תש"ע נשמות: הרגעים המביכים ברכילות של השנה החולפת
מהמפשעה של מיכל אמדורסקי דרך השלופים ועד הפטמה הסוררת של רוני דואני: האירועים המבישים שעשו לנו את את השנה החולפת בביצת הרכילות המקומית. קחו נשימה ותצללו פנימה
כאילו שהיינו צריכים הוכחה נוספת לפרובינציאליות שלנו, הגיעה פטמתה של רוני דואני
לאלו מאיתנו שכבר עברו מהפופ סטאר לפות סטאר (ע"ע: מיכל אמדורסקי) נזכיר שמוקדם יותר השנה יצאה דואני מהבית ללא חזייה ובשמלה שלאורם של הפלאשים התבררה כשקופה לגמרי. אין ספק שזו הדרך המושלמת להחזיר לתודעה את כוכבת הפופ המזדקנת בת ה-24 (מרגיש יותר) אבל רוני, במקום לקושש איזה קמפיין חזיות, עשתה פרצוף נעלב והתבאסה על כולנו.
ככה זה, בכל העולם כוכבות מזנקות מלימוזינות בפישוק חושף ג'ורג' דאבליו ואף אחד לא עושה עניין, אצלנו ניפ סליפ תמים מוריד את רוני למחתרת. מובן שאם הייתה לה טיפת חוש הומור, התמונות האלו כבר מזמן היו מככבות בפייסבוק שלה ליד הכיתוב "התקופה היפה בחיי". זה גם היה עובד כקידום מכירות הרבה פחות מביך, אפקטיבי יותר ובטח שיותר זול מכל סאגת "המשיח" (הסטוקר הפיקטיבי שלכאורה איים עליה והתברר כיח"צ לדיסק החדש). אבל גם לנו, להבא, לא יזיק קצת יותר פאסון. התקשורת חגגה על הפטמה הזאת כל כך הרבה זמן (כולל עכשיו, מודים) שנדמה שמישהו שם שכח שהיא כולה מחוברת לרוני דואני.
(נטע חוטר)
לא על השלוף לבדו: קובי פרץ נחשד שאמר את הגרוע מכול
מה שהכי מדהים בסיפור השלופים-שלוכים של קובי פרץ הוא המינוף היח"צני המפואר והמקצועי שלו זכה הסיפור בידיהם האמונות של פרץ וסובביו: מספק פליטת פה בבר מצווה שבה הופיע הזמיר הים תיכוני, קיבלנו כתבה ב"אולפן שישי", מסיבת עיתונאים, ראיונות חושפניים, הופעות מכורות מראש בהיכל נוקיה ונוכחות תקשורתית מתמדת של פרץ במהלך החודשים האחרונים, שבמהלכה נדונה פליטת הפה הנ"ל שוב ושוב.
גילוי נאות: גם כותב שורות אלה נטל חלק בחינגה, כי מה אפשר לעשות? מדינה קטנה יש לנו, ונטולת שערוריות באופן מכעיס. לפעמים אין ברירה, ועל עיתונאים מורעבי כותרות לעוט כמוצאי שלל רב על כל בדל עניין. בסופו של דבר, הפדיחה בעניין זה נזקפת דווקא לחובת המשפחה המתלוננת ומאותגרת ההומור: אחרי התקרית סיפק פרץ סרטי וידאו ישנים שבהם הוא נשמע בבירור אומר את המילה "שלופים" ולא את העלבון המרוקאי שהתעקשה המשפחה לקשור לדבריו. נו, טוב: גם לילד בר מצווה אנונימי מעפולה מגיעות 15 דקות התהילה שלו, שלוך או לא. והרווח, כרגיל, כולו של פרץ.
(יוני בינרט)
על הקרחת של אייל גולן אנחנו לא הולכים לומר כלום. ככה זה: גם זמרים מצליחים שמרוויחים מיליונים ועושים דוגמניות לרוב, נופלים קורבן ללעגו המרושע של הטבע ולגנים הפחות ממושלמים שלהם. גם הם בני אדם, אחרי הכול, מרצדס בחניה או לא.
להפך: נחמד להיווכח מדי פעם שהם כאלה, נלחמים באיתני הטבע ומפסידים להם, ממש כמונו. לא, הבעיה היחידה עם הקרחת של גולן היא דווקא זוג העיניים המקועקעות והאימתניות שהוא התעקש לחרוט בה, קומפלט עם כמה טרייבלים מקושקשים ולוק כללי של נער מסיבות פזיז.
למה גולן היה צריך את זה, את התפלצת הפדחתית נעדרת החן הזו? גם אם, כפי שגרסו השמועות, הגיעה הקרחת כדי למסמס נזקים של השתלת שיער בלתי מוצלחת, וגם אם - כפי שגרסו שמועות אחרות - גילח הזמיר את ראשו כדי לפמפם במקצת את סיבוב ההופעות שעמד בפתח, איזו כוונה אפשר לקשור בשרבוט הדיו הביזארי שליווה אותה? מה שבטוח, כשגולן יבצע מהיום את להיטו "זה אני", אף אחד כבר לא יוכל להתבלבל. ואולי זו הייתה הכוונה? אינדיבידואליזם בדמות ציור מטופש על הראש? לגולן, למקעקע שלו ולאל שבשמים הפתרונים.
(יוני בינרט)
לא, לא תשמעו מאיתנו מילה רעה על הפרסומת ל"באג" בהשתתפות קובי פרץ, אחרי הסתבכויותיו של אלוהי הפלטינה עם מס הכנסה.
להפך: הפרסומת השנונה והמבדחת של רשת המחשבים היא משב רוח ממזרי, אירוני ונחוץ במדינתנו קפוצת השפתיים והתחת, ופרץ יצא גדול במהלכה גם בזכות הנכונות שלו להתבדח על פרשה שעוד עלולה לעלות לו ביוקר וגם בזכות מינוף העניין לטובתו, פיננסית כמו גם תקשורתית. הפדיחה בעניין נרשמת דווקא לזכות אבירי שלטון החוק מטעם עצמם, מבקרי תרבות וטוקבקיסטים שהתעקשו לגעור בחברה המפרסמת על קשריה העסקיים עם עבריין המס פרץ.
הבעיה היחידה היא שפרץ עדיין לא הורשע בכלום, אבל כרגיל אצלנו - אם הוא מואשם, זה בטח נכון. גם את משה פרץ אפשר להכניס אל הקובלנה הנ"ל, אם כי הוא טרם ניצל את הפרסום השלילי לצרכיו (אל דאגה, זה עוד יגיע). ובכלל, אם כבר בנזיפות עסקינן: אפשר להפסיק בבקשה עם טרנד כתבות ה"מה קורה בעולם המוזיקה הים תיכונית?" אפשר לחשוב שזמרי פופ ורוק לא מכניסים ג'ובה-שתיים לכיס כשמזדמן להם.
(יוני בינרט)
טופאק, נוטוריוס ביג, 50 סנט, דה גיים - הישמרו לכם חבר'ה, כי שורטי מגיעה. כן, הראפרית התל אביבית בת ה-27 נעצרה באוגוסט, אחרי שאיימה בסכין על חברתה של מי שרק שלושה חודשים קודם לכן דקרה אותה, אחת נטלי בנישתי.
זמן קצר אחרי אותו אירוע, שבו נפצעה בידה ובבטנה, התראיינה שורטי (או בשמה האמיתי: הילה נסימוב(לגיא פינס ולמגזין "רייטינג" כשהיא חושפת את אותו לילה נורא ש"לא אשכח בחיים שלי" וממשיכה עם "לא יכולתי אפילו לחשוב על לעשות דבר כזה" ו"אני בן אדם של בית, של זוגיות, של אהבה, אני לא בן אדם של אלימות. מעולם לא היה לי תיק במשטרה". או-קיי, עכשיו יש לך. על הפתטיות הלבנטינית שעולה מהטראבל מייקריות האומללה של שורטי לא נרחיב, כי הציטוטים האירוניים מהראיונות שהעניקה כבר אומרים הכול, אבל קשה שלא לתהות בנוגע למצבה העדכני של סצנת ההיפ-הופ הישראלית.
עושה רושם שהאירוע המרגש היחיד שהתחולל בה, לבד מהאלבום המוצלח של הדג נחש, כרוך רק בראפרית נידחת, פרובוקטורית בשקל והסכינים שלה. מה עם קצת מוזיקה, בינות לשטויות האלימות והלסביות הקנאיות?
(יוני בינרט)
גראוצ'ו מרקס אמר פעם, שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומאחוריה אשתו. מאחורי דובל'ה גליקמן עמדה שנים רבות השחקנית ג'טה מונטה, "האישה שבישלה את בעלה" ומאחוריה, כך עושה כעת רושם, בקבוק וויסקי.
לפני שלושה חודשים, בארבע לפנות בוקר, נהג דובל'ה בסמארט שלו, איבד שליטה ופגע ברמזור. בבדיקת הדם שעבר, התגלו ערכי אלכוהול הגבוהים פי חמישה מהמותר בחוק, רישיון פג תוקף זה חצי שנה ושלל הרשעות תנועה: מעורבות בתאונה, שימוש בחניית נכים, נסיעה ברמזור אדום ועוד.
שוטר הסיור שהוזעק למקום התאונה כתב בדוח המקרה שביקש ממנו את תעודת הזהות כמה פעמים, והוא סירב, תוך כדי קללות "אתם מטומטמים." כשביקש ממנו להתלוות אליו לניידת, הוא סירב והמשיך לקלל, התנגד ואף ניסה להרים יד.
לאחר שהגיעה תגבורת למקום, נאלצו השוטרים להשתמש בכוח פיזי ולאזוק אותו, רק כך, הצליחו להכניסו לניידת. על רצפת הרכב, נמצא בקבוק וויסקי "גראנטס". גם שלוש שעות אחרי התאונה, כשפגש את קצינת התנועה, היה שיכור מכדי ללכת בקו ישר, התנדנד, לא הצליח לדבר בהיגיון, וטען שהוא עובר תקופה נוראה, בעקבות הפרידה ממונטה, ושהוא אשם בתאונה.
באוגוסט הוגש נגדו כתב אישום, והסיפור דלף לתקשורת. תן לאלכוהול ללכת במקומך, אך דע: סינגל מאלט הולך טוב יותר מ"בלנדד".
(לירון שוורץ)
הופתעתם לגלות שפוליקר הומו? בטח גם הייתם בהלם מיהודית רביץ, כמה חודשים לפניו. מובן שזכותו של אמן הבוזוקי לשהות בכל רהיט שבא לו וכמה זמן שיחפוץ, החלק המביך בסיפור הזה קשור לאופן שבו הוא יצא ממנו. הכול התחיל בעצרת לאחר הרצח בברנוער.
פוליקר, שהיה אמור להופיע בה, שמע ברגע האחרון שגל אוחובסקי ואיתן פוקס זוממים לשלוף אותו החוצה, וביטל את השתתפותו. בתגובה, אוחובסקי ופוקס חצי הוציאו אותו מהארון בשלל התבטאויות תקשורתיות. כמה חודשים לאחר מכן פוליקר החליט לפזר את מסך הערפל בעצמו - אחרי הכול יש דיסק חדש לקדם - ובחר לעשות זאת בסרט צהבהב ובכתבה חושפנית, כולל עקיצות לאוחובסקי ושות'.
אז יכול להיות שאוחובסקי סייע לפוליקר לסיים עשרות שנים של הסתרה ולצאת מהארון? סביר להניח. הוא עשה את זה באקט אלים? אין ספק. ונכון, זה לא ממש פופולרי, אבל מותר גם לקחת את הצד של אוחובסקי. הרי סיכומי שנה הם זמן מצוין לפרספקטיבות שונות וכולנו כבר עייפים מהומואים בארון, שיבריחו את כולם החוצה בעזרת פצצות עשן.
כי בדיוק אותו דבר קרה כמה חודשים לאחר מכן בעוד עצרת זיכרון, שגם בה הופיע זמר בארון. הוא דווקא הגיע, אוחובסקי עדיין נעלב. והאמת? בצדק. זכותו של אמן להסתיר את זהותו המינית, זכותם של אנשים לא לרצות אותו באירוע לזכר אנשים שמתו כי לא הסתירו את זהותם המינית. הרי גם הזמר הזה ייצא לקראת הדיסק הבא, או עוד 40 שנה. כך או כך כולם כבר ידעו, ולכל היתר סתם לא אכפת.
(נטע חוטר)
חתונות, יודע כל ברנש שגמע כמות מסחרית של וודקה רדבול בעודו מפזז נמרצות לצלילי אבבא בגן אירועים מהביל באשדוד, לא נוטות להיגמר טוב כל כך, לפחות בעבור חלק מהאורחים. חתונות של סלבים, מתברר, נוטות גם הן להותיר את חותמן על אורחיהן, אבל מכיוון אחר לגמרי.
תשאלו את תומר שרון, שהגיע להצגה יום אחרי שהיה בחתונת חברו אורי הוכמן, ואז התמוטט מאחורי הקלעים ופונה לבית החולים, כמה שעות אחרי שהעניק ריאיון מבולבל וממולמל לערוץ 10 (ריאיון שנגנז לבסוף). את האשמה, אליבא ד'מקורות שונים, אפשר לתלות בסם מסוג MDMA שנמהל במשקה של שרון (ללא ידיעתו, כך טען) וגרם לו להתנהג כשוטה הכפר.
ומה מוסר ההשכל? לא ברור. הנה כמה אופציות: א'. לא להשתתף בחתונות של אורי הוכמן. ב'. אם אתם כבר הולכים לחתונה של אורי הוכמן, הימנעו משתיית משקאות בלתי מזוהים. ג'. אם אתם כבר הולכים לחתונה של אורי הוכמן ושותים משקה לא מזוהה, אולי פשוט עדיף להישאר בבית לאיזה יום-יומיים אחר כך, לשתות הרבה מים ולחכות עד יעבור זעם. לקבוע למחרת ריאיון לטלוויזיה והצגה בערב? לא מומלץ בעליל.
(יוני בינרט)
או-קיי, אין צורך לחזור פה על השתלשלות אירוע חשיפת הפונאני של גב' אמדורסקי, נכון? נכון. ממילא כולכם כבר ראיתם (ורובכם יותר מפעם אחת), צחקתם, דסקסתם ודפדפתם הלאה, כשלוש דקות לאחר מכן וכשדברים יותר מעניינים נכנסו לכם לשדה הראייה.
כן, מרתקת ככל שהייתה, הוואגינה האמדורסקית לא החזיקה יותר מדי זמן במרכז העניינים, לפחות לא עד שאמדורסקי החלה לייבב בפייסבוקה ותחת כל עץ רענן אחר על התשקורת המרושעת (ובייחוד גיא פינס), שלא מניחה לפושפושה להתבייש ככה בשקט, בפינה.
קשה שלא לתהות מה חשבה לעצמה כשהשתלחה בפינס בחמת זעם, מצהירה ש"הוא היה מוכר את אמא שלו בשביל אייטם", וממררת בבכי בטלפונים לעיתונאים. הצדקנות הזאת, אירונית מכל כך הרבה סיבות, הפכה לצבועה לחלוטין כשנזכרים באלבום שהוציאה אמדורסקי רק בשנה שעברה, אלבום שנשא את השם "אשתו של" וכלל - בין יתר הסינגלים החושפניים - את "רוק סתם", שחשף פכים בלתי מחמיאים בעליל (בלתי מחמיאים בעבורו, כמובן) מחייה עם בעלה לשעבר, אסף אמדורסקי.
כיצד העלתה על דעתה שלכבס את כביסתה המלוכלכת בפומבי זה בסדר, ושמעשיו של פינס, שבסך הכול הראה קליפ שחצי מדינה כבר ראתה, הם בגדר תועבה ופגיעה בצורת הפרט? והכי חמור - איפה, לעזאזל, חוש ההומור שלה?
(יוני בינרט)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם