"חנקתי את עצמי"
המתיחות עם אקי, החרדה לליאם, הבית באל-איי, הביקורת מהארץ, הקריירה שקפאה וסוף כל סוף מפשירה והעונג האמיתי והמפתיע: להיניק את הילד שלוש פעמים ביום. סנדי בר משחררת
עוברת דקה לפני שאני מבינה שמשהו בה נראה אחרת. זה השיער. המחלפות ההן, הדוגמניות למשעי, ירדו. מראה הברבי הברונטית פינה את מקומו למשהו אחר. עוברות עוד שתי דקות, ומתברר שגם הקול שלה השתנה. האנפוף המתיילד, המפלרטט במאמץ, התחלף בקול פריך ובוגר יותר.
בר מסבירה שהיא נחתה מלוס אנג'לס שלוש שעות קודם לכן, ושהיא רעבה, ושאם זה בסדר היא תשמח לרדת לאכול. ושם, מעל אנטיפסטי, סלט, לחם וחליטת תה פרות, מתברר שזה לא רק השיער והקול. משהו באמת עבר על סנדי בר.
כבר שנתיים וחצי, מאז שילדה את ליאם, שהיא מתבשלת על פתילייה. בישול איטי על אש נמוכה. כל כך נמוכה, שאפילו היא לא הבחינה בשינויים בזמן אמת. אבל היום, כשהיא מסתכלת על זה במבט מעט מרוחק, היא מבינה שקפיצת הראש לאמהות עשתה לה מה שהיא עושה לרבות אחרות: הרחיקה אותה מהעולם וקירבה אותה לעצמה.
היום היא גם מוכנה להודות ש"סנדי בר," עם המרכאות, האיפור והנצנצים, היא בעיקר תוצר של אלפי מסיכות ומגננות, שרק עכשיו היא מסוגלת לקלף. "זה לא שקרה משהו מיוחד לפני חודשיים, זה מה שקרה לפני כן," היא מבהירה. "הגעתי לשיא שממנו היה נכון להיזרק. להיזרק, להחליט ולעשות."
בחודש הקרוב תחגוג בר יומולדת .31 כבר חמש שנים שהיא קופצת לארץ מדי פעם כדי לתקתק איזה קמפיין וממהרת לחזור לביתה שבלוס אנג'לס. אנשי הפרסום ממשיכים לראות בה כוכבת. מובילת קמפיין קלאסית. מאחורי הקלעים, בשעה שהיא עושה חזרה אחרונה לפני הצילומים, הם מלהגים על האיכויות שהיא מביאה, ואיך היא נדלקת באור הזרקורים, ואיך היא מקצועית, ושהגוף שלה משהו, והחיוך גם. ושאין עליה. למרות הגיל, ואולי בזכותו.
בר עמלה למצוא את האיזון בין שני צדי הקריירה שלה. בר הגיחה לעין הציבור כדוגמנית. אם להתעלם לרגע מהופעת הבכורה בטלנובלה "כסף קטלני," הצעד המדובר
המעבר ללוס אנג'לס היה אמור לשחרר אותה מהתיוגים הישראליים ולפתוח בפניה יותר אפשרויות משחק. ההתחלה נראתה מבטיחה. בר לוהקה לתפקיד ראשי בסרט "ים של חלומות," לצד השחקנית הברזילאית סוניה בראגה. אלא שהסרט יצא בקול ענות והתנדף כלעומת שבא. מקפצת קריירה הוא לא היה. ואז היא נכנסה להריון.
למעשה היה נדמה כאילו בר ויתרה על שביל המשחק. היא הופיעה בקמפיין מילקי לצד אקי אבני, בעודה בהריון, ואחר כך עשתה עוד כמה סיבובים עם אירוקה. אבל זהו. "כן, הרבה זמן לא עבדתי," היא מודה. "מאז ההריון והאמהות התמלאתי חששות ועיכובים. כן משחק, לא משחק. לפני חודשיים אקי אמר לי: 'את פשוט לא רוצה לעבוד.' ושאלתי אותו 'למה אתה אומר לי את זה,'? אבל אחר כך חשבתי על זה והיה בזה משהו מאוד נכון. זה לא שלא רציתי, אבל תמיד היו לי תירוצים למה לא. כן מתאימה, לא מתאימה. כל מיני פחדים שלי עם עצמי. ובאיזשהו מקום הייתי כל כך רחוקה ממשחק, שלא זכרתי מה אני אוהבת בזה."
על אילו עיכובים את מדברת?
"זה כנראה קשור לסוג האמא שרציתי להיות. הסתכלתי על ליאם וביקשתי ליצור לו עולם מושלם. לנטרל דברים מאיימים בסביבתו. לשלוט במציאות. היום אני יודעת שאי אפשר לעשות את זה. זה קצת לא שפוי. פתאום קלטתי כמה שיפוט יש בי כלפי העולם. כאמא בתחילת הדרך, בחרתי בשיטה שנקראת Resources for Infant Educarers) RIE) זו שיטת הורות שמדברת על לתת לילד להיות המנהיג. הכל בסלואו מושן, ללכת עם הילד בקצב שלו. לרדת לגובה השטיח. לא להתערב. לתת לו לגלות את העולם. מאוד התחברתי לזה, ויישמתי את השיטה בכל דרך שיכולתי, אבל במידה מסוימת הרחקתי ממנו וממני כל דבר שלא קשור אליו.
"אם לדוגמה מישהו היה ניגש לליאם בלי להציג את עצמו ובלי לבקש ממנו רשות, זה היה ממש לא לעניין. לי היה חשוב שיראו בליאם בן אדם ולא חפץ. למרות גילו. שמתי לב שהיה לי קשה לאהוב אנשים שפעלו אחרת ממני. הייתי מתקנת ומעירה לאנשים בלי סוף. הפכתי למתקנת של העולם: 'זה לא בדרך שלי. תתרחק."'
אנשים נפגעו?
"כן."
זה היה גם מקור למתח עם אקי?
"בטח. כשאת חושבת שאת יודעת הכל את בבעיה. ובתור אמא זה מאוד קל ללכת למקום הזה. הבעיה היא שזה מרחיק. קשה לראות את הצד השני כשאת כל כך משוכנעת ומגויסת. אני מקווה שאני בתהליך של היפתחות. זה הכל הקונטרול פריקיות שלי. גם שלי כלפי עצמי. הבנתי שאני חייבת להיות בשליטה. אבל היום אני משתדלת לקבל במקום לתקן. להסתכל על כל העולם כאילו מדובר בילדים. לאהוב את זה שכל אחד הוא שונה, שכל אחד מביא משהו אחר לצלחת."
נקודת השפל היתה לפני שנה. אחרי שנה וחצי בבית, פול טיים אמא עם מוסר הורי נטול פשרות, בר התחרפנה. פתאום נמאס לה. מהכל. "רציתי לשבור את כל מה שהיה סביבי. שאלתי את עצמי: 'מי בכלל צריך נישואים, מי צריך ילדים.' זה היה בשיא הקונטרול פריקיות. פתאום רק רציתי לשבור את המסגרות. מי המציא את המסגרות האלו, עם החוקים והנישואים והמשפחה."
למה הגעת לשם?
"כי חנקתי את עצמי עם המסגרת. עם הנורמליות הזו."
את נורמלית? איך?
"בזה שאני נשואה, בזה שהבאתי ילד לעולם. פתאום לא הייתי בטוחה שזה נורמלי להיות כל כך נורמלית. לסמן וי על כל הדברים הנכונים. פתאום הסתכלתי בראי וראיתי מולי אדם שמפחד, שלא מעז, שהולך על בטוח, שנא־ חז במסגרת כדי לא להסתכן, אבל התוצאה היתה לגמרי לא מאוזנת. הרגשתי שאני צריכה לשבור את כל המסגרות האלו."
מה נשבר?
"אני מרשה לעצמי להעז יותר. לדוגמה, עצם זה שאני מדברת איתך על זה. פעם זה לא היה קורה. הייתי מתגוננת יותר. הכל מצוין, הכל נהדר. אנחנו זוג מושלם ומשפחה מושלמת. לא הייתי משתפת אותך בעבודה הקשה שאני ואנחנו עושים כדי להגיע לשם. ואיכשהו עכשיו זה נראה לי לא הוגן לתלות פוסטר שכתוב עליו בגדול: 'אצלי הכל סבבה.' כי לא הכל סבבה.
"זה גם בא לידי ביטוי במערכות יחסים עם אנשים סביבי. החברים שלי בלוס אנג'לס כל הזמן אומרים לי שזה לא ייאמן מה שקרה לי. אבל אני לא צריכה שהם יגידו לי, אני מרגישה את זה לבד. משהו נפתח בי גם פיזית. קיבלתי ביטחון שאין לי מה להסתתר. אני ירשתי בבית מסר שחשוב מאוד לשמור על עצמי, לשים לב למה שאני אומרת. לגונן ולגונן ולגונן. עד כדי כך, שאין מקום לחיות ואין מקום לחוות."
שילמת על זה מחיר?
"בעיקר ביחסים שלי עם אנשים. אבל גם ביחסים שלי עם עצמי. לא היה בי את האומץ לחיות על פי הדרך שלי. במקום הכי עמוק. לא הגעתי לחיבור נקי עם עצמי, חיבור כמו שיש עם ילד. החיבור לילד מביא לתחושת וואו. איזה כיף זה להיות פתוח. כמו עם עצמך. להשתחרר מהפאסון. פתאום לא הבנתי בשביל מה אני שומרת על עצמי כך הזמן."
בר לובשת את הביטחון החדש שלה כאילו היה מותג אופנה נוצץ. טוב לה עם עצמה, והיא רוצה שיידעו את זה. הגיל לא מטריד אותה. "לא מרגישה את זה. אקי תמיד אומר לי: 'חכי, חכי, 30 זה לא אותו דבר.' אבל בינתיים זה דווקא כן. אולי כי ענייני הגיל הם לא כל כך במודעות שלי."
את לא צריכה לעבוד קשה יותר כדי לתחזק את הגוף?
"פעם הייתי מתאמצת הרבה יותר. עשיתי הרבה ספינינג ואימוני לבריאה. היום כמעט לא. אני עושה יוגה כי אני נהנית מזה. אני לא מחפשת להתאמץ אם אני לא נהנית."
ואין לך מאבק במשקל או עם שערות שצומחות במקומות לא צפויים, כמו אצל שאר בנות התמותה?
"לא. אני לא נאבקת. זה פשוט. אני לא נלחמת בשביל להישאר. אולי אני בת מזל ויום אחד אני כן אצטרך להזיע כדי לשמור על עצמי. בינתיים אם הייתי רוצה לשנות משהו, זה שהגוף שלי יהיה יותר נשי. בשביל זה אני דווקא צריכה להוסיף כמה גרמים."
היא מציצה בצלחת שלה, קורעת עוד חתיכה מהלחם ומוסיפה: "אמרה כשהיא נוגסת מהלחם. ובכלל איפה פה החמאה."?
מה שבר מפחדת לומר זה שהיא עדיין מיניקה. פשוט נמאס לה מתגובות צקצקניות של מי שלא מבינים מה יש לילד בן שנתיים פלוס לחפש על הציצי הדוגמני שלה. לוקח זמן לשכנע אותה שזה דווקא מלבב לפגוש דוגמנית שמגיעה עם חזה מקורי מבית, ואף יותר מזה, מפקידה את השדיים שלה בידי עולל שעבורו הם קינוח ותו לא. במיוחד לאור העובדה שתוכניות הבידור בישראל עומדות עם סטופר וסרט מידה ליד כל דוגמנית שיוצאת מחדר לידה, וממשיכות להתפעל מהעובדה שגלית גוטמן חזרה לדגמן בגדי ים חודש אחרי.
"אני מאמינה שזה עניין של סדר עדיפויות," היא מתנסחת בעדינות. "אבל גם יכול להיות שההכרח של דוגמניות 'לחזור לגזרה' הוא סתם תירוץ כדי לחזור לגזרה. כי הרי את רוב הדברים אנחנו עושים בשביל עצמנו, לא בשביל אחרים."
וההנקה?
"אני לא יכולה להפסיק. זה קשר שאני כל כך מתענגת עליו. זה לא שליאם לא יכול בלי. הנה, עכשיו הוא מסתדר גם שלושה ימים בלעדי. אבל אם אני בסביבה, אז הוא יונק בערך שלוש פעמים ביום."
סביב ההריון והלידה פחדת מהשינויים שעוברים על הגוף?
"כן. היה לי חשש. לא גדול, אבל חשש. לא היה לי ברור איך כל זה ישתלב עם החיים שלי, עם העבודה. ראיתי את הגוף משתנה, ולא הבנתי לאן זה הולך. אין דרך לדעת איזה חיבור ייוולד מהשינויים האלו. היום אני מסתכלת על הת־ מונות שלי בהריון וחושבת שהיה לי הריון כל כך יפה."
איך בכלל התגלגלת ללידת בית?
"לפני שנכנסתי להריון פגשתי מישהי, שאחר כך הפכה לחברה, ישבנו יחד בקפה והיא סיפרה לי על לידת הבית שלה, וישר היה לי זיק של 'או מיי גוד.' נדהמתי מהאומץ. מה זאת אומרת לידת בית? אבל זה נכנס לי לראש, וחשבתי שהלוואי שגם לי יהיה אומץ. וכשהגיע הזמן זה הפך לאתגר. לדעת שאני יכולה לחוות את זה אמיתי".
"חשבתי שבתור קונטרול פריק זה יהיה מדליק ללדת בלי להסתתר. לדעת מה זה. רציתי לדעת למה סבתא שלי יכלה ללדת את כל הילדים שלה בבית ואמא שלי כבר לא. כשעוד הייתי בהריון דמיינתי את עצמי כמו לביאה שיולדת בטבע. הכי אותנטי. לתפוס עץ ולכרוע. בלי להתייפייף."
וככה זה היה?
"לא. זה היה דומה, כי זה היה טבעי, ובבית, ובאמבטיה, ובאמת נזרקתי לזה. אבל הופתעתי מכמה שקט זה היה. אני דמיינתי משהו סוער יותר. אבל זה היה כמו מדיטציה אחת גדולה. בלידה בעצם למדתי מה זה מדיטציה. מה זה להיות נוכח ברגע. לא יכולתי לתאר לעצמי עד כמה זה חזק. פתאום
קלטתי כמה אני אדם שצריך פרטיות. להיות עם עצמי. שום דבר לא ראיתי מסביב. להתרכז פנימה עם כל ציר וציר. בסוף בכלל לא שמתי לב שאקי שם. והוא ידע. הוא הרגיש את זה. הוא קלט שאני כמו חיה שיולדת. הוא ידע לעזוב אותי ולתת לי להתפקס. הוא ידע מתי אני צריכה להיות לבד, ואחר כך, כשנכנסתי לאמבטיה, הוא היה לגמרי מדויק. הרגשתי שהפה שלי יבש, והוא ידע. הכל בסנכרון. אבל זה אקי."
הדימוי הסטראוטיפי של יולדות בית, לפחות בישראל, הוא של ביג מאמאס פמיניסטיות עם שערות על הרגליים. איך את נכנסת לתמונה?
"יכול להיות שבתוך תוכי אני גם ביג מאמא עם שערות על הרגליים. אני חוזרת לשורשים. כמו סבתא שלי. תראי, את לא הראשונה ששאלה: 'את? לידת בית.'? האמת היא שאין לי תשובה."
אמהות רבות, במיוחד אלו שמיניקות, טוענות שקשה להן להרגיש מיניות. איך את מצליחה לדלג בין המשרה האמהית לבין הצורך לגלם סמל מין, נגיד בקמפיין הזה?
"אין לי בעיה להתחבר לכל הצדדים. בשביל זה אני גם שחקנית."
יש משהו בהורות שהוא מאוד לא זוהר. המחשבה שבסופו של דבר,כל הורה,ולא משנה מיהו, צריך להתמודד עם גזים, קקי והתקפי זעם עוזרת לצמצם פערים.
"אני מאוד אוהבת את זה. סביב זה אני מגלה את הקשר היותר אישי עם אנשים, במקום הפאסון המרוחק. זה מוריד הכל לרמת התכלס. אנחנו כולנו אותו דבר. כולנו רוצים שלילדים שלנו יהיה טוב."
ואת לא מתגעגעת לכרכור סביבך? אמהות היא הכי אנטי דיווה שיכול להיות.
"האמת היא שאני מרגישה שסוף סוף הגעתי לאיזון שחיפשתי. עכשיו, כשחזרתי לעבוד, יש לי גם וגם. בשבת, לפני שטסתי לכאן, ידעתי שיש לי שלושה ימים רחוק מהבית, אז היה לי חשוב שנבלה כל שנייה ביחד. אקי, ליאם ואני. וזה היה הדבר הכי מענג, לחלוק יחד את היצירה המשותפת שלנו, להתמוגג עליה. מצד שני, גם העבודה על 'היחידה' היתה מדהימה. נכון, נהניתי מזה שדואגים לי, אבל הרבה פחות ממה שניתן לחשוב. הרבה יותר נהניתי מהעבודה. מהיצירה. זה לא שאני לא נהנית מתשומת לב. כולנו נהנים מתשומת לב. אבל על הסט אני מפוקסת בעבודה. אין לי זמן להתעסק בכרכור"
"היחידה," שעליה מדברת בר, היא סדרה מבית היוצר של דיוויד מאמט שבה זכתה לתפקיד אורח יוקרתי. במילים אחרות, הוליווד די מאירה לה פנים כרגע. ולא רק לה, גם אבני נהנה מעדנה. הוא מופיע לצדה ב"היחידה" ואף לוהק ל,"Man Iron" סרט אקשן גדול עם רוברט דאוני ג'וניור, גווינת פאלטרו וג'ף ברידג'ס. לא מזמן קנה הזוג בית עם גינה מרווחת, הקלישאה של ההשתקעות בלוס אנג'לס.
לוס אנג'לס היא בית עבורכם?
"כן. אני לא רוצה להתחסד, למרות שאני מרגישה כאילו מצפים ממני להצטדק. לא רוצה. אם לאדם יש שאיפה וחלום, למה לא לפרגן לו את זה? אני לא יכולה להתעלם מזה שהבית שלנו שם. אז נכון, השורשים שלנו פה, בישראל, כאן נולדתי וזו התרבות שלי, זה הייחוד שאני יכולה להביא. אבל לוס אנג'לס היא בית. הבן שלי ובעלי שם. זה הבית שלנו. אני לא יכולה להגיד לבן שלי שארבעת הקירות שהוא מכיר הם לא בית."
איך החיים שם?
"מעניינים. נראה לי שרק החיים שם הם אלו שאפשרו לי לעשות עבודה עם עצמי. השקט. לצאת מהמשבצת שהקציבו לי כאן. לבנות דברים מחדש."
איך נראה יום טיפוסי שלך?
"ליאם מעיר אותנו בשש בבוקר, עובר למיטה שלנו, ואנחנו מבלים כך עוד שעה ביחד. ואז אנחנו קמים לשגרת בוקר של לפני הגן. אחר כך אני לרוב הולכת ליוגה. לפחות ארבע פעמים בשבוע. .Power yoga אחרי היוגה אני שוקעת בעבודה. עכשיו זו עונת הפיילוטים, אז אנחנו רצים לפגישות ולאודישנים. הכל מסתובב סביב ה'נקסט ג'וב.' קוראים תסריטים, מדברים. בשתיים וחצי אחד מאיתנו אוסף את ליאם מהגן ומבלה איתו עד חמש. ואז משלבים כוחות ונגמר היום."
באחד האודישנים האלה הגרילה בר את התפקיד ב"היחידה," והפרק שודר בארצות הברית בזמן שהיתה בארץ. "זו סדרה שדיוויד מאמט יצר, על ארבעה גברים שהם ה'ספיישל יוניט,' שכל פעם נלחמים במקום אחר. הפרק שאני שיחקתי בו התרחש בישראל. אני משחקת חיילת ישראלית בשם מיכל, שפוגשת את היחידה כשהיא מגיעה לישראל כדי ללמוד על איזה פתרון חכם לטרור. אבל אז נרקם סיפור אהבה ביני לבין אחד מחברי היחידה, ויחד אנחנו עוברים את הגבול, בשני המובנים. אנחנו מסתבכים עם טרוריסטים שמחכים לבוקר כדי לפוצץ אוטובוס ילדים בישראל." אקשן?
"לגמרי. אהבה ואקשן יחד."
איך היה לעבוד עם דיוויד מאמט?
"לא יצא לי להכיר אותו. הוא יוצר הסדרה. הוא לא נמצא על הסט. פעם בכמה פרקים הוא גם כותב פרק. למזלי זה היה הפרק שבו שיחקתי. כשהלכתי לאודישנים קיבלתי שתי סצנות. זה הכל. כבר למחרת אמרו לי שהתפקיד שלי, ותוך כמה ימים נכנסתי לעשרה ימי צילום. אבל כשעברתי על התסריט קלטתי שזה פרק שלם איתי. שמחתי מאוד, אבל איך בדיוק אני לומדת 20 סצנות בעל פה תוך כמה ימים? בשביל חולת שליטה כמוני זה אולי דווקא טוב. לקפוץ לעבודה במקום לטחון דברים יותר מדי. זה היה כל כך כיף העבודה. זה החזיר לי את ההרגשה הזו של אני רוצה, רוצה, רוצה."
"את אותה הרגשה, שאין לי מה להסתתר, הרגשתי גם שם. היתה סצנה של זוג שעושה אהבה. שתי צלליות שמתערבלות אחת עם השנייה. ואני הרגשתי שם כל כך חופ־ שית. פתאום בכלל לא היתה לי בעיה עם האינטימיות הזו. זה לא היה אישיו."
שחקנים ישראלים שמנסים את מזלם בלוס אנג'לס הופכים מוקד ללעג בארץ. זה מגיע אליכם?
"כן. זה מגיע. אולי לא הכל, אבל זה מגיע."
מה את עושה עם זה?
"מה יש לעשות עם זה? ברור שזה לא נעים לשמוע, אבל זה גם לא מדכא. להפך, זה דווקא מדרבן. או.קיי. חכו ותראו. אם לענות להם באותה מטבע אידיוטית. אבל מצד שני, אני גם יכולה להבין את זה. כי גם אני, כשאני רואה אנשים שהגיעו למקומות שאני רוצה, קשה לי לפרגן. נגיד, כששחקנית עושה תפקידים שאני רוצה לעשות. כאילו שזה על חשבוני. וזה לא. זה לגמרי מיותר, כי כל אחד בתהליך שלו. בנאדם שקשה לו לפרגן צריך לשאול את עצמו למה הוא ככה. מה חסר לו בחיים שהוא צריך לקחת ממישהו אחר כדי להרגיש טוב."
העובדה שמשבצת הזוג המלכותי תפוסה היום על ידי זוגות אחרים צובטת אותך לפעמים?
"מה, יש עוד זוג מלכותי חוץ מאיתנו,"? היא צוחקת. "לא ידעתי. תראי, אני לא מרגישה שפספסנו משהו. הרווח האישי כל כך גדול שם. וחוץ מזה, זה משמח לדעת שמלא דברים השתנו בארץ, שתעשיית הקולנוע פורחת פתאום."
אבל הפריחה הזו מתקיימת בלעדייך.
"הפריחה הזו היא אצלי. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל כשאני בפריחה אני מרגישה שאני יכולה לתת יותר. היום מעניין אותי לבוא ולעשות פה סרט. וכשנסענו זה לא היה כך. כשנסענו, כל מה שעניין אותי זה לשבור את התדמית."
את משקיעה מחשבה או מאמץ בשימור מוקד העניין הישראלי?
"כן. חשוב לי להופיע פה. גם אמרתי לזוהר יעקובסון, הסוכנת שלי, שחשוב לי למצוא תפקיד פה. לי־ צור בשפה שלך זה משהו אחר לגמרי."
ואת עוד מרגישה שייכת?
"בטח. אני מרגישה שייכת יותר משהרגשתי פעם. אבל זה אולי כי אני מרגישה יותר שייכת לעצמי ממה שהרגשתי פעם. התקרבתי. אז התקרבתי גם לפה."
נא להמתין לטעינת התגובות
