ברוריה אבידן-בריר: נולדתי עם פה גדול
היחסים הפתוחים עם דוד אבידן, הסמים של הבוהמה, הסכסוך עם לאה רבין, הנתק מלילי שרון, הניתוחים הפלסטיים, החיבה ליהלומים, גיבורי החברה של פעם וביצת היחצנים של היום. אחרי כמעט 50 שנה בעולם מדורי הרכילות גילתה ברוריה אבידן-בריר שהמילים שלה פורחות הכי טוב דווקא באולם בתאטרון. ראיון עם האישה שכבר ראתה הכל ותשמח לספר לכם על זה
לא היה אז את המוסד לנשים מוכות, לא אמרו 'במכה הראשונה תעזבי'. הוא ישר התנצל, אבל אני כבר לפני זה תיעבתי אותו. לא היה לי אליו שום רגש. לא הייתי מאוהבת בו, אלא ברעיון של אשת המשורר. בגלל זה לא הפריע לי גם שהנישואים שלנו היו יחסים פתוחים מבחינתו. ולא היה אכפת לי שהוא נפגש עם הרבה נשים, בגלל שכבר לא רציתי אותו".
היה קשה לעזוב?
"לא. בדברים האלו אני חתולת רחוב. אם אין ילדים משותפים, אין רגשות. באותו רגע ידעתי שזה נגמר בינינו, ותכננתי את צעדיי בנואשות ובנחישות".
הוא הרביץ לך שוב?
"לא. אחר כך, כשניסיתי לעזוב, הוא ניסה להכות אותי, אבל ברגע האחרון הוא לא העז. הוא ידע שאני אהרוג אותו". אותה אפיזודה סימנה את התפוררות נישואיהם של המשורר ובת ה-20 בעלת הפרטנזיות האמנותיות, תהליך שבסופו הפכה אבידן-בריר מותרת לכל אדם.
"הוא לא נתן לי לקחת כלום. השארתי את הבגדים, הציורים, הפסלים, כי הוא לא רצה לתת לי גט. אפילו הכותנות שלי נשארו. ושם, בדירה ההיא, הוא מת. בין הכותנות", חורצת אבידן-בריר. מאז, היתה זו דווקא היא, כעיתונאית ורכילאית מיתית, שחבטה, התקוטטה, הכתה-הפעם לא באופן מילולי-וחזרה עם סקופים בין מלתעותיה.
גם כיום, אחרי כמעט 50 שנה של קרבות גלדיאטורים, חושפת האדונית את ניביה למשמע סיפור עסיסי. "אני חצי זונה, חצי כלבת ציד! ", היא מאשררת ציטוט שלה מהעבר, "זונה כי אני לא יכולה להגיד לא לכתבה טובה וכלבת ציד כי אני משחרת לטרף. תמיד ידעתי להביא סיפורים טובים, לקלף אנשים. אבל לדבר על עבודה עיתונאית אינטנסיבית בגילי זה כמו לאיים על זונה ב. . . לא רלוונטי. כיום חשוב לי לעשות".
לעשות באיזה מובן? להישאר רלוונטית?
"אני זוכרת רגע עצוב כשיגאל אלון, שהיה חבר של אברהם (בריר-בעלה), נפטר . וכשהוא מת, רות אלמנתו אמרה לנו 'לפחות הוא מת במגפיו'-מה שנקרא מת בפעילות. אז כמובן שאני לא מתיימרת להיות יגאל אלון ואין לי כוונות פוליטיות, אבל אני חושבת. . . אדם צריך להיות בפעילות, אחרת הוא זקן. אני רוצה למות במגפיי. לא רוצה להתרפק על העבר. זה פאתטי בעיניי. יש לי הווה. אז אני מנסה להמציא את עצמי כל פעם מחדש. זה הסוד שלי".
