נערת זוהר: ראיון עם יעל בר זוהר
יעל בר זוהר עושה שיפט ממחזות זמר לתיאטרון דרמתי בניצוחו של ליאור אשכנזי ומסדרות טלוויזיוניות לקולנוע רציני בבימויו של איתן פוקס. עם זאת, היא מזכירה לנו, כי מעל הכול הדבר החשוב ביותר בחייה הם הילדים, והיא תגן עליהם בכל מחיר
'גם לי זאת שעה הזויה', אומרת בר זוהר, שמגיעה לתל אביב מעמק חפר, 'זאת בדיוק השעה של הפקקים. ובכלל יש לי בעיה גדולה עם לקום מוקדם בבוקר, אבל עם ילדים אין לך ממש ברירה'. בר זוהר, כידוע לכול, נשואה לגיא זוארץ (מנחה 'הישרדות', ובקרוב גם 'רוקדים עם כוכבים') והיא אמא לילד בן שנה ולילד בן ארבע וחצי.
'נשים היום זה לא כמו פעם', היא אומרת, 'יש כאלה שמצליחות לנהל משפחה ומשק בית ועושות את זה ביד רמה, ואני מעריצה את זה. ויש את הנשים הקרייריסטיות שמתמרנות בין הזוגיות, העבודה והילדים'.
איפה את במשוואה הזאת?
'אני בדיוק שם. במרוץ. כמו כולנו'.
והמרוץ של בר זוהר, שמתעקשת להשוות אותו למרוץ של כל אמא קרייריסטית, בשיאו. לא מזמן נגמרו החזרות להצגה החדשה שהיא משחקת בה, 'היופי כן קובע' (מחזה של ניל לביוט בתיאטרון בית לסין ובבימויו של ליאור אשכנזי). אני שמחה להרשות לעצמי לחזור לעבוד למרות שזה תמיד מלווה בייסורי מצפון, היא אומרת, 'כי לפני שההצגה עולה יש חזרות 24/7 וזה תמיד מורכב'. היא עוצרת רגע, מסתכלת עליי לראות אם אני מבינה. בכל זאת, לי עוד אין ילדים. 'אני יודעת שזה נשמע קצת טרחני, אבל כשתהיי שם תביני', היא מסבירה. רק לצורך ההמחשה, כשהילד הבכור שלה, יהלי, היה בן חצי שנה, בר זוהר התחילה את הצילומים לסדרה 'חשופים', 'עוד הינקתי ובגלל זה הבאתי אותו לסט. אחות של גיא שמרה עליו במהלך הצילומים, סידרו לה חדר קטנטן, וכל פעם שהגיעה השעה היא הביאה לי אותו. בעונה השנייה המצפון כבר היה יותר גדול וביקשתי קצת פחות ימי צילום'.
'אני אכפתניקית וחשוב לי שכל דבר שאני עושה יצליח, בין אם זה הצגות וסדרות ובין אם זה צילומים, אז לפוקס והיום לללין. אני מתייחסת לכל פרויקט כאילו הוא שלי, אני לא באה להחתים כרטיס וללכת. מאוד חשוב לי שהדברים יצליחו וייצאו טוב. אני טיפוס כזה'.
אבל עכשיו, כשההצגה עלתה, אפשר מבחינתה להוריד הילוך. 'ההצגה כבר מוכנה אז את רק מגיעה להצגה עצמה, וזה מה שמאזן את המקצוע, שיש תקופות לחוצות ואחריהן תקופות שאת יכולה להיות יותר בבית'.
במקום מסוים זאת הפעם הראשונה שבר זוהר עושה נטו תיאטרון, עד עכשיו מחזות זמר (בשנים האחרונות עשתה את 'לילה לא שקט' בקאמרי ואת 'מרי לו' בהבימה) היו הנישה הבימתית שלה. 'מחזות זמר הם במהות שלהם 'שואו' ופה מדובר בחוויה חדשה. בהצגה ביתית, יותר אינטימית. הצגה של ארבעה שחקנים (לצידה משחקים נתי קלוגר, שלומי טאפירו ודני גבע) באולם הכי אינטימי שיש, צוותא 3, וזה מרגיש לי הכי טבעי. האמת שמאוד התרגשתי והוחמאתי מליאור אשכנזי הבמאי, שהתקשר אליי והציע לי להשתתף בהצגה הראשונה שהוא מביים כי הוא כזה שחקן אדיר, שעוד לפני שקראתי את המחזה אמרתי – בטח'.
ואחרי שקראת?
'קרלי (דמותה של יעל בהצגה) נגעה לי ללב. היא נראית אישה חזקה עם זוגיות מלאת תשוקה, ובסוף היא מוצאת את עצמה בהיריון עם בעל בוגד'.
ובכלל נראה שהנושא הזה של תדמית חיצונית ושיפוט מוקדם נוגע בה. לדעתה, זה גם הקונפליקט המרכזי בדמות שהיא עתידה לשחק בסרטו החדש של איתן פוקס שמתוכנן להצטלם בסוף אפריל. 'היא הבחורה המוצלחת שיש לה הכול, אבל אין לה כלום', היא מספרת. 'יש לה רומן אסור עם מישהו שלא באמת מאמין בה, אין לה אהבה אמיתית ומי שהיא רוצה שיאמין בה לא מאמין. בגלל החזות שלה אנשים מתקשים להבין שיש שם משהו נוסף'.
אנחנו די חיים בעולם שהביא אותנו לשפוט אנשים על פי החזות החיצונית שלהם, פעם היינו יותר תמימים, את לא חושבת?
'אני מגיל 15 במקצוע שהתמימות לא קיימת בו, אז לצערי יש לי זיכרון מאוד רחוק של תמימות. אבל אין ספק שמראה חיצוני הוא רושם ראשוני. וגם תוויות. אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אנשים ושופטים אותם מאוד מהר וכולנו חוטאים בזה. אנחנו כואבים שעושים את זה לנו, ועושים את זה בלי לשים לב לאחרים בעודנו פגועים עד עמקי נשמתנו. צריך לדעת להתבונן באמת במפגש עם אנשים'.
דמות נוספת שגילמה בר זוהר וגם היא עטופה באמירה הזאת על העולם הפנימי־חיצוני היא גלי ארזי מ'חשופים'. 'מאוד אהבתי אותה', היא אומרת. 'ובכלל בסדרה היתה בעיני המון אמירה על המקצוע. על החדשות. על האייטמים. זה היה מרתק לגלות את מאחורי הקלעים של תחום שהוא לא שלי. האמת שנזכרתי בה בדיוק לפני כמה ימים בהצגה הראשונה שלנו, כשדני גבע החליק וקיבל זעזוע מוח והתעלף באמצע ההצגה. אחר כך, ברשותו כמובן, פרסמו את הנפילה שלו. הוציאו אותה לכלי התקשורת. וזה בדיוק הזכיר לי את 'חשופים'. אבל פה זה היה כמובן בשיתוף איתו'.
עולם היח"צ מאוד אכזרי, תדעי לך.
'אהבתי את ה'תדעי לך'', היא אומרת לי כאילו גיליתי לה את אמריקה. כאילו היא לא חוותה את זה על בשרה.
'כל החיים שלי אני בטיפול פסיכולוגי, עוד מאז שאני ילדה. בעיקר בגלל שהתפרסמתי בגיל מאוד צעיר ובעצם נחשפתי לעולם המבוגרים. מגיל 15 זה היה יום צילום כל יום, לקום בחמש בבוקר לצילומים ולעבוד עם אנשים מבוגרים שמצפים ממך להיות מקצועית במאה אחוז. יש המון לחצים והמון התמודדויות. אז מצד אחד זה ביגר אותי נורא מהר. טרם עת באופן עקרוני. אבל מצד שני קיבלתי מזה גם ניסיון
בעיקר כשאת חיה בסביבה שבה כולם רואים אותך ומבקרים אותך, לא?
'כן, אבל אני לא חיה את זה, את יודעת. כל אחד חי את חייו, אבל כן, זה מקצוע מאוד קשה'.
מה זאת אומרת את לא חיה את זה באמת? בסופו של יום את כן מקבלת כל הזמן פידבק חיצוני, בין אם את רוצה אותו ובין אם לא.
'בתחום העבודה כן, אבל זה לא כל הזמן. ובכלל, בדיוק דיברתי על זה עם חבר עורך דין שיש לי, אני אמרתי שבמקצוע שלי אתה כל הזמן צריך להוכיח את עצמך מחדש ותמיד זוכרים אותך לפי התפקיד האחרון שעשית, ואז הוא אמר לי, 'חמודה, יש לי מה לחדש לך, זה אצל כולנו. זה גם במקצועות אחרים'. וכשאני חושבת על זה, על כולנו יש כל הזמן חובת ההוכחה'.
אבל במקצוע שלך יש משהו יותר ציבורי ויותר פתוח.
'כן, אבל זה המקום שאת נותנת לזה. השאלה היא אם את נותנת לזה לחלחל אלייך או לא. אולי בגלל שאני כבר אמא, ובכלל בתחום הזה כבר מגיל 15, אני מתייחסת לזה ככה. אולי לך מהצד זה נראה יותר חי, אצלי זה הבית שלי, זאת העבודה שלי, אני לא מתרגשת מזה'.
היא עוצרת רגע וחושבת, 'אני לא אגיד לך שלא הייתי בסיטואציות לא נעימות, אבל אני חיה בשלי. אני לא צורכת את העיתונים שמדווחים על דברים כאלה, לא רואה את התוכניות שמדווחות מי לובש מה. זה לא מעניין אותי. אין לי זמן לזה, ובמעט זמן שיש לי אני רוצה להזין את עצמי בדברים טובים'.
בגלל הילדות שלך, וההתבגרות בטרם עת, כפי שהגדרת אותה, יש לך צורך לגונן על הילדים שלך מפני ילדות כזאת, מפני בחירה במקצוע הזה?
'יש לי צורך לגונן על הילדים שלי נקודה. ואני חושבת שזה בטבע שלנו, אנחנו כולנו לביאות. אבל אני בטוחה שגם הילדוּת שלי טבועה בי ובכל מי שאני ושהיה לה מקום גדול. בסך הכול היתה לי ילדות מאוד כיפית, אבל פתאום העבודה עלתה להילוך גבוה נורא מהר, ואף אחד לא היה מוכן לזה מבחינתנו במשפחה. זה היה אינטנסיבי וחזק והפרסום היה מאוד גדול, וזה לא משהו שאתה אומר 'אני רוצה שיקרה', זה פשוט קרה. זה לא דבר ששאפנו אליו או שההורים שלי רצו שתהיה להם ילדה מוכרת. ממש לא. זאת היתה התמודדות לכולם. אז בואי נגיד שעל הילדים אנחנו תמיד אומרים 'העיקר שיהיו מאושרים', אבל אני אשקר אם אגיד שאני אשמח שהם יהיו במקצוע הזה, כי אני יודעת כמה זה קשה וכמה זה כואב, אז זה מלחיץ אותי'.
מה בעיקר?
'שוב, לא המצאתי שום דבר, אבל יש משהו במקצוע הזה שהוא מאוד חשוף. זה עניין של אישיות ואתה צריך לבנות לך הגנות. אז זה קשה, אבל זה תלוי גם מי אתה. את צריכה להבין שיש משמעות לאיך שאני חוויתי את החשיפה בגיל מוקדם. אתה מאוד חשוף רגשית. נפשית. אין מה לעשות. אבל בגדול אתה לא יכול למנוע מהילדים שלך או מאף אחד אחר לעשות טעויות. הן חלק מהלמידה'.
דברים טובים אכן קורים לה. כמובן היא מדגישה כל הזמן שהילדים הם האושר הראשון שלה, אחר כך זוגיות, משפחה וכו', אבל גם מבחינת קריירה בר זוהר מרגישה במקום טוב עם הנטו-תיאטרון והצילומים המתוכננים לסרט. 'זה עושה אותי מאושרת להגשים את עצמי, מעבר לעניין המשפחתי והאמא שבי, אני גם אישה קרייריסטית עצמאית. בלי זה הייתי יכולה להשתגע. אז כן, אני משתדלת ליצור ולהיות חלק מפרויקטים חדשים ולהגשים את עצמי בתיאטרון ופתאום בקולנוע. את יודעת, להגשים את עצמי בעשייה.
להבדיל מטלוויזיה ותיאטרון למשל, קולנוע זאת פנטזיה שעוד לא מומשה אצלי, זה חלום של כל שחקן, ומבחינתי עד שזה לא קורה זה עדיין בגדר חלום. אמרתי לאיתן פוקס בפעם הראשונה שנפגשנו, 'זה טוב מדי, סוף כל סוף זה קורה', והאמת היא שאני מרגישה כבר כמה שנים בשלה לדבר הזה שנקרא קולנוע'.
לאחרונה אני מוצאת את עצמי, לקראת בוא הקמטים שמופיעים עם החלפת הקידומת, חושבת כל הזמן מה עשיתי עד היום, מעין רשימה כזאת בעיקר של כל מה שעוד לא הספקתי, לך זה לא קרה בגיל 30?
'את צריכה להפוך את זה, ולחשוב שמה שעשית עד עכשיו לא משנה', היא אומרת לי, 'משנה מה שעכשיו. מה עושה אותך עכשיו מאושרת, מה הבחירות שאת צריכה לעשות ומה את באמת רוצה. זה הכול בראש. כמו כל דבר, זה איך שניקח את הדברים ומה נספר לעצמנו. אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפור שהכול על הפנים, ונראה רק את הכוס הריקה, או שנבחר - וזאת באמת בחירה שלנו - לראות את חצי הכוס המלאה. אני באמת חושבת שאין גילוי במה שאני אומרת, אבל המשמעות האמיתית היא ההגשמה שלנו וכל אחד צריך למצוא מה באמת עושה אותו מאושר. מה באמת חשוב'.
ובר זוהר מגשימה. היא יודעת מה היא אוהבת והולכת עם זה עד הסוף. 'ב'לילה לא שקט' עבדתי עד חודש שביעי ולא רציתי לעזוב. הייתי כבר עם בטן, הרחיבו לי השמלה, הרחיבו לי עוד פעם את השמלה, שמו תחרה שחורה בשביל להסתיר את הבטן, ואני בשלי, רקדתי שם על כיסא. אנשים נלחצו, ואני לא רציתי להפסיק. הייתי בכושר ואהבתי את העבודה כל כך שהיה לי קשה לשחרר'.
ובכל זאת, אף על פי שבר זוהר יכולה לסמן 'וי' כמעט על כל במה ועל כל מדיום, היא עדיין רעבה לעוד. 'הילדים, הבית, הרצון להיות איתם ולחוות את המשפחתיות ולהיות אמא בשביל הילדים שלי זה לוקח הכול, אבל זה גם מרגש שפתאום יש ניצוצות של געגוע לעוד דברים ועכשיו אני מרגישה מוכנה לזה, אני מרגישה שאני יכולה להכיל גם וגם. וזה נכון שאני הכי אוהבת את התיאטרון, אבל לאחרונה יש בי געגוע לאהבה ישנה שלי שהיא הנחיה. פעם הנחיתי המון בטלוויזיה ואהבתי את זה מאוד. זה היה מאוד טבעי לי כי בהנחיה להבדיל ממשחק אתה מביא את עצמך'.
ואולי זה בעיקר כי יעל בר זוהר התעייפה מלשחק את יעל בר זוהר. זה תפקיד שעל פניו נראה מאוד לא פשוט. 'אני מרגישה שהיום הפער הצטמצם', היא מוסיפה, 'אני אתן לך דוגמה, העוזרת במאי של 'היופי כן קובע' אמרה לי לא מזמן שהיא לא דמיינה שאני כזאת חסרת ביטחון או כזאת רגישה או כזאת עוד המון דברים, ויש משהו שאני אוהבת בהנחיה, וזה זה שאני יכולה להביא את עצמי ואת החום האנושי שלי שלא ממש תמיד יכול לעבור במשחק'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם