רופא אליל: אריק אלפר נחש גאה
אריק אלפר, הרופא התככן שאתם הכי אוהבים לשנוא ב"הישרדות," מספר על הורים שחזרו בתשובה, החיים בצל השכול שקרע את המשפחה, והיציאה מהארון. וגם לא שוכח לנדב כמה אבחנות על חבריו לשבט
הוא מרפה מהקלסרים והספרים ונצמד לחדשות. אחיו הקטן, עידן, הוא חייל בלבנון ואלפר דואג לשלומו, למרות שעמוק בפנים הוא משוכנע שלאחיו זה לא יקרה. "ניסינו להשיג אותו בטלפון ולא הצלחנו", הוא נזכר, "ואז החלטתי לעזוב הכל ולנסוע להורים כדי שאם קצין העיר יגיע במקרה - אני אהיה שם. למרות שאם הייתי צריך לשים כסף, הייתי אומר שהוא לא על המסוק".
זו היתה הנסיעה הכי ארוכה בחייו. "אני זוכר שישבתי באוטובוס בלילה מירושלים לתל אביב ודיברתי לאלוהים. אמרתי לו 'תקשיב אלוהים, בוא נעשה איזו עסקה. תגיד לי מה אתה צריך ורק תעזור לי בפעם הזאת, שזה לא יהיה הוא".
וכשהגעת הביתה הבנת שאלוהים לא הסכים לעסקה.
"כשהגעתי, כל הקלישאות שקראתי בעיתונים התנפצו לי בפנים. הכל בתמונות ובפלאשים. הלוויה, ההתמוטטות, השבעה. אני זוכר את עצמי עומד שם בלוויה וברגע שקצין העיר מגיע ואני לא מצליח לבכות. חשבתי שמשהו במנגון של הדמעות שלי לא בסדר עד שהגעתי ל'הישרדות,' ושם לא הפסקתי לבכות".
בין אם תאהבו אותו ובין אם לא, אלפר הוא אחד המתמודדים הבולטים בעונה השנייה של "הישרדות", המשודרת בערוץ .10 רק בשבוע שעבר הוא הביא להדחת מירית ולפני כן דאג להדיח את נסרין גנדור, עוד קודם את אירית וירג וכמובן את נתן בשבקין. "באתי לשחק משחק של תככים, שקרים ומזימות", הוא מסביר, "לא באתי עם ערכים מהבית או עם עשרת הדיברות - באתי לשחק, נקודה".
כבר שנים שאריק אלפר, ,34 לא שומר שבת. מאז
בעצם אפשר לומר שאתה מתחזק?
"אני לא חושב שאני אחזור להיות דתי, אבל יש בי קצת ניצנים. למשל, עד עכשיו תמיד ביקשתי לעבוד בליל הסדר במשמרת ופתאום השנה מתחשק לי לערוך אותו. אצלי ליל הסדר הוא משהו עצוב שמזכיר
לי את השכול. פעם היינו אמא, אבא, אח ואחות. היום ההורים גרושים ואחי נהרג. פתאום אני צריך להתמודד עם הזיכרונות של ליל הסדר המדהים מלפני 20 שנה, אז מבחינתי לעשות משמרת בליל הסדר זה סוג של הדחקה. השנה אני כן רוצה".
איך הגעת לזה?
"החוויה הזאת של 'הישרדות' מכריחה אותך לגעת בנקודות מסוימות. פתאום מצאתי את עצמי מדבר על אחי, שזה לא דבר שאני עושה. ועל זה שהייתי דתי, ועל זה שאני גיי. ולכן יש שאיפה לנסות להיות בליל הסדר בבית, כי גיליתי שהמשפחתיות חסרה לי פתאום. אני יכול להסתדר בלעדיה, אבל אני נותן לזה עוד הזדמנות".
אז ההישרדות באיי הפנינה החזירה אותך לאלוהים?
"אני לא מאלה שאומרים 'אלוהים תעזור לי עכשיו,' אבל היחס אליו הוא משהו לא פתור לגמרי ואני חייב להודות שדברים שעברו עליי באי עוררו את זה מעט מחדש".
בשום רגע ב"הישרדות" לא מצאת את עצמך במצוקה כזו שגרמה לך לפנות לאלוהים?
"אלוהים לא תופס מקום משמעותי בחיים שלי. מתי אני פונה אליו? כשאני צריך אותו, ואני מודה שמהבחינה הזאתי אני הכי כפוי טובה. כשאני רואה את בשבקין עושה 'שמע ישראל' כדי שלא ידיחו אותו, זה נראה לי הכי זילות של הנושא הזה. דווקא אני, שעברתי דברים בחיים, לא לוחץ על הכפתור הזה מהר".
ואם אתה כבר פונה והוא נענה לבקשתך, אתה עומד במחויבויות שלך כלפיו?
"כמו שלא עמדתי בעסקאות שלי בהישרדות, כך גם עם אלוהים".
אריק אלפר, "אריק, רופא, תל אביב" בשבילכם, שמגדיר את עצמו ההומו של הישרדות, עשה קילומטרז' ארוך בדרך חזרה לאלוהים. הוא נולד לאמא ממוצא אמריקאי ולאבא ישראלי. בצעירותו גדל על קו בת ים - ניו יורק. בבית הספר היסודי "זה התחיל להיות יותר בת ים מאשר ניו יורק," ורוב הזמן הוא היה ילד די מקובל. "לא מלך הכיתה ולא ילד כאפות".
כשהיה בן חמש התחילו הוריו להתקרב לדת. "לא היה יום שהם אמרו 'היום אנחנו חוזרים בתשובה.' עם הזמן אתה רואה שיש שינויים ומבין שהם מתקרבים לדת, דתיים לייט. פתאום התחלתי לראות מטבח חלבי ומטבח בשרי.
"פתאום קלטתי שבשבתות וחגים אני הולך לחב"ד ופתאום מצאתי את עצמי במקהלת בית הכנסת. אחרי הלימודים הייתי הולך ללימודי המשך במין ישיבה עם רב ולמדנו גמרא. לפעמים הייתי גם מסתובב עם כיפה ומניח תפילין, צם כשצריך, אבל עם כל זה נסענו בשבת. זה משהו שההורים שלי עברו, חוו, ואני נגררתי עד שלב מסוים".
עד מתי?
"כשהגעתי לגיל ההתבגרות והתחלתי לשאול את עצמי אם זה מתאים לי. למה אני מניח תפילין, למה אני לא מתרחץ בכיפור. ביום כיפור אחד הכל הגיע לשיא. הייתי אמור להיות הסולן בבית הכנסת, ואמרתי להוריי שהפעם אני לא צם. מאותו יום פשוט התחלתי לחיות חיים חילוניים למהדרין. בפתאומיות. לא צמתי - ואז עשיתי לעצמי המבורגר והנחתי עליו גבינה. להורים זה לא היה קל, אבל זה גם לא גרם לרעידת אדמה. הם לא אמרו שאין לי מקום בבית".
החזרה בשאלה אולי הכינה את המשפחה למהפך לא פחות דרסטי אצל הבן. "אתה לא יוצא מהארון ביום אחד", הוא מסביר, "זה תהליך שאתה עובר עם עצמך".
"הייתי מתצפת במשך דקות ארוכות לתוך הסופרמרקט כדי לקחת את 'הזמן הוורוד' בלי שאף אחד יראה אותי", הוא נזכר בתקופה שבה היה בן 17 שמסתתר בארון, "ואם הייתי מצליח - הייתי לומד אותו בעל פה".
מתי חשדת לראשונה שאלו נטיותיך המיניות?
"בתיכון היתה לי חברה, אבל חשבתי גם על הבנים בכיתה. כשהבנים החליפו חולצות במשחקי כדורסל זה סקרן אותי אבל באותו הזמן לא ידעתי להגיד שאני הומו. לא היתה את העטיפה הזאת שיש היום. כל אזכור בתקשורת לגבי הומואים היה או שלילי או זלמן שושי. הדבר היחיד ששמעתי היה על חבר הומו של חברה של חברה שלי וזה סקרן אותי בטירוף. מאותו הרגע הייתי שואב ממנה כל פיסת מידע עליו".
ניסית להילחם בזה?
"חשבתי להתמיד בזוגיות עם בנות כדי שחס וחלילה לא אפול לקטגוריה הזאת. אבל עם הזמן, אחרי שהתגייסתי, התחלתי להיחשף לזה יותר. ניסיתי ללמוד את קוד הלבוש ולחשוב אם זה מתאים לי ואולי לא".
אתה מציג את זה כבחירה.
"לא, אבל מה שהיה לפני כן זה שלב ההדחקה. המחשבה שאני גיי, או הפעם הראשונה שנגעתי בזה, באה בשלב מאוחר יותר. אחרי הצבא עבדתי ב'מעריב,' ושם הכרתי חברים הומואים בפעם הראשונה. כל הזמן רציתי לשמוע מהם של החיים שלהם ולנסות למצוא אותי שם
"חודשיים לפני שהתחלתי ללמוד, נכנסתי לזוגיות ראשונה בחיים שהסתיימה אחרי שלוש שנים. משהו בי ובאופי שלי לא יכול להישאר באותו המקום הרבה זמן. מהרגע ששאלתי את עצמי אם אני גיי, ועד השלב שהיה לי בן זוג וחייתי חיי הומו מאושר חלפה תקופה קצרה".
ולשאלה הפולנית המתבקשת: איך הגיבו ההורים?
"אמא שלי שאלה אותי: 'הבחור הזה הוא החבר שלך או הבויפרנד.'? אז אמרתי לה בויפרנד, והיא לא נפלה. הם לא באו אליי ואמרו לי 'קשה לנו,' או 'תלך לפסיכולוג כי אולי זה לא סופי.' כשאתה בטוח בעצמך ואתה בא ומודיע: זה החבר שלי, נקודה - אז זה המצב, וזה לא עניין לוויכוח".
מחוץ לארון החשוך, אלפר הפך לפעיל בולט בקהילה. הוא כתב ב"זמן הוורוד", התנדב, הרצה על מחלות מין. "בתחילת דרכי כהומו היה אפשר לתת לי את תעודת ההומו המצטיין", הוא משחזר, "הייתי הכי הומו בעולם, ובמערכת יחסים. גרנו בדירת ארבעה חדרים מפוארת ברמת אביב ג.' ההורים שלי באים אלינו, אנחנו הולכים להורים שלו. ואז יום אחד התעוררתי ונבהלתי: מה קורה פה? אני לא רוצה את זה".
נבהלת מההתברגנות?
"אני לא יכול להחזיק מערכת יחסים יותר מדי זמן. להיכנס לקשר עם בחור או בחורה ולגדל שני כלבים וילד - לא רואה את עצמי בתוך זה. הייתי בזוגיות הכי הומואית שיש ובשלב מסוים יצאתי ממערכת היחסים מבחירה. ואז הכרתי מישהי שהפכה להיות בת הזוג שלי במשך שנה".
וחיית עם זה בשלום?
"אם אתה שואל אותי מה הקשר הכי משמעותי בחמש שנים האחרונות, אני יכול להגיד שזו הבחורה הזאת. אני לא יכול להגיד חד משמעית שאני לא נמשך לנשים. כשאני באותו מקום יותר מדי זמן אני משתעמם ואני צריך לשפוך אדרנלין על החיים שלי. כשהייתי איתה זה התאים לי".
"בשלוש-ארבע השנים האחרונות אני בורח מכל דבר שמתקשר לקשר זוגי. זה לא בשבילי. אני חושב...", הוא עובר למוד מהורהר יותר, "אני חושב שהבריחה הזו קשורה למוות של אחי".
איך?
"מאז המוות שלו התחלתי לפחד להיקשר למישהו כדי שהוא לא ימות. היום אני קצת יודע לשתק את זה אבל זה עדיין קיים. אני לא יודע להתמודד עם זה נכון".