במסגרת מסע הקסם המסתורי שלה, המציאה עצמה לאחרונה אבידן-בריר כמחזאית וכטאלנטית עסוקה. בספטמבר עלתה ההצגה שכתבה, "ראודה", מונודרמה על אישה מוסלמית שהצליחה להשתחרר מהשוביניזם ומהגברים ששלטו בחייה. ההפקה הועלתה במסגרת פסטיבל "פותחים במה" של תאטרון בית ליסין וכעת היא נכנסת לרפרטואר, עם הצגות הרצה שמתוכננות לנובמבר-דצמבר.
"עשיתי כתבה ב'את' על השחקנית הערבייה ראודה. קילפתי סיפור קשה, ונוצרה כימיה. אני מכירה את
הלחימה שלה - יש לה המון גאווה וכאב, וגם לי. היא רצתה לעשות הצגה ושאלה אם אני מוכנה לכתוב אותה. לפגישה הראשונה היא באה עם פיתה וזעתר והתחיל המסע. בקרוב אני אתיישב על המחזה השני שלי, שייקרא 'רקדי איתי, תמותי איתי'. בעיתונות המילים נשארות על הדף, כאן המילים שלך פורחות
בחלל האוויר. זו תחושה
במקביל לתאטרון, ממנפת עצמה אבידן-בריר גם כיוצרת פורמט ועורכת משנה בטלוויזיה: בערוץ הבידור הישראלי תעלה בראשון הבא "תחנות בזמן", תוכנית שתציג נ"צ בחייהם של סלבס. וזה אחרי שכבר השלימה קדנציה כשופטת וכדוכסית של הרכילאות המקומית בשעשועון "צהבת", באותו
ערוץ. ברקע כל העשייה הזאת מצויה עזיבתה הדרמטית את נמל הבית שעימו היתה מזוהה במשך עשורים - "לאשה" של "ידיעות אחרונות" - ומעברה ל"את" המתחרה.
"אם את רוצה להיות אינית את צריכה להשתלב", היא מפענחת את יכולת ההישרדות שלה. "בצהבת עשו ממני חצי קוקסינלית. זה לא הפריע לי. נתתי שם גם חוכמולוגיה, גם ארסיות, גם להיות המלכה האם. הם קראו ליטאלנט וזה הצחיק אותי, כי אני הרי עיתונאית. עשיתי את זה יפה מאוד, בלי להגיד
כפרה, סוף הדרך וסבבה".
אם נעזוב לרגע את הסבבה, מילה שגורמת לה להתגרד מעדנות, אבידן-בריר די מבסוטה. ועדיין, מתחת למעטה השובע רוחשת החרדה הקטנה להיות לא רלוונטית. בסלון הפנטהאוז המועשר היטב שלה מככבות תמונות של אורי ליפשיץ ונפתלי בזם.
היא, מצדה, מופיעה בטרנינג קוטור מקטיפה סגולה, ענק יהלומים לצווארה ופלטפורמות ענק("התכווצתי בשלושה סנטימטרים, בגלל הגיל. שואה קטנה! "), ומשמשת כבר אקטיבי. מפרשנת, צולבת וזוכרת בקנאות פרוסית שביבי מידע עתיקים. נעלבת שמתייגים אותה במשבצת שבזכותה-למה להכחיש-הפכה לאיקונה: מדור הרכילות החלוצי "מלחשים ש. . ." ב"לאשה". אל מול טוריה החנפניים של מירה אברך, ייבאה אבידן-בריר טון קוצני ומרענן למכתמי הרכילות. בלי הנחות לחברי מועדון.
"מעליב שזוכרים לי את זה. קודם כל הייתי עיתונאית", היא מתאוננת. "את 'מלחשים' עשיתי כי ביקשו ממני ומעולם לא חתמתי עליו בשמי. למה את זה זוכרים? כי זה היה בעידן שלא היה רייטינג, זה היה מכשיר מכירה. ואנשים אוהבים רכילות.
אף פעם לא חתמתי בשמי. התביישתי, מכיוון שהייתי כתבת ראשית ועשיתי סקופים ובעלי התבייש. היה לנו הסכם שאם יושבים בבית של ראשי משק אני לא משתמשת במה שאני שומעת. אבל היה לי מספיק: היה מישהו שהביא לי סקופים מישיבות ממשלה! אז לא היו יח"צנים. הכל מהשטח עצמו.
מה היו הסיפורים הכי גדולים של התקופה ההיא?
"איקונות היו רות ומשה דיין, עזר ויצמן, אנשי צבא ופוליטיקה. ואז לאנשי צבא היה קשר עם התרבות. מה, את רואה היום את הרמטכ"ל אשכנזי מגיע לחמאם לערב של חפר ובן-אמוץ כמו רבין? או פותח שולחן במסעדה מזרחית כמו דיין? היה אז יותר צבעוני, או שאני מתרפקת?
השערורייה הגדולה של שנות השבעים היתה הגירושים של רות ומשה דיין. כשהוא התחתן עם רחל כורם, היא לא הסכימה להתראיין. קראה לי למשרד שלה והסכימה לדבר על עצמה רק בגוף שלישי. אני בנשמתי סקופרית.
ב-75' הוצאתי וידוי מירדנה ארזי שניסתה להתאבד, ראיון עם אלמנתו של לבון, עם שושנה עופר. היה ביבי נתניהו שבכה לי בראיון ואחר כך עבר לידי ולא זיהה אותי. פרסמתי לראשונה את הרומן של דניאל ברנבוים ואלנה בשקירובה, האישה של הסמטה האחורית. והסיפור של מתי כספי והבגידה באשתו.
"נערות זוהר? תמי בן-עמי לא היה כמוה. אלילה. אם קארן דונסקי היתה חתולה, תמי היתה סוסה ערבייה. היא מתה אישה צעירה, היה מעניין לראות אותה מתמודדת עם הזיקנה. אולי מתפתחת להיות פנינה רוזנבלום. את מה שפעם היו אנשי צבא וכסף ישן החליפו היום האוליגרכים. מה שפעם היו משפחות עלית ואסם. פרומצ'נקו, פרופר. היום העיתונים מדברים על כסף חדש. נובורישיות. מי איש רנסנס? היום רצים לבבא סאלי או לרנטגן".
פעם היית הולכת למסיבות עם מושאי סיקור. כיום יש נתק טוטאלי-איך זה משפיע?
"הכל בטלפון היום, ודרך יח"צנים. אני הייתי חיית שטח. האנשים החדשים הפכו את העלבון לאייטם עצמו:'אני גיל ריבה וקראו לי חלאה'. אצלי האייטם היה הסיפור. במדורים של היום אני לא מכירה חצי מהאנשים. וגם הקוראים לא. זו עיסה זמנית".
מי היורש שלך, בעינייך?
"ליאורה גולדנברג-שטרן מ"סופשבוע". היא עושה עבודה מצוינת לסוגה. מושחזת, חדה, אינטליגנטית. גיל ריבה בחור מאוד מוכשר. לא היה לו אכפת להיות חבוט והוא הוכיח את עצמו. בנה קריירה יפה מאוד. כשנפגשנו הוא הסתכל עליי כאילו אני דינוזאור. כשהייתי עם דוד אבידן הערצתי את הגאונות שלו, המילים שלו היו פלסטלינה: הוא היה מכייר בהן ועושה דברים שנכנסו לז'רגון. אותו הדבר גם גיל ריבה, ויסלחו לי חובבי הפיוט".
היית חוזרת לזה?
"לא, גם בשביל מאה אלף שקל לחודש. זה להתעמת כל יום עם קללות. מה את חושבת, שזה נחמד כשלאה רבין עושה עלייך וטו, אחרי פרשת חשבון הדולרים, ואומרת שאם ברוריה תבוא היא לא תבוא ואז מוותרים עלייך? והיא לא היתה צצקע, אלא אישה גדולה! או כשאריק ולילי שרון ניתקו איתי יחסים אחרי שעשיתי את הראיון עם רעיה הרניק? (אמו של גוני הרניק שנפל בבופור. בראיון שערכה עימה אבידן-בריר אמרה הרניק שהיתה יורה בשרון, שר הביטחון דאז- ג.ב.ח). עם שתיהן השלמתי".
"במרכאות כפולות. השלמנו".
ומפנינה רוזנבלום ביקשת סליחה?
"לא חושבת שאני צריכה. כשדיברתי בציניות על זה שהיא רוצה להיות שרת המסחר והתעשייה והיא לא יודעת לקרוא מאזן, היא תקפה אותי. פתחתי טלוויזיה בערוץ אחד ויש פאנל כלכלי והיא עונה על שאלות כלכליות של מאזינים. אבל היא לא אשמה, אם קוראים לה היא תגיע. ובכלל, מה מעניין היום? משה בובליל זה מה שיש".
יוסי . . .
" וכשאני עושה מניקור ושומעת שהוא האליל של הגרושות בנות ה-40 פלוס אז אני אומרת מאיפה נוזל להן בדיוק הריר?".
אבידן-בריר, במחצית השנייה של שנות השישים לחייה, נולדה בתל אביב. בתם של הורים "אולטרה בורגנים", כהגדרתה , בעלי מכולת בנורדאו. בעיר קפוצת הפה והארנק של אז נחשבה הווילה שלהם לאקזוטיקה.
"איך אומר טולסטוי? כל המשפחות המאושרות דומות, אבל המשפחות האומללות-אומללות כל אחת בדרכה", היא מתעגמת. "אצלנו היתה אומללות. היתה לי אמא מורה, והיה משבר כלכלי, והיא הפכה לחנוונית מרירה כי לא מימשה את עצמה. אלימה מאוד. שלטה על אבא שלי. אותי חינכו להיות הפסנתרנית, הרקדנית. אמא שלי אמרה לי שנולדתי עם ראש זקן, אבל לא הייתי ילדה מאושרת. היה לי גם אח שנולד עם תסמונת דאון ונפטר בנסיבות טראגיות. על זה אני לא רוצה לדבר".
מולה , בצריף, התגורר המשורר דוד אבידן. "הייתי תמימה. הייתי רואה מצעד של נשים ולפי הרומן הרומנטי ציפיתי שהאור יכבה. כששאלתי אותו הוא הסביר שאהבה באור זה יותר מעניין. ואמנם ליידי צ'טרלי שכבה עם הגנן בבוץ, וזה היה באור, אבל בשיחים! הוריי, שהחלום שלהם היה שאתחתן עם נהג אגד או בורגני טוב, נגמרו. הם ראו את דוד אבידן מזריק, וחשבו שהוא נרקומן. אבל היתה לו אסתמה קשה".
השניים פצחו ברומן, נפרדו, וארגנו זה לזו התקפות לב קטנות. אבידן?בריר, אגב, היתה אז רק בת 17. " כשנפרדתי ממנו הוא נכנס לדיכאון. היו לו מעריצות והוא ידע שאני שתלטנית וקנאית לגבר שלי. ואז הוא אמר לי 'היום תבוא אליי מישהי. אני אנקום בך'. אמרתי שאני אעמיד אותו במבחן הכי נורא. הגעתי והוא פתח את הדלת- היא עירומה, הוא עם תחתונים. הצלתי אותה, כי הוא סתם היה. . . נמצא איתה וזהו. והיא בכתה. . . סצנה לא יפה. לא לכבודי. וחזרתי אליו".
מעט לפני גיל 18 הם החליטו להתחתן. "אי אפשר היה סתם לגור עם מישהו. אחרי החתונה חזרתי לבית הוריי ורק אחרי הבגרויות עברתי אליו. הוריי החרימו אותנו. לא נתנו לי להוציא בגדים מהבית. אבא שלו קנה לי מעיל. הייתי יחפנית. ככה התחילו חיי הנישואים".
ואיך הם המשיכו?
"כהתפכחות. לא הייתי מאוהבת בו. הכרחתי אותו לעבוד. חסכנו כסף. הייתי מורה, מגיהה. קנינו דירה בדמי מפתח. הוא היה גאון שהתאים ליחסים עם ילדות. לא עם נשים. משימה בלתי אפשרית. כשהוא היה מדבר על חוות הזרעה לפזר את זרעו הגאוני, אבל שהוא עצמו לא רוצה ילדים, ידעתי שזה שטויות - הוא רצה ממני ילד.
אני לא רציתי. בהתחלה היו לי אילוזיות: אני אשחרר אותו מהאסתמה. הוא היה מזריק. והיה לו קשר שנקרא בקופת חולים 'קשר אבידן', על שמו. אמרתי שאגמול אותו. וכשהוא היה חולה לקחתי את כל המזרקים וניפצתי אותם. שנה אחר כך הוא כמעט מת כי הוא לא הסכים לקחת זריקה בגלל זה, וחזר להזריק רק אחרי שהסכמתי. אל.אס.די הוא לקח אחר כך".
ואת ?
"לא. אפילו חשיש לא עישנתי. אני לא זקוקה לאקסטזות כימיקליות. ליאור דיין היה משוכנע שאני, בגלל שהייתי עם דוד אבידן, מומחית למעוררים ולממריצים. הרסתי לו את הפנטזיה. הייתי בבוהמה, אבל רק הצצתי עליה.
כמו שמישהו אמר לי'היית מלכת האורגיות'. לא עישנתי סמים ולא הייתי באורגיות. אפילו סרט פורנוגרפי ראיתי רק בגיל 50, ורק בגלל כתבה. היתה מסיבה של הבוהמה פעם בשבוע. הייתי הולכת מוקדם כי הייתי צריכה לעבוד ודוד אבידן היה נשאר עם נשים.
יום אחד ליווה אותי איקה ישראלי הביתה ואמר, 'ברוריה, את לא משלנו. את מזויפת. לא במילייה'. אמרתי לו אז מה אני? והוא אמר לי'את צריכה להתחתן עם עורך דין, שיהיו לך יהלומים".
אבידן-בריר רצתה להתגרש. המשורר לא הסכים. ב"דרך שטנית", כמילותיה , גרמה לו בסופו של דבר לחתום על מסמך ועזבה. השניים נותרו בקשר עד מותו של אבידן ב-95'.
"כחצי שנה לפני שנפטר עשיתי איתו ראיון אחרון עם הכותרת אני מחפש מצנטית. פטרונית. הוא היה בטוח שהתור יהיה ארוך. לא הגיעו. ניסה למכור לי ציורים שלו. אמר שבעלי עשיר. בסוף הוא אפילו ניסה למכור לי צילומים שלי בביקיני. הוא חשב שהוא יחיה תמיד, אבל האיש שלחם בזיקנה היה זקן לפני זמנו".
שמת לב שאת קוראת לו כל הזמן בשם המלא? "דוד אבידן", כמו מותג.
"אין לי יחס אינטימי או זיכרונות רומנטיים. מבחינתי הוא אייקון. אם יש משהו משמעותי בחיים שלי זה אברהם. האיש שבנה לי את חיי. ההוא זה כלום. אברהם מאוד לא אהב את זה ששמרתי את השם, אבל נח מוזס אמר לי, 'השם הזה עלה לך כל כך הרבה? תשמרי'".
אחרי הגירושים היא שבה לבית הוריה. "אבא שלי אמר 'מה זה אישה שגרה לבד? רק זונה גרה לבד. אז הלכתי לקנוסה, חזרתי לחדר ההוא'".
פגישה אקראית עם נח מוזס הובילה אותה בגיל 19 היישר ל"ידיעות אחרונות", שם נשארה במשך 46 שנה.
"אמרו שאני מוכשרת, אבל אין לי מקום כאן. שאלך ל'העולם הזה'. שאני כותבת כמו גבר. אז כל אחת ב'לאשה' היתה זהובת תלתלים או שחורת שיער. אני הבאתי טון חד, פוצע".
בארבע השנים הבאות הציתה את תל אביב כגרושה לוהטת עד שפגשה את אברהם בריר, עורך דין וגרוש גם הוא. "בהתחלה לא התלהבתי. הוא דיבר על כסף והיו לו חליפות. מה לי ולו, חשבתי", היא נזכרת בערגה.
אחר כך הגיעה החתונה בביתם של נח ופולה מוזס ובהמשך ילדה אבידן-בריר את בתם היחידה, שרון. אלא שגם זה לא מנע ממנה להמשיך לעבוד. "עשיתי ראיון עם לילי שרון ואריק התלווה. היתה לנו אז מטפלת עד שש בערב. בשתיים היתה הפגישה.
עשיתי חשבון שאני אחזור עד חמש. שרון היה רושם בחלק הפנימי של כף היד את כל ראשי הפרקים שהוא רוצה להאכיל אותך-ועד שהוא לא גמר את יד א' ויד ב', הוא לא היה משחרר. וזה חתיכת ידיים. אחרי הראיון לילי אמרה לי, 'נכון שהחיים שלך לפני אריק ואחרי אריק הם לא אותו הדבר?'".
אז מה קרה, פשוט שכחת לחזור הביתה?
"לא הסתכלתי על השעון. שכחתי שאני אמא לילדה. אותי אי אפשר היה לתפוס, אז המטפלת צלצלה לאברהם שנסע הביתה. היא שכבה במיטה וצרחה, והוא חסר אונים, כי חוזה בינלאומי קל לכתוב אבל להחליף חיתול זו משימה תלת שלבית. ברבע לשבע הגעתי.
אנחנו אנשים תרבותיים. לא נותנים מכות. אבל הצוואר של אברהם הכפיל את רוחבו. והוא הסתכל עליי ואמר לי,'אורה, ככה זה לא ימשיך בינינו'. זה היה שמה של אשתו הראשונה. היו כמה אפשרויות: או לפתח למריבה, וייזרקו דברים קשים. או שאני מאמינה בנשק ההומור. אז אמרתי לו:'אני קטנה. אורה גבוהה, השם הוא ברוריה. וממחר, מחפשים בחורה עם לינה'".
ובתך , ירשה ממך את הדרייב?
"אני לא הרול מודל שלה. היו לה משקעים ממני, שהפכו אותה ללא קרייריסטית. היא בנתה מודל משלה, של אישה של, אמא של. בהתחלה זה גרם לי עוגמת נפש, אבל בעלי אמר 'יש לה ראש נהדר, היא לייט בלומר. תני לכל אחד לחיות את חייו'. ככל שנוקפות השנים אני ובעלי יושבים, מסתכלים על בתנו היחידה, על החתן והנכדים ויודעים שזה הדבר הכי גדול שעשינו. השאר? ערפילים".
בשיאה הפכה אבידן-בריר לאמזונה החזקה של עיתונות הנשים העברית: היתה עורכת המשנה ב"לאשה", כתבה טור, המשיכה את "מלחשים" וניפקה גם כתבות. לפני כשנתיים וחצי היא עזבה את העיתון, ולא עם טעם טוב.
"אולי מקום שבו היית בוסית והיום את אחת מ. . . לא צריך שתהיי שם", היא מנתחת בדיעבד. "יכול להיות ששפת הגוף שלך משדרת אי נחת, או ההערות הציניות שלך - וגם ככה נולדתי עם פה גדול. מגיל 58 לא הייתי שם בעלת כוח. נשאר התואר של עורך משנה. לא הייתי בוסית".
אולי הדחקת את העובדה שדחקו אותך שם לפינה?
"אני קצת בת יענה. אדם ממושמע, עם מבנה אישיות נאמן עד כנוע. ועם נח מוזס היו לי יחסים מיוחדים, של אבא: הוא שילם לי על הלימודים באוניברסיטה, דאג לי, התחתנתי בחצר ביתו, והוא גרם לי להאמין שאמות במגפיי בעיתון הזה".
ומה השתבש?
"לא זוכרים שילדת את בתך בשבת בבוקר וביום רביעי כבר חזרת לעבודה עם תפרים, היחידה בתולדות העיתונות. ואז אמרו לי שלוקחים לי את החדר, ויישמר לי מחשב. ואז גם את המחשב לא שמרו.
היום אני בזה לעצמי שניסיתי לעורר במערכת רחמים. אמרתי להם, 'אם אני אעבוד מהבית אני אהיה בבדידות נוראה! אני צריכה להתלבש, להיות עם אנשים. אחרת אזניח את עצמי. הייתי במצוקה גדולה. הייתי צריכה להתכנס, ויש לי נטייה לעצבות.
אני לא יצור עליז. פחדתי שאף אחד לא ירצה אותי בגילי. ואז אמרו שמוותרים על המדור שלי. ופתאום אמרתי תהיי גדולה. אין מדור? אין בעיה. לא איאחז בקרנות המזבח. יום אחר כך כבר הייתי ב'את'.
"הגעתי לקוקטייל, נכנסה מימי מוזס והתחילה לקלל אותי. 'מכרת את נשמתך למשפחת נמרודי! זיקנתך מביישת את נעורייך!', וליד אנשים. ראיתי ישר שמדובר בקנאת נשים. והעובדה שאני לא צריכה לקבל מכונית מצ'וקמקת מהעיתון, אלא נוסעת כמוה בב-מ-וו או מרצדס.
אנשים התחילו להסתכל. אמרתי אני יכולה להיות עכשיו ברוריה אבידן, ולפתוח עליה פה שהיא לא תיראה יותר בתל אביב. אבל אמרתי לא. תהיי מיסיז בריר. רק חייכתי. חברי רני רהב ניגש ואמר איזה צורה זאת? היא אמרה לו אם אתה תהיה לצדה לא תהיה חבר שלי יותר. הוא נבהל והלך".
בעלה אברהם בריר הוא גבר שתקן, שלוחץ את ידי בחביבות ומתפייד בבעתה מהבית. "אהובי, אתה ברוגז איתי? " היא מתחנחנת אחר כך בטלפון כתיכוניסטית. כבר 17 שנה שהם מקיימים יחסים טרנס אטלנטיים: בעוד היא שוקדת על הקריירה שלה כאן, הוא בארצות הברית - בעבר בתחום הנדל"ן וכיום בתחום הנפט.
מטעמי מס הוא בחר לשהות בעיקר שם. אבידן-בריר לא הצטרפה. הסתפקה בגיחות הקצרות שלו לביקורי מולדת ובנסיעות שלה אליו. רחוקה גם מהבת שחיה כיום בקופנהגן, ומתחזקת לבדה את המבצר בשיכון בבלי.
"בטח שהיה קשה כשאברהם נסע. היתה בדידות גדולה, אבל אני בטוחה שהיה לי רע יותר אם הייתי נוסעת איתו. כי אין לי מקצוע בינלאומי. חיכיתי מתוך ידיעה שכשייגמר הפרויקט הוא יחזור. ועכשיו עם השינויים במיסוי, זה קורה".
בעיצומה של תקופת השבר ב"לאשה" הוא העניק לה מתנה מנחמת: פנקס הצ'קים שלו. "קיבלתי קארט בלאנש, רק חתמתי על צ'קים, הרגשתי כמו זונת הצמרת של בעלי", היא אומרת בגאווה. "בכלל, אני אוהבת שקונים לי. שימותו הקנאיות". מה שלא סייע לבני הזוג היו השמועות כי לבריר יש אישה אחרת בתפוח הגדול, חלקן אף רמזו על צאצאית משותפת. "רצו שמועות, שכל קשר בינן לבין האמת הוא מקרי. וזה פגע בי מאוד. כי אני לא רכוש נטוש. יש לי גאווה. ואני גם לא נראית כאישה שנוטשים אותה. לא נוטשים אותי".
אבל תודי שמשהו בדרך החיים שבחרתם היה זרז לשמועות כאלה.
"זה לא משהו שאפשר לעשות בגיל 30, 40, כשההורמונים משתוללים. אבל אברהם כבר היה בן 60 כשהוא נסע. גם אליו באו עם שמועות שאני בוגדת בו. וגם הוא היה צריך להיות מברזל כדי להאמין לי. ניצחנו את כולם. אותה אישה באה לארץ עם כל המסמכים שמוכיחים מי האבא. היא שותפה לעסקים של בעלי, ואם היית רואה אותה היית מבינה: היא שמנה כזו, ואברהם יש לו חוש לאסתטיקה".
בשורה התחתונה לא ממש חייתם יחד 17 שנה. קצת מפחיד, לא?
"הכל בסדר. אנחנו מסתדרים טוב".
ולאיזה תובנות הגעת בקשר לזוגיות, מונוגמיה?
"כל זוג אומר אנחנו ננצח את השגרה. תמיד נהיה רומנטיים! תמיד נהיה סקסואליים! תראי את פריחת מדורי הסקס בעיתונות, עם עצות כמו תפתי אותו עם נרות כאלה, עם ריחות כאלה - מי עושה את הדברים האלו? לא יודעת.
מבחינת ארוטיקה, ניצחנו את כל הדוחות והחזקנו 20 שנה. אבל יום אחד זה קורה. נגמר. אנחנו החברים הכי טובים בעולם. אוהבים, אבל הפרפרים כבר ברחו מזמן. הם מתו. אברהם בן 76".
ומה נשאר?
"זקיקות, פרגון. כשאת פוגשת גבר צעיר את צריכה לשאול רק דבר אחר: איך הוא ייראה זקן ואם את רוצה להיות שם".
בעבר דיברת בפתיחות על הניתוחים שעשית בצוואר ובפנים. מה התחדש מאז?
"נכון, עשיתי, אבל זהו. גמרנו. אני לא אעשה יותר. ואני גם לא עושה אף זריקת בוטוקס. אני לא אוהבת את השפתיים האלה, המוצצות. אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. רק בעזרת התעמלות, להיראות טוב בסילואטה. העיניים הכבויות זו זיקנה בעיניי, ולא הקמטים סביבן. הייאוש, הוויתור, הרמת הידיים, חוסר העניין. בעיניי זו מלחמה אבודה, ניתוחים. ובוטוקס? מפחיד אותי העניין של השיתוק הזמני. אני חיה על הבעה. אם לא תהיה לי הבעה אני אהיה אומללה".
קלישאה : בתור עיתונאית, מה היית שואלת את עצמך?
"מה מריץ אותי. אברהם דיבר פעם על הרגישות שלי וחוסר הביטחון שלי וכולם פרצו בצחוק. אבל יש לי חוסר ביטחון. מאוד זקוקה לדישון כל הזמן. הנה, אם אני לא מקבלת מאברהם מחמאות אז אני דולה אותן, שולה אותן! הוא אומר לי,'יפה את כבר לא יכולה להיות, רק בריאה'. אז אני עונה 'אבל אברהם, אומרים שאני נראית נהדר'. והוא עונה,'אז אמרו, אני צריך להגיד לך את האמת'".
אז מה בעצם מפחיד אותך?
"פגשתי לפני כמה חודשים את שולמית אלוני, והיא אמרה לי שכל אלו שמספרים לך כמה נהדר להם בזיקנתם הם רמאים. הזיקנה היא דבר מאוד קשה. והיא עברה את ה-80 והיא נראית נהדר והיא מדהימה. אבל הנעלם הזה, של העתיד, הוא מפחיד. ואז כדאי לחיות את היומיום. אפשר להילחם בזיקנה? לא יודעת.
אולי שמעון פרס הוא הרול מודל במקרה הזה. אני מאוד הייתי רוצה להיות שמעון פרס של העיתונות. ולמה לא? למה פרס כן ואבידן-בריר לא? לא של פוליטיקה, של עיתונות. אני מאוד אשמח. כן, שמעונה פרס ! ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם