עצמו עם שבריר של הנשמה המקורית. תופעה זו מותירה את האדם כקליפה חלולה. במקביל לחוק הפיסיקלי של "שנאת הריק", ממלאת את הוואקום הנפשי אנרגיה שלילית. לפי אותו רציונל חששו האינדיאנים מצילום, ועל פי אותה תחושה ביסס בודריאר, פילוסוף וחורז חרוזים, את תיאוריית הסימולקרה שלו.
לדבריו של קולוקה, הייצוג הטלויזיוני הריאליסטי מביא לדילול קיצוני יותר של הנשמה מאשר הטלויזיה המבוימת, שכן הוא מאפשר גישה לאספקט מהותי ועמוק יותר של האישיות. אגב, טענתו כי הייצוג הטלויזיוני הופך את האדם לבבואה של עצמו, לא מנעה ממנו להצטלם לטלויזיה, אם כי תמיד עשה זאת בחבשו כובע גרב שהסתיר את פניו כליל, ושיווה לדבריו משנה תוקף ומסתורין.
ניתן להתווכח עם התאוריה החיגרת של קולוקה. ניתן אפילו לבטל אותה כליל, ולשפוט אותה כלא רצינית, ונובעת מתאוות פרסום, יצר אקדמי נטול בסיס אינטלקטואלי, או תוצאה מצערת של זיבה. עם זאת, דווקא הפורנוגרפיה הריאליסטית ממחישה תיזה זו הרבה יותר מהטלויזיה הריאליסטית, כפי שמיד נראה.
הריאליטי פורנו, הידוע בכינויו "גונזו פורן", הוא ז'אנר פורנוגרפי צעיר, ששאב את עיקר כוחו מהפצה אינטרנטית. הז'אנר מתכנה "גונזו" על שם "עיתונות הגונזו", סגנון כתיבה עיתונאית שהמציא האנטר.ס.תומפסון האמריקאי, ובו הכתב אינו רק עד לסיפור עליו הוא מדווח, אלא משתתף בו. בסגנון כתיבה זה מתערבב דמיון עם מציאות, לרוב בהשראת קוקטייל של סמים קלים וקשים, או כמו שאמר זאת תומפסון עצמו: "אינני רוצה ללמד סנגוריה על סמים, אלכוהול, אלימות או טירוף, למרות שבשבילי הם תמיד עבדו".
כמו
תומפסון היה טיפוס ציורי, עם מערך נפשי המזכיר ציור רורשך שעבר במגרסת נייר, ואז במערכת העיכול. בנוסף לרגשות העזים – והרומנטיים לעיתים - שרחש לטווסים, הוא היה ידוע בחיבתו לאבק שריפה ולג'וני דפ. תומפסון שם קץ לחייובאוגוסט השנה, עובדה המעצימה את אמרתו הידועה "ארגיש לכוד רק כאשר אאבד את האפשרות לשים קץ לחיי בכל רגע נתון".
הוא היה אדם אכזרי, גם אם אכזריותו הופנתה בעיקר כלפי עצמו. באופן העולה בקנה אחד עם התאוריה של קולוקה, לוקים גם רוב הביטויים של הגונזו הפורנוגרפי באכזריות, כמו גם במיזוגניה עמוקה.
רוב הסגנונות של פורנו הריאליטי מתבססים ברמה זו או אחרת על ניצול או מתיחה אכזרית של הקורבן. כך ב- netvideogirls, המתעד את ניצולן של נערות פותות, המבקשות להתקבל כדוגמניות לוח-שנה פיקטיבי. כך גם בעשרות הגימיקיםהנצלנייםהמציפים את הרשת (שחלקם הארי יסוקרו בטורים הבאים).
הרצון הגברי להשבית נשים יפות, ולהתענג על הכלמתן הפומבית, (כאות נקמה בטבע, על שהעניק להן רצונות משלהן, שלא לומר רגשות,) מוצא ביטוי נאמן בתעשיית הפורנו הסטנדרטי, ומפליא להתבטא בפורנו הריאליטי. מוטיב המציאות מעצים את תחושת ההישג שבהשפלתה של האישה, שכן המדובר בקורבן אמיתי, ולא בקורבן מרצון כמו בפורנו סטנדרטי.
כוכבת הפורנו המקצועית ויתרה על אישיותה זה מכבר, ואין בה דבר פרט לפרסונה המצולמת שלה. השפלת כוכבת הפורנו היא בעצם השפלת הפרסונה המלאכותית שלה. היא יכולה אמנם לשרת כנציגה של המין הנשי, אבל אין בהשפלתה שום דבר אישי. בניגוד אליה, הנערה המרומה מקליפ הגונזו עדיין לא עברה את התהליך אותו ציין קולוקה (או יותר נכון, אנו עדים לתהליך ההמרה של האישיות שלה בפרסונה, בעצם התהוותו).
ההעלמות של אישיותה וההשתלטות של הפרסונה קורמת עור וגידים נגד עינינו, ואנו ששים במפלתה. בהשפלתה יש אלמנט אישי, ולכן היא יקרה לליבנו יותר מההשפלה הכללית של המין הנשי המיוצג על ידי כוכבת מקצועית. אכן, אשרי לנו, שזכו עינינו לראות בז'אנר הגונזו.
לדוגמה, העיפו מבט ב- netvideogirls שהוזכר לעיל, בן דור הנפילים הראשון של הז'אנר. האתר מקפיד להציג תמונה של המודעה המתפרסמת בעיתון, ומשמשת פיתיון לכסילותהחפצות להשתלב בתעשיית הדוגמנות, הכל כדי לחזק את תחושת הריאליזם ולקדם את מהימנות הניצול. בקליפ המציג את מורגן הנאווה, פותח לה בעל האתר את הדלת כשהוא אוחז במצלמה ידנית, שלא מפסיקה לפעול עד שעוזבת הנערה את הסטודיו, ובפיה טעם ענבי הרוש של ההשפלה.
הצלם מדבר אליה בקול נמוך ובמתק שפתים, שדי בו להעלות חלחלה. יש להניח כי באותו טון לחשני וחנף דיבר הנחש אל חווה בגן-העדן, שהפך למציאות בה נערות בנות שמונה עשרה מנשנשות זין בתואנות שווא נוכח פני האומה. מורגן נבוכה, ומבוכתה מתועדת היטב. הצלם בקולו הפתייני מלטף אותה בדברי חנופה, ומהר מאד מבהיר לה כי כדי לקבל את העבודה הבדוייה עליה לבצע בו מין אוראלי (כדבריו).
מורגן מנסה להרויח זמן ומתפתלת בקונפליקט הקדום: למצוץ או לא למצוץ.התשובה ברורה: בטח שלמצוץ. על ברכיה מקבלת הנערה את שלה, ובולעת את השקר, לקולו הסכריני של הגבר המתלחשש. "קיבלתי את העבודה?" שואלת מורגן בהיסוס. "נצלצל אליך", לועט האיש המסתתר מאחורי המצלמה. כמובן שהפוסטמה קיבלה את העבודה: הקליפ שלה נמכר שלא בידיעתה לעשרות אלפי גברים ברחבי העולם.
פורמט הריאליטי אכן מביא, כפי שתיאר קולוקה, את הצדדים האפלים ביותר במיניות הגברית לביטוי מוקצן. השכפול ההמוני, ועלות ההפקה הבטלה בשישים מאפשרים לכל פרוורט, שידו משגת רכישת מצלמה, לאחוז באחת. הנגישות הגבוהה והאנונימיות של הרכישה מאפשרים לכל שמגג לעלוץ נוכח השפלתן של נערות, שלא היו מזכות אותו בכיוח בחיים האמיתיים. צדק היסטורי עושה עימנו הרשת, ידידי.
נא להמתין לטעינת התגובות