בטלוויזיה משודר משחק כדורגל משמעותי בין מכבי נתניה לבית"ר ירושלים, ואריק מוצף בגעגועים עזים לאחיו עידן. לימים שבהם היו יושבים באוהל מאולתר במרכז הסלון וממתינים במתיחות לגול.
"הזיכרון הכי משמעותי שלי עם אחי זה הסיפור סביב הכדורגל. שבת בצהריים, פורשים סדין ועושים אוהל כזה בסלון, ואני ואחי בדריכות מקשיבים לרדיו ומחכים ל'גוווול'! אני אוהד של נתניה, והוא של מכבי תל אביב. עד היום אני מתעב את מכבי בגללו.
"כל הזמן היינו יחד. נשמנו את אותו אוויר. כל לילה ישנו באותו החדר. היינו אחים גדולים לאחותי הקטנה. אני הייתי לוקח אותה לחוג, והוא היה מחזיר אותה. היתה בינינו אהבה גדולה, ולא זזנו אחד מהשני".
איך התמודדת עם האסון?
"בטווח הקצר עוד לא ממש הבנתי מה קורה סביבי. הבגדים שלו בארון, אתה ישן באותו החדר ומבחינתי הוא פשוט בלבנון. הרי הייתי רגיל לחכות לו שבוע-שבועיים שיחזור מלבנון. בשלב מסוים התחלתי לעכל, וזה קשה כי יש דברים שלא סגרתי איתו".
מה, למשל?
"וואו, זה קשה לי", הוא מתנשם בכבדות. "הייתי אומר לו שאני אוהב אותו וכל המריבות שלנו הם סתם של ילדים ושאני מצטער שלא עזרתי לו בשיעורי בית כי העדפתי ללכת לחוג. התנצלויות כאלה.
"אני חושב עליו כל הזמן. אני עובר דירה - ואני חושב 'חבל שהוא לא פה כדי לעבור איתי.' גם כשהתקבלתי ל'הישרדות' חשבתי 'מה הוא היה אומר.' הייתי נורא רוצה שהוא יידע שאני שומר על אחותנו".
אריק נושא עימו את השכול כמעט בכל רגע בחייו. למשל, הוא מסתובב כשבכיסו תעודת הזהות של אחיו. "אלו שאלות לטיפול, ואני לא הולך לטיפול כדי לא לגעת בנקודות האלה", הוא מודה, "אני מניפולטיבי, ויש הרבה פסיכולוגים שאני יכול לאכול בלי מלח. אם אני אבוא לטיפול בגישה כזאת, אין לזה טעם".
אתה לא חושב שזה יכול לסייע לך?
"אתה מסתכל על המטרה בסוף, ואני מסתכל על הדרך, והיא קשה לי. אתן לך דוגמה: יום הזיכרון הוא משהו ששובר ומרסק אותי. כשיש אזכרה לאחי, לכאורה כל הסיפור הזה נגמר בשעה וחצי. אבל זה יום שלם שמכריח אותך להתעמת עם זה, ופתאום השם עולה בטלוויזיה, ואבא שלי הוא יו"ר 'יד לבנים,' וכשמישהו מאסון המסוקים צריך לנאום זו תמיד אמא שלי, והכל משתלט עליי.
"אני מתרסק כל שנה מחדש. אם הייתי יכול, הייתי קם ובורח מפה בכל יום זיכרון. לא יודע איך לחיות בשלום עם העובדה שאני אח שכול. הלוואי והייתי יודע, הייתי מאושר יותר".
"את המשפחה זה פירק לגמרי," הוא אומר בכאב, "זו משפחה אחרת. הריהוט התחלף מריהוט של בית רגיל לקירות מלאים בתמונות שלו. הכל נהיה שכול. פתאום אתה הצעיר החזק צריך לטפל בהורים פחות חזקים. אתה מביא חברים הביתה לבית של שכול. אני ואחותי המשכנו בחיים, אבל לא בבית הזה".
"כשאני עובד בטיפול נמרץ, קרה לא פעם ולא פעמיים שהייתי צריך להתמודד עם משפחות שידעתי שהילד שלהן הולך למות. זה המקום שהשכול הפרטי שלי בא לידי ביטוי. יש מקומות שאני חושב שאני לא אצליח להתאפק, אבל אני צריך לעצור את הדמעות כי השכול הפרטי שלי לא צריך לעניין את המטופלים שלי. מצד שני, אתה יודע איפה אני הכי מרגיש בבית? בחדר המיון. יכול להיות שאני מכור לריגושים".
נו, ו"הישרדות" הצליחה לרגש אותך?
"שם הכל היה באקסטרים. היה נורא קשה נפשית ולא יכולתי לעצור את הדמעות. כשאח שלי מת לא בכיתי. כבר חשבתי שמשהו במנגנון הדמעות שלי לא בסדר. אני לא מאלה שנשברים בקלות, אבל בקניבה בכיתי כמו ילדה קטנה".
מה גרם לזה?
"הקושי על האי, הפיזי והנפשי, הוא עצום. הקושי הנפשי משתלט עליך. אתה כל הזמן ליד אנשים ואין לך פרטיות. פתאום אתה מתגעגע לדברים הכי קטנים, כמו החיבוק של אמא. ואם יש משהו קטן שמזכיר לך את החיים שהשארת מאחור - אתה מתפרק".
מתי הגיע הבכי הראשון?
"כשגל ארז נפצע (כאשר דרך על דג ארסי, ע"ס.( כי בימים הראשונים חשבתי לעצמי שמשחקים משחקים נחמדים, אבל אחרי כמה ימים זה הפך להיות קשה, וגל שהפך לחבר הכי קרוב שלי פתאום נפצע.
"פתאום זה מחזיר אותך לרגעים הכי טראומטיים שמישהו עוזב אותך. הוא היה בסכנת חיים, ולא ידעתי אם הוא ייצא מזה. הרגשתי באותו רגע שנשארתי לבד, והתחלתי לבכות. והכי גרוע הוא שאתה לא רוצה שיראו שאתה בוכה כדי שלא יהיה להם תירוץ להדיח אותך".
הערב (שבת) אלפר יסמן עוד הישג בדרך אל התהילה, כאשר יגיע לשלב איחוד השבטים. ימים ספורים לאחר מכן הוא מתכנן ללכת עם המתמודד גיא גיאור (גיא, נטורופת, תל אביב) וביחד לקעקע על גופו כתובת מיוחדת לרגל המעמד.
"אני לא עושה קעקוע בשביל היופי", הוא מפרש, "אני עושה משהו שיזכיר גם בעוד 50 שנה תקופה שאני רוצה להיזכר בה".
כמה קעקועים יש לך?
"אחד".
זה אומר שיש רק תקופה אחת בחיים שאתה רוצה להיזכר בה?
"בשלב הזה כן. יש לי דולפין על הירך. עשיתי אותו אחרי שהשתחררתי מהצבא, התחלתי את תהליך יציאה מהארון והייתי לקראת הלימודים. הרגשתי חופשי ומשוחרר והחלטתי לקעקע".
אז מה תקעקע עכשיו?
"חשבתי לקעקע 'קניבה', אבל אני בטח אצטער על זה אז אולי אעשה את המילה 'אומץ'".
מה לך ול"הישרדות"? מה גורם לבן אדם בן 34 עם קריירה יציבה לעשות את זה?
"באתי לשפוך אור על החיים שלי. לא באתי בשביל להיות הדוגמן של פוקס. אני אדם תחרותי. אני מסמן לעצמי מטרות ומסמן לצדן וי. זה יכול להיות בדברים הכי בנאליים בעולם, וזה יכול להיות בית הספר לרפואה.
"הגעתי למצב שהיה לי משעמם בבית החולים. יום אחד היה באינטרנט כזה 'בואו להירשם לעונה השנייה של הישרדות'. מילאתי טופס באינטרנט, וקראו לי. בשום שלב לא חשבתי שאתקבל. אני לא איזה ליהוק מבריק במיוחד.
"חשבתי שאם יגידו לי שהתקבלתי, אדע שהשגתי את מה שאני רוצה ואני אגיד להם שאני לא בעניין. אבל בפועל זה לא היה ככה. פתאום נחתו אצלי בבית ואמרו לי 'תוך דקה אתה יוצא לדרך'. תוך יומיים מצאתי את עצמי על אי. ואני חושב: מה עשיתי לעצמי? אני לא בן אדם של טבע. בשבילי ללכת לצימר זה סיוט, ובחיים לא ישנתי בשק שינה".
חשבת שתגיע עד לשלב הזה?
"תמיד אמרתי לעצמי שלא אשרוד. ביום הראשון ראיתי את כולם מתארגנים על בריתות, וזה לא עניין אותי אפילו. רציתי ללכת הביתה, ודווקא גל איפס אותי. ברגע שהוא אמר לי 'אני לא אהיה פה הרבה זמן, אבל אני אעשה פה שמח" - התחלתי לשחק ותוך יומיים התאהבתי בזה".
האג'נדה שלך במשחק מאוד ברורה: תככים, שקרים ומזימות.
"אני, בניגוד לאחרים, לא באתי עם איזה אמת של ערכים וצדק חברתי. היו אנשים שבאו ואמרו 'אני יש לי את האמת שלי ואני לא עשה ככה וככה'. אצלי זה בדיוק הפוך. אני באתי לשחק עם שקרים, תככים ומזימות. ביומיום אני לא כזה, אבל לא באתי לחיות, באתי לשחק".
בפרומו האחרון מירית הוצגה כ"יפה" ואתה הוצגת כ"נחש", זה הפריע לך?
"הייתי נחש, ואני לא יכול לברוח מזה. השאלה היא איך אתה רואה את זה. בשחמט, כשאתה הורג חייל זה חיובי. פתאום ב'הישרדות' זה לא חיובי. אמרתי לעצמי: מילא אני נחש, אבל המירית הזאת, עם הפלטפורמות, הציצי הנפוח, האיפור המוגזם, שקונה בגדים באלנבי ב-15 שקל - היא יפה?
"היו חברים שהתקשרו אליי ואמרו לי שעברו פה קו אדום, אבל אני צוחק על זה. מה לעשות? הייתי נחש ואני גאה בזה".
היית עושה דברים אחרת?
"כשאני רואה את עצמי בטלוויזיה אז תמיד יש לי חוש ביקורת מסוים. אני מסתכל על עצמי ואני אומר לעצמי 'למה את צריכה להיות כזו דרמטית? תרגיעי'. אני לא מצטער על כלום, לפחות על מה שהיה עד עכשיו מבחינת ההדחות ומבחינת המשימות".
במשחק, יש לך חיסרון אחד בולט: החולשה הפיזית.
"תאר לך משחק פוקר. אתה מקבל חמישה קלפים. אתה יכול להסתכל ולהגיד חבל שאין לי אס או מלך, או שאתה יכול להסתכל בפוקר פייס מושלם ולשחק את המשחק. איתי יוצא שייטת עם כושר גופני לא נורמלי, מירית היא מדריכת יוגה והיא יודעת ללכת על קורה יותר טוב ממה שאני אי פעם אוכל, וגיא חזק. מה לעשות, אני לא כזה. אז שיחקתי משחק חברתי כמו שאני יודע לשחק אותו. באופן כללי, אני מודע לזה שאני חלשלוש. יש לי קוביות בבטן ואני די חזק, אבל תלוי ביחס למי. לא בורח מזה.
"מה שהיה לי מאוד קשה על האי, וכמעט שבר אותי, זה שפשוט ראיתי את עצמי נגמר. אני, בניגוד לאחרים, הסתכלתי על עצמי בעיניים של רופא. הרגשתי כל קילו שאיבדתי. היו לי פציעות שאמרתי לעצמי: אלוהים ישמור, אם יש לי ילד כזה במיון - אני מאשפז אותו לשבוע עם אנטיביוטיקה בווריד".
היתה תחושה שאתה לוקח את המשחק ברצינות יותר מדי מאשר האחרים.
"הרגשתי שבתוך שבט קניבה, אחרי שגל הלך אני הייתי המושך בחוטים. היו כל מיני טוויסטים עלילתיים, כמו השינוי בשבטים אבל גיליתי מה אני צריך לעשות ועשיתי את זה".
מה יש לך נגד בשבקין?
"בשבקין גוץ שמנמן וקולני, זה הבחור. כולם הולכים לישון מותשים, ובשבקין מספר בדיחות אפילו לעצמו ולא היה לנו כוח לזה. בתחילת המשחק היה בברית עם אירית, גיא ואיתי והוא הסתכל עליי בהתנשאות מסוימת. מאז טיפחתי טינה סמויה כלפי הדרעק הזה" (בשבקין, כמו מירית, סירב להתייחס למחמאות שמרעיף עליו אלפר).
אני מניח שאספת לא מעט אויבים בתוכנית.
"אחרי המשחק יש משקעים וטינה. לא מחלימים מזה לגמרי. כשהייתי בקניבה משכתי בחוטים והייתי מעורב בהדחות, ומטבע הדברים הם כעסו ועוד כועסים".
איך אתה עם אופיר?
"עד עכשיו במשחק אני רואה אותו רק במשימות. אני חושב שהוא ערמומי. אם תשים לב, גם אני וגם אופיר תמיד נמצאים בברית בין הבנים לבנות. איפשהו באמצע. שנינו באים מרקע דומה. אני רופא, הוא עורך דין. אני גם רואה התייחסות כזו באינטרנט ש'ההומואים מנהלים את העניינים בשבט'. אני חושב שזו השוואה מתבקשת. יש המון דברים שאני אוהב במשחק שלו. יכול להיות שפה ושם הוא הגזים. אני לא הלכתי לבשבקין ואמרתי לו בפנים שהוא אדם נבזי".
חשבת שאם יש שני הומואים ישימו אותם בשבט אחד?
"זו לא החלטה שלי. כשהגעתי לאי אמרתי לעצמי 'מה אני עושה פה? כולם סביבי יצורים'. ישבתי במסוק עם דיוה, שברגע הראשון אתה מבין שחסר לבחורה הזאת בורג. קפצנו למים ואז אני מגיע לחוף ומאיר - שאין צורך להרחיב עליו את הדיבור - קופץ עליי. אני רוצה לברוח, ואני רואה את בשבקין שכבר התחיל לבנות כל מיני דברים לא ברורים ונראה כמו בוב הבנאי. האדם היחיד שנראה לי שפוי במבט ראשון היה אופיר, ודווקא הוא היה בשבט אחר".
יש סיכוי שייצא ביניכם משהו?
"לא. אם אתה אומר לי שהחיים שלי ממש תלויים בזה שאני צריך להיות עם אחד מהמתמודדים - אז אני יכול להגיד לך בוודאות שזה לא יהיו גיא או עידן שנחשבים לחתיכים. איתי הוא בן ,23 אז אין סיכוי. מאיר אתה יודע לבד איך הוא נראה, בשבקין הוא גוש בשר, אז אם לא היתה ברירה הייתי עם אופיר".
לא היה לך חשש שמעמדך כרופא ייפגע?
"אני בטוח במעמד שלי כרופא, להפך. אתה לא מאמין איזה תגובות אני מקבל. ברגע אחד הפכתי מאנונימיות מוחלטת לסלב דרג ד.' פתאום באים ילדים שרגע לפני הניתוח רוצים תמונה. ילד שמתפתל מכאבים אומר לאבא שלו 'הנה אריק מהישרדות'".
יש מישהו שלא רצה שתטפל בו?
"אין לו ברירה. אני במיון ואני הבוס. הוא לא יכול להגיד 'אני לא רוצה שאריק יטפל בי כי הוא הדיח את בשבקין'".
מנצל את 15 דקות של התהילה?
"יש לי את 15 הדקות, ואני נהנה מהן. אבל אני גם אהנה מהדקה ה־- 16 כשאחזור לאנונימיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם