שכונת שפירא: ראיון עם רז שפירא
הקילומטרז' שצברה במגרשי כדורסל, על מסלולי הדוגמנות ובלב הפריים טיים של ערוץ 2 לא הכין את רז שפירא לתפקיד הקשה באמת של חייה: האמהות. בראיון גלוי במיוחד היא מדברת על הדיכאון שחוותה לאחר לידת בתה הבכורה, על החיים המורכבים לצדו של מאמן גלבוע-גליל עליון, ליאור ליובין, על ההתקרבות הסולידית לדת ועל החלום הגדול באמת: לתפוס את הכיסא של יונית לוי
על מה העירו בדיוק?
"אתה יודע, דיבורים. אני אפילו לא זוכרת מה יצא לי מהפה. בהפסקה השופט אומר לי,'אני יותר מדי שומע אותך. כאילו, חלאס. את מורחקת'. אמרתי ,'אין מצב'. אני יושבת על הפרקט, שורה ראשונה, והשופט אומר לי 'עופי מפה'. אמרתי, 'תקשיב, אין סרט כזה שאני הולכת'. היו חילופי דברים. אין, בכל מה שקשור למשחקים אסור לדבר איתי".
מה ליאור אמר על זה?
"הוא מכיר אותי. הוא נותן לי את המקום הזה של הטירוף. תקשיב, יש דבר יותר אדיר מזה שאני אוהבת את זה ומתעניינת? תחשוב מה היה קורה אם זה היה רחוק לי? נראה לי שהיה בינינו פער כזה מטורף, שלא היינו יכולים להיות ביחד. גם במשחקים של יום ראשון, אם אני בעבודה אני תופסת את הפינה שלי ורואה את המשחק. צרחות, קללות. בעבודה יודעים לתת לי את השעה. הם צוחקים על זה כי אני מאוד טוטאלית. כמו שאצל ליאור זה 24/7, ככה גם אצלי".
את יודעת, תמיד כששומעים על בחורה שמתפרעת במשחקים מרימים גבה.
"זה תחום הרבה יותר גברי, מן הסתם. יותר בוטה. היום אישה בתחום זה יותר מקובל, אבל עדיין פחות פופולרי. בגלל שגדלתי בבית שאוהב ספורט והייתי מתעמלת, זה לא זר לי. אתה מכיר את אשתו של שוער ריאל מדריד, קסיאס? היא שדרית קווים, ובמונדיאל האשימו אותה שהיא מסיחה את דעתו. אבל בכל מקרה, הכל בסדר. היא גם רצינית והיא גם מדגמנת והכל בסדר. זה שיש את הסטיגמה הזו זה מפגר. אתה יושב מולי, אתה מרגיש שאתה יושב מול דוגמנית?".
אפשר לשבת מול רז שפירא ולאבחן שמדובר בדוגמנית. יש תסמינים. טבעיים בעיקר. לנחש שהבחורה היא ייצוא אורגני מרמת הגולן, בקושי סוגרת 25, אחרי פז"ם טלוויזיוני לא מבוטל (שכולל, בין היתר, את "צחוק מעבודה", ערוץ הילדים ותפקיד כתבת השטח של "Y בעשר"), וכרגע עומדת על הקווים במשחקים של ליגת העל בכדורגל - זה כבר יותר מסובך.
ויש עוד פרט ברשימת "לא רואים עלייך" של רז שפירא. נאמר זאת כך, יונית: אלי טביב יעשה אקזיט לפני שתנחשו ששפירא נמצאת חודש אחרי לידה ראשונה. בקטע פוטושופי, פשוט לא רואים. למעשה, אחרי גדות את סלע והיציאה הסקינית מחדר לידה - נדמה שאין בכלל ספק: בברנז'ה נעזרים בפונדקאיות, נשאר רק לחשוף אותן ולראיין לחגים.
שפירא מתעקשת שזו היא שסחבה תשעה חודשים. עובדה, היא לא זוכרת כלום. "יש לי בעיה קטנה בזמן האחרון", היא צוחקת, "יש לי איזה סוג של טמטמת קלה אחרי הריון ואני לא זוכרת שום דבר, ברמה הזאת. זה סיפור כואב ואמיתי, כי גם ככה הזיכרון אף פעם לא היה הדבר הכי חזק אצלי".
תהיי רצינית.
"אני רצינית. קצת אחרי הלידה שמתי לב שאני לא זוכרת. אני חוזרת על דברים פעמיים, שוכחת להגיע למקומות. שאלתי חברות שלי שילדו אם זה הגיוני והן אמרו לי שזה בסדר ושזה עובר. בהתחלה זה חמור, ואז לאט לאט זה עובר".
במקביל לשחזור התאים, שפירא מתאקלמת בזהירות בעולם שאחרי. חוזרת לערוץ הספורט, לדוגמנות. "מדגדג לי מאוד", היא מודה. "לא עשיתי המון זמן אופנה ודוגמנות. בכלל, הייתה תקופה, עוד לפני ההריון, שהחלטתי שאני לא רוצה, שפחות בא לי. לא הייתה סיבה. פשוט החלטתי שאני רוצה להתמקד בטלוויזיה".
בכנות, היה גם אישיו סביב הגזרה?
"ברור, זה משהו שקיים אצל כל אחת. ברור שזה הפחיד אותי שאני אחזור מהלידה ואני אהיה 200 קילו. כמו הפחד מהלידה ומאיזו אמא אני אהיה. אבל זה משהו שחלף נורא מהר. זה לא היה פונקציה במשוואה וזה לא מנע ממני. כשכבר הייתי בהריון זה פחות עניין אותי".
גזרה היא אחרונת הטרדות, בטח כשממול ניצבת אמהות בפעם הראשונה. המעבר הזה, החד, מפרילנסרית של זוגיות צעירה לאמא במשרה מלאה, בלי פנסיה, בלי ימי מחלה - לא תמיד עובר בקלות. אלה, בתה הבכורה, הצטרפה להרכב, ושפירא נאלצה להתמודד עם סטטוס קוו חדש. "אחרי שאלה נולדה היו לי שבועיים
איך בא לידי ביטוי הקושי הזה?
"את מסתכלת עליה ואומרת 'זהו, היא שלי, היא עכשיו בבית, מה אנחנו עושות?'. כאילו מעכשיו כל האחריות עלי. אני כבר לא ילדה קטנה של אמא, אני אמא בעצמי. זה מתבטא בכל דבר. אתה יודע, יש קורס הכנה ללידה. תעשו קורס לאחרי לידה. בלידה את באה, פותחת את הרגליים, מגניב, שלוש שעות, ארבע שעות, נגמר. אבל לשלב שאחרי לא נותנים לך כלים. יש בזה קושי ענק, בעיקר כשהתינוק צורח ואת חסרת אונים ובעיקר לא יודעת. אני צריכה להרגיע אותה, ואני לא יודעת אם היא רעבה או כואב לה. זה איש קטן שלא מחייך אלייך בהתחלה, אין שום פידבק, את רק מאכילה אותו ומחליפה לו והוא צורח ".
בעלך מאמן, ההורים שלך בקצה הארץ. את לבד בבית?
"תראה, ליאור המון איתי. כמו כל בעל, יש לו את העבודה והוא חוזר. אבל בחודש הראשון הייתי איתה לבד המון. זה היה מאוד קשה. זה חלק מהעניין, הלבד הזה. מגיע יצור קטן כזה הביתה ואת שואלת'מה עכשיו? מה אני עושה?'. העצה הכי טובה שקיבלתי מאמא שלי זה ללכת אחרי האינסטינקטים שלי, שהם הכי חזקים. זה ניסוי וטעייה, ובטוח עשיתי מלא פדיחות. את עושה הרבה טעויות, לא של חיים ומוות. עם הזמן, כמו כל דבר, זה מתחיל לזרום, אבל זה מאוד קשה. אי אפשר להזדכות".
שפירא מדברת בפתיחות מעוררת התפעלות על סיטואציות מוכרות אצל רבים, לא שומרת על תפאורת "פאן לי" מאוסה. היא מדברת על זה כדי לעזור. להסביר שזה בסדר, טבעי ומותר. "לקח זמן עד שהתאהבתי בה", היא מגלה. "איזה שבוע-שבועיים עד שנהיה בונדינג בינינו. אני אומרת משהו שהוא קשה, אבל תמיד כשאני שואלת אמהות טריות איך התינוק הן אומרות 'מהמם, מדהים, מקסים'. אחרי שילדתי את אלה באתי אליהן ואמרתי 'תפסיקו לשקר לי. ההתחלה היא קשה. את פאקינג עלובה, לא ישנה בלילה, לא מתקלחת, אין לך זמן לכלום, כל הזמן מיניקה'. למה אף אחד לא אומר שזה כל כך קשה? את מגיעה לקצה. אני כבר ראיתי הזיות מרוב עייפות. אמרתי לאמא שלי שעכשיו אני מבינה איך בשב"כ מתעללים בעצורים. לא ישנתי, בקושי אכלתי. כל הנשים עוברות את זה ואף אחת לא מדברת על זה. לא נעים להגיד, כי זה תינוק וזה מקסים וזה מהמם. אבל חייבים לדבר על זה. זה בסדר שלא הכל מקסים ומדהים מההתחלה, זה בסדר שאת לא מתאהבת בתינוק שלך מהיום הראשון בבית החולים. צריך לדעת את זה, כי אני אכלתי על זה סרטים של 'לא הגיוני שלא הכל מקסים'. לא, זה לוקח זמן".
איך ליאור הגיב לקושי?
"לליאור ולי היו סשנים של שיחות מאוד ארוכות. אמרתי לו את כל מה שאני חושבת, גם את הדברים הכי מגעילים שעברו לי בראש. נכנסו לי פחדים של מה יהיה עם הזוגיות שלנו עכשיו? תהיות כאלה, שליאור ואני לא נחזור להיות זוג כזה של נשואים מגניבים שיוצאים למסעדה. אני בנאדם מרובע שצריך קרקע בטוחה, ופתאום היא התערערה. לאט לאט אתה מבין שזה עניין של זמן עד שהדברים יתאפסו. הוא קיבל את זה, פירקנו את זה לגורמים ופתרנו את זה. לאט לאט אתה מגלה את היופי של זה".
מי עזר לך לגלות את זה?
"אלה ואני. החיבור בינינו. הדברים נרגעו, ישנתי ואכלתי קצת יותר. את מתחילה להכיר את הדבר הזה שעומד מולך. לוקח זמן, החיבור הזה, אבל זה חיבור מדהים. היום אני מאוהבת בה ברמות מטורפות, אני לא יכולה להיפרד ממנה, היא כמו החברה הקטנה שלי. ליאור נתן לזה הגדרה מדהימה - זה כאילו נפתחו לך חדרים בלב שלא ידעת שהם קיימים בכלל. היום, במבט לאחור, השבועיים האלה באמת היו קשים, אבל מאז זה השתנה בקיצוניות לצד השני".
לא כולל גל"צ
עכשיו משפחת ליובין-שפירא המורחבת נעה על הציר צפון-מרכז. בין הקבוצה של הבעל, לקריירה שלה, לבית בתל אביב. לא מזמן עברו מהדירה שלחוף מציצים לקונכייה הבורגנית בשכונת כוכב הצפון. אמהות בג'יפים, בניינים סוגרים מכל כיוון, בית קפה קטן. תל אביב במסווה של שכונה רעננאית. כדי לרענן את הירוק בעיניים, פעמיים בשבוע היא מצפינה לגליל העליון, לליאור. "כל החיים זגזגתי, אין לי בעיה", היא אומרת. "בזוגיות צריך להקריב, וחלק מזה זה שליאור לא ייסע את הנסיעות האלה כל כך הרבה. יש לנו שם מין צימר כזה. זו העבודה שלו, וגם אם הוא אומר מחר בבוקר שיש לו עבודה ברוסיה, לוקחים מזוודות ונוסעים. כנ"ל הפוך".
לא רחוק משם, במושב קדמת צבי שברמת הגולן, היא נולדה. הורים שעוסקים בהוראה, מטעי תפוחים ליד הבית, נופים "תמרות עשן". משפחה של טבע. כמה פעמים בשנה מדרימה לחולות של סיני. ילדים דחוסים בסובארו חבוטה, קלטות של אתניקס בדרך. ילדות לקנא בה.
אמה עלתה בגיל 18 מאנגליה עם אחותה, והתנדבה בקיבוץ בית העמק. האחות התייאשה וחזרה, ואילו אמה של שפירא תקעה יתד. חמישה ילדים, הגדולה מאומצת. רז הגיעה שנייה. "פנצ'ר", היא קוראת לעצמה. "קוראים לי רז כי אמא שלי גילתה רק בחודש הרביעי שהיא בהריון איתי. רק בגיל מאוחר גיליתי שאני סוג של פנצ'ר, אתה יודע, הם עשו חיים שם. סתם, אני צוחקת, זה לא ממש פנצ'ר, אמא שלי רצתה ארבעה ילדים. זה פנצ'ר במובן של הגעתי בכיף, אבל זה לא היה מתוכנן".
לפני ארבע שנים התגרשו ההורים. אבא חתך דרומה, לאילת. אמא נשארה בגולן. "עדיין חברים הכי טובים", מדגישה הבת. אז איך הגיעה נערת בזלת לקלחת האורבנית והמפויחת? פשוט מאוד. דרך דליק והערוץ הראשון. כילדה מתעמלת וספורטאית הוזמנה לדבר בתוכנית. בשטראוס קלטו אותה ושאבו אותה לפרסומת. בגיל מאוחר יותר השתלבה בסוכנות דוגמנות, ועוד לפני הצבא חתכה לתל אביב, דגמנה (בין היתר לספידו, קסטרו, פלפל ותמנון) ומשם התגלגלה לערוץ 24.
היום , אחרי שנה בערוץ הילדים, שפירא במגרשים של ערוץ הספורט, נהנית מכל רגע. עוד מעט תסיים את התואר הראשון בתקשורת, מה שיעזור לה אולי להתקרב אל החלום: הכיסא של יונית ותמר, בפרונט החדשותי. "אנחנו כל הזמן מנסים להגיע לדברים שקשורים לאקטואליה, זה מאוד קורץ לי. אבל אין בארץ מיליון תחנות בדרך שמאפשרות לך להגיע לזה. אתה עובר כל מיני דברים בשביל להגיע לשם, ואין לי יותר מדי מה לעשות בנושא, אבל זה חלום".
בכל זאת, עשית דברים בידוריים, והחדשות, את יודעת, נמצאות בגדה השנייה.
"זה מעבר חד, אבל אלה שני דברים שאני מאוד אוהבת. זה סותר באופן כללי, אבל איך שהקריירה שלי התחילה זה איך שהיא זרמה. כדי להתקבל לחדשות צריך לעבור בגלי צה"ל או להיות מבזקן איפשהו, ולא הייתי שום דבר מהדברים האלה. הגעתי למקומות אחרים אבל אני מכוונת עכשיו למקומות האלה. חוץ מזה, לא עשיתי תכנים בידוריים הרבה זמן, זה לא משהו שנדבק בי. יש בזה סתירה, אבל אני לא חושבת שזה יפריע לי".
המשך הכתבה מתפרסם בגיליון "סופשבוע" האחרון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם