רוקדת בעקבות האהבה: ראיון עם רונה לי שמעון
עבור רונה לי שמעון, הימים של "נולד לרקוד" חלפו מזמן. כיום היא שחקנית תאטרון שהתמסרה אך ורק למשחק בשיחה נוקבת היא מדברת על סוגיית ההשתמטות מצה"ל, על חיי האהבה שלה ואפילו מגיבה על הלחשושים בנוגע לנטיותיה המיניות
בשקט בשקט, הרחק מאור הזרקורים, היא מבססת את מעמדה על הבמה. כיום היא מועמדת בקטגוריית השחקנית המבטיחה בטקס פרסי התאטרון, שיתקיים החודש. "הרגשתי שהלימודים הם הדבר הכי חשוב בעיניי", מסבירה שמעון את היעלמותה. "לא היו לי חיים מעבר לזה, השקעתי שם את כל כולי. הבנתי שיותר מכול אני רוצה לשחק בתאטרון, וברגע שזה היה לי ברור הבנתי מה צריכה להיות הדרך שלי לשם: להקדיש את השנים הקרובות ללימודי משחק. אני על הבמה מגיל שלוש וזה מקום שאני מאוד אוהבת להיות בו. כיף לקבל פידבק מידי מהקהל. אני אוהבת להעביר על הבמה סיפור כלשהו ולראות את הקהל מגיב לו. תאטרון הוא החלום שלי".
העובדה שלא כיכבת על המסך היוותה משבר?
"המשבר היה שפשוט הייתי זקוקה לשקט. היה לי רועש מדי, הרגשתי שאיבדתי את הפרטיות. רציתי להתמסר כל כולי למשחק".
ובכל זאת, את לא מתגעגעת לחשיפה התקשורתית?
"אני כל יום על הבמה אז זה לא פקטור של לחץ או געגוע. אני שלמה ומאושרת במקום שבו אני נמצאת. אם יזדמן לי לשחק בטלוויזיה וזה לא יפגע בזמן שלי אז מצוין, אבל נכון לעכשיו התאטרון במקום הראשון שלי, ושם גם אני רואה את עצמי מזדקנת. שיחקתי לא מזמן בסרט "השוטר", שזכה עכשיו בפרס ראשון בפסטיבל בבואנוס איירס. שם אני משחקת לצדם של מנשה נוי, מיכאל אלוני ומיכאל מושונוב".
שמעון החלה לרקוד כבר מגיל שלוש. כשהייתה בת 12 הצטרפה ללהקת המחול של בת דור, למדה במגמת המחול בתיכון בליך ומיד אחרי שסיימה את לימודיה השתחררה משירות צבאי על סעיפי דת, והחלה ללמוד באקדמיה לבלט המלכותי באמסטרדם. כמו כן, למדה משחק בארצות הברית, ובשנת 2005 זכתה לחשיפה טלוויזיונית ראשונה בתוכנית המציאות של "קשת" "נולד לרקוד".
"לא שירתי בצבא כי קיבלתי מלגה לאקדמיה לבלט מלכותי", היא מספרת, "אז נסעתי לניו יורק שנה, ואחר כך ללוס אנג'לס עוד שנה. רציתי להיות ממש טובה במה שאני אוהבת, אז השגתי פטור מהצבא. יש בי צד שמתחרט שלא עשיתי צבא וגם הרגשתי את זה מאוד כשחזרתי לארץ, אבל אני נוטה שלא להצטער על הבחירות
לא מזמן הצטלמה רונה לי לקמפיין אופנה של המעצבת מיקה בשן זו העונה השנייה. "לפני שבוע נערכו הצילומים והיה לי נורא כיף. היא הביאה לי טרמפולינה ענקית וקפצתי ארבע שעות. כל יום שאני לא עושה משהו לגוף אני משתגעת. למדתי לשחרר בשלוש השנים האחרונות. אני עושה המון שנים פילאטיס, רוקדת בלט והולכת למכון כושר. אני מאוד אוהבת לאכול. לפעמים אני נופלת כמו כל בן אדם לבולמוס, אבל אני רקדנית בראש ובנשמה, וחשוב לי להיות טובה לגוף שלי, אז אני משתדלת לקיים איתו מערכת יחסים נעימה".
יש משהו שאת לא אוהבת בגוף שלך?
"זה דבר מאוד אישי אבל לפעמים אני מרגישה שהרגליים שלי נורא שריריות, כמו של כדורגלן. מצד שני הן ההוכחה לעבודה של שנים, אז אני מנשקת אותן ומודה להן שעברתי איתן שנים של עבודה סיזיפית. אבל כן, לפעמים אני מרגישה שהן שריריות מדי". את סוג של טום בוי, לא? "רוב הזמן אני לא משקיעה בנשיות שלי ולכן חושבים שאני טום בוי, ואז יש ימים שכן עולה לי החשק הנשי ואז אני משקיעה".
הוריה של שמעון בת ה-29, נפרדו כשלמדה בחו"ל. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 19, כששהיתי באמסטרדם", היא מספרת. "אנחנו ארבעה אחים ואני הבכורה. אני חושבת שקיבלתי את הגירושים יחסית בסדר, אבל הקושי היחיד שעבר עליי היה שכשיצאתי מהארץ המשפחה הייתה שלמה, וכשחזרתי לארץ גיליתי משפחה מפורקת. הוריי לא נישאו בשנית. חזרתי לגור עם אימא שלי כשהתחלתי ללמוד כי לא חשבתי שאצליח לעבור את זה אחרת. לגור בשכירות עם שכר של רקדנים זה משהו בלתי אפשרי".
אז איך זה להיות רווקה בת 29 שעדיין מתגוררת אצל אימא?
"אני אכן עדיין רווקה וזה כי עוד לא מצאתי את האחד שלי. אני מאמינה שגם זה יגיע. הדברים האלו מתרחשים בזמנם. יכול להיות שאני גם לבד כי אני כל כולי בתוך התאטרון אז אין לי זמן להשקיע במשהו אחר, אבל אני מניחה שיבוא האדם הנכון והכול מסביב יתפנה. אני רווקה כבר למעלה משנתיים. הייתה לי אהבה מאוד מורכבת, אבל אני לא מדברת עליה כי אני לא 'קיס אנד טל'".
מעולם לא זכינו לראות אותך בזוגיות מתוקשרת, והיו לחשושים על זהותך המינית. "וואו, את רצינית? קרעת אותי מצחוק עכשיו, זה ממש מחמיא לי אבל אני אוהבת גברים ורק גברים. הייתי בזוגיות בחיי, אבל לא משהו שהיה בתקשורת. מה, אני צריכה להצטלם עם גברים כדי שלא יחשבו שאני לסבית?"
ואין לחץ מצד המשפחה?
"אני מרגישה כזה מיצוי עצמי שאני לא מרגישה את הלחץ לזוגיות. היה חשוב לי להיות תלמידה טובה ולא להתעסק בשכירויות והכנסה. ההורים לא לוחצים כי גדלתי עם אימא חזקה מאוד. אני כמובן בקשר גם עם אבא, פשוט אימא שלי נורא דומיננטית אצלי בחיים. הצורך הוא לא הנושא העיקרי. אם כבר, יש רצון כי אני רוצה לאהוב ויש לי המון אהבה להעניק, אבל כרגע התאטרון ממלא אותי וזה מספיק לי".
ואיך משתכר היום רקדן בארצנו?
"שורדים ממש בקושי. קשה לרקדן לחיות כאן. אני לא מכירה רקדנים שמשתכרים רק מלרקוד בלהקה. תמיד זה בשילוב עם ללמד. זה עצוב, כי יש פה כישרונות עוצרי נשימה וחבל שהתרבות פה היא בגדר מותרות ולא בגדר חובה. הרקדנים בחו"ל מצליחים להשתכר ולחיות רק מריקוד, ואז ניתן להתמקצע. בצורה חד משמעית חסרה פה בארץ תרבות של ריקוד, התאטרון הוא במצב יותר טוב ממחול. אני מכירה מספיק אנשים שמשתכרים יפה מתאטרון, ושם אני בוחרת להיות".
ומה החלום שלך?
"אני מרגישה שאם אני אראה את החלומות שלי פרוסים על גבי עיתון זה יפחיד אותי שהם לא יתגשמו בסוף, או שאני אהיה מחויבת אליהם. אני מרגישה שהחיים משנים אותי ואני מפחדת להתחייב למשהו שבסוף לא יקרה, אבל לפרוטוקול - אני רוצה להמשיך לעסוק במה שאני עושה היום, וחולמת שאצליח להתקיים מזה במדינה שלנו בכבוד. אני מאמינה שבשנים הבאות אני אייצר מחול ואמשיך לעשות תאטרון".
לולא היית רקדנית או שחקנית, מה היית?
"הייתי רוצה לעסוק במשהו שייקח אותי מסביב לעולם. אולי טייסת או צלמת של 'נשיונל ג'יאוגרפיק'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם