המנטור: ראיון עם אורי פסטר
אורי פסטר עבר מהמדינה שבה האגו מדבר לזו שבה הכסף מדבר, אבל הוא עדיין מתגעגע. רגע לפני תחילת צילומי העונה השנייה של "חי בלה לה לנד", הוא מסביר שמי שלא מושך אש, סימן שכיבו אותו. ותחשבו על זה, כן?
"אני זוקף לעצמי זכויות רבות בתרבות התאטרון בארץ", הוא אומר מביתו בלוס אנג'לס. "אני זה שהתחלתי עם מחזות הזמר לכל המשפחה בחנוכה. למעשה אני אבי הז'אנר, כמו שנהוג לומר. מ'המלך מתיא הראשון' המיתולוגי עם שייקה אופיר ז"ל, דרך 'פיטר פן' עם חנוך רוזן , חני נחמיאס וששון גבאי, ועד' פיטר פן' עם זאב רווח ודפנה דקל, שנכנס לספר השיאים של גינס, עם מספר ההצגות הרב ביותר במהלך שבוע אחד של חנוכה. עשיתי כל כך הרבה שקשה לי לזכור כבר. ביימתי תכניות טלוויזיה, הקמתי את "צעירי תל אביב" ונגעתי בבידור ובפסטיגלים. אני מביים כבר 25 שנה, מגיל 23. למדתי באוניברסיטת תל אביב ואחר כך בלונדון. זכיתי בעכו בפרס הראשון על מחזה שלי בשם 'אללה כרים', ומיד החתימו אותי בהבימה. הייתי הבמאי הצעיר ביותר בהבימה. נחשבתי ילד הפלא. לפני ערוץ 2 הכוכבים באו מהתאטרון והייתה תקופה אדירה של יצירה מקורית".
במבט מרחוק, פסטר עדיין חי וכואב את המתרחש בישראל: "היום התאטרון הישראלי יותר מדי ממוסחר ופחות מחפש אתגרים לטעמי. זה שלא מעלים מחזות זמר מקוריים זה פשוט נורא, רק שירי שלמה ארצי, צביקה פיק, ודני סנדרסון עם איזה סיפור עלילה קלוש. חבל. יש היום בארץ יוצרים וכותבים נהדרים שיכולים לפתח את הז'אנר הזה".
אז למה אתה כבר לא חלק מהתאטרון הישראלי?
"לפני כמה שנים לקחתי מחזה שכתבתי להבימה והפכתי אותו לתסריט שהתקבל על ידי קרן יהושע רבינוביץ' וכך צילמנו בליטא הקסומה את 'מלך של קבצנים'. זאת הייתה חוויית חיים ולפתע גיליתי את מהות היצירה. הבנתי שקירות התאטרון וחדרי החזרות פשוט סגרו עליי. פתאום אנחנו ביערות בחוץ, במסע יצירתי ויצרי שאין לו גבולות. גם זה שהיינו רחוקים מהבית חודשיים, עם ליא קניג ועם גילי סער, יצר תחושה של משפחה. חוויה בלתי נשכחת של קרקס. כשהייתי קטן ראיתי סרט שנקרא 'ההצגה הגדולה בתבל', ואז הבנתי שלשם חתרתי כל חיי ושאם יתאפשר לי לכתוב ולביים עוד סרטים, אהיה המאושר באדם".
ואז ארזת את המזוודות ועזבת את הארץ. למה?
"לא ארזתי מזוודות. אני במאי ישראלי שעובד לשמחתי באירופה ובארצות הברית בשנים האחרונות יותר מאשר בישראל. אני נוסע לעבוד איפה שמבקשים אותי, ולמזלי בשנים האחרונות זה כאן בארצות הברית. בשנת 2007 יצא 'מלך של קבצנים' ובעוד בישראל הסרט התקבל בקרירות, בארצות הברית הוא זכה להצלחה גדולה. בעקבות הסרט הוזמנתי לכמה פגישות עבודה ולא
בארץ מפקפקים בטענות שלך להצלחה בהוליווד. ל"סולד אאוט", למשל , אין אזכור באתרי התעשייה האמריקאיים.
"זה סרט שנמצא בעשייה ולכן הוא לא מצוין או מוכרז. חברת ההפקה לא מדווחת על השלב הזה אלא על התוצאות. זה סרט עצמאי אמריקאי שעתיד לצאת באביב, ואני מקווה שיופץ מסוף השנה. הסרט נמצא כעת בשלבי עריכה".
מה ההבדלים בין העשייה בישראל לבין העשייה בארצות הברית?
"ההבדל בין ישראל לארצות הברית זה שאצלנו בעיקר האגו מדבר, ובארצות הברית בעיקר הכסף מדבר. כל עוד מאמינים שתייצר להיט שיביא הרבה כסף, מחזרים אחריך ונותנים לך הרבה כבוד, אבל אם חלילה אתה נכשל, אז לך תחפש את החברים שלך. בישראל זה הפוך: אם אתה מצליח אז הלך עליך. קשה למשוך הצלחה, אבל אם אתה בינוני שכזה, לא כישלון גדול וגם לא הצלחה בטוחה, אז הקריירה שלך משגשגת. אני לא אומר את זה חלילה כי יש לי כעס. תודה לאל, הקריירה שלי בישראל פרחה עד בלי די, אבל אני מתייחס לשיטה ותקרת הזכוכית בישראל מאוד נמוכה".
כשעזבת לארצות הברית השארת מאחור הרבה שחקנים שטוענים שגילית אותם, אבל גם כאלה שאומרים שהתעללת בהם.
"אני לא מנפנף בשמות. לא גיליתי אף אחד, בסך הכול בחרתי אנשים בעלי כישרון שהתאימו לי. השמועות שאני קשה בעבודה הן תוצר פיהם של המתוסכלים והממורמרים, אלו שנשארו מאחור ולא הבינו שכדי להצליח צריך להשקיע. אבל אני תמיד אומר שהבמאי בסוף נשאר לבדו. אם זאת הצלחה, כולם לוקחים עליה קרדיט, ואם זה כישלון - הכול נופל על הבמאי".
אם כך, אפשר להבין שלא תחזור לעבוד כאן?
"אבי האהוב, אריה פסטר ז"ל, נפטר לפני יותר משנה והוא חסר לי מאוד. אני מבכה את זה שדווקא בשנותיו האחרונות הייתי הרבה בחו"ל. על כן עכשיו אני אהיה יותר בארץ. מיועדים לי פרויקטים רבים בעתיד".
ותנטוש את החלום האמריקאי?
"הכל תלוי במה שיתפתח עם הפרויקטים כאן. אם המחזמר יגיע לברודווי או אם הסרט יצליח מאוד, אני מתאר לעצמי שיהיה קשה לא להתפתות להצעות עבודה כאן. אבל הכל זה מלמעלה, כמו שדודו אהרון אומר".
בעוד שבועיים יפגוש פסטר את היורשים של אהרון. מאיה בוסקילה, מושיק עפיה, שרית אביטן, שיר לוי וליאת בנאי יעלו על טיסה ללוס אנג'לס לקראת הצילומים לעונה השנייה ויפגשו את האיש במשקפיים, שינסה להרביץ בהם תורה וכוריאוגרפיה.
איך הגעת ל"חי בלה לה לנד"?
"אלעד קופרמן, מפיק התכנית, עבד איתי מאחורי הקלעים של התכנית של "שישי שואו" של צביקה הדר וגם ב"הראשון בבידור" של דודו טופז ז"ל. הוא פגש אותי בארץ מיד אחרי מותו של אבי. סיפרתי לו שאבי האהוב היה מוטרד שלא רואים אותי מספיק בטלוויזיה, והאמת היא שאני גם לא מרואיין טוב. גם ב'חי בלה לה לנד' הייתי מזעזע בצילומים של היום הראשון. קופרמן החליט שזה הזמן שלי למצלמות, ובזכות האמונה שלו בי הסכמתי. הרי זה סוג של גימיק: במאי תיאטרון רחוק מהזמר המזרחי. זה לחם טלוויזיוני. הליהוק המצוין והעבודה של היוצרים הביאו למסך מסמך מרתק. למרות שעדיין לא הצלחתי לראות אותו".
אתה בטח יודע שהפכת לכוכב.
"הגעתי לארץ וישבתי עם אמי החמודה לארוחת בוקר ברמת השרון ואנשים צעקו לי מתוך הרכבים:'אתה מלך, פסטר הגדול'. בתחילה הרגשתי שזאת אהבת חינם ואמא שלי גם אמרה לי ובצדק:'עשית כל כך הרבה דברים גדולים, וזה מה שהביא לך את התהילה?', אבל הפרסונה שלי התקבלה באהבה ודרך העבודה שלי עם המתמודדים מצאה חן בעיני הקהל. שמחתי לשמוע שדודו אהרון אמר באחד מראיונותיו שהוא שמח שיצא לו להכיר אותי ולעבוד איתי. זה שווה את המאמץ. אז צחקו עליי שכל מילה שנייה אני אומר 'כן?'. יש במאי שמדבר אחרת? הרי אנחנו הבמאים מלאים חרדה שלא מבינים אותנו, אז אני אומר הרבה פעמים 'כן' מתוך רצון לקבל מבט של הבנה. יש שחשבו שהמצאתי את זה במיוחד לתכנית. ביום-יום אני לא אומר 'כן' אחד, זאת דרך הדיבור שלי רק בעבודה".
מה דעתך על הליהוק של העונה השנייה?
"אני לא מכיר אף אחד אישית כי לא עבדתי איתם. למאיה בוסקילה יש נתונים קוליים מאוד טובים להצליח כאן. מפתיע אותי שהיא עושה את הצעד הזה. זה נועז, אבל אם תשאלי אותי, זאת ההזדמנות היחידה שלה להצליח באמריקה בסטייל של סלין דיון. את שיר לוי ראיתי בתכנית טלוויזיה שהתארחתי בה, ואני המלצתי עליו. שרית אביטן היא יפהפייה אמיתית ממה שראיתי. ליאת בנאי שיחקה בסרטים של אבי ביטר וזה מאוד משעשע אותי. את הרפרטואר של מושיק עפיה אני לא מכיר, אבל הוא נראה לי אדם נכון וצבעוני לתחרות".
עפיה לקח שיעורי אנגלית לקראת התכנית. מה דעתך?
"נראה לי שהמתמודדים יותר מדי מבוהלים ממה שצפוי להם, כי האנגלית שחשובה להם בעיקר קשורה לאופן השירה וההגייה. במסגרת תפקידי כמנטור אני עוזר להם בכך, אז אין להם צורך לדאוג. אני לא חושב שקורס בברליץ יעזור כעת לאף אחד".
יש לך הרבה חברים בישראל. אתה לא מתגעגע?
"בטח. חני נחמיאס, רובי פורת שובל, עופר שכטר, אייל גפן ולא חסר. בלוס אנג'לס ובניו יורק חבריי הם ישראלים כמובן אבל זה לא פשוט. לקחתי הימור גדול שהחלטתי לעבור מתאטרון לקולנוע. היו לי הצעות למכביר בתאטרון וכסף טוב, אבל בכל זאת די השתעממתי ורציתי קולנוע. הייתי נער טבע בעמק יזרעאל, לוחם בגולני, במאי בהבימה, מלך מחזות הזמר הישראלי, ועכשיו אני במאי בינלאומי. וזה קל וזה קשה וזה טוב וזה רע, כמו כל התקופות, כמו כל ההרפתקאות. אנשים אכן מקנאים בהרפתקנים, ואני יודע שיש לא מעט אנשים שמקנאים בי. ועדיף לי ככה. אבא שלי תמיד אמר לי עדיף שיקנאו בך מאשר שירחמו עליך. בט מידלר אהובתי אמרה לי במהלך הצילומים האחרונים שמי שלא מושך אש - סימן שכיבו אותו. תחשבו על זה, כן?"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם