חוק אביטל: החיים החדשים של אברג'יל
אחרי החתונה המתוקשרת והגירושים המתוקשרים עוד יותר מקובי אוז, היא בנתה לעצמה חיים חדשים. אבל רק כשבנותיה הפגות, 860 ו-920 גרם , החזיקו באצבעה דרך האינקובטור, אביטל אברג'יל הבינה סוף סוף מה באמת חשוב בעולם. בראיון מלא דמעות מדברת אברג'יל על רגעי השבירה, משחזרת את ימי התהילה, ומסמנת את שני היעדים הבאים: לחזור לשחק, ולראות את התאומות עולות במשקל. לא בסדר הזה, כמובן
"ההריון עבר נהדר", היא אומרת, "אמנם הייתה לי בטן גדולה והוספתי 20 קילו למשקלי, אבל ההרגשה הכללית הייתה טובה. ואז, במהלך חודש שישי, בשבוע 27, הרגשתי פתאום בלילה בכאבים ולחצים ברחם. חשבתי שזה חלק טבעי מתהליך הגדילה של הרחם, לא הבנתי שאני חווה למעשה צירי לידה. חיכיתי לבוקר ולמרות שהלחצים כמעט נעלמו קפצתי לביקורת אצל הרופא בשביל להיות שקטה. חיברו אותי למוניטור, בדקו אותי וגילו שחוויתי צירים ולמעשה יש לי כבר פתיחה של ארבע אצבעות. מאותו רגע כבר לא הרשו לי לקום מהמיטה. אמבולנס העביר אותי לבית החולים איכילוב, ובבית החולים קיבלתי זריקות להבשלת הריאות של התינוקות וכדורים נגד צירים. ארבעה ימים שכבתי במיטה בלי לזוז עם צירים כואבים, מנסה למשוך כמה שיותר. אלה היו ארבעת הימים הכי קריטיים בחיי הבנות שלי, בגלל הזריקות להבשלת הריאות. מרגע זה התחיל המסע הקשה של בנותי".
דמעות חונקות את גרונה. "לבסוף נכנסתי לניתוח קיסרי בהמלצת הרופא, למרות שמאוד רציתי לחוות לידה טבעית. פחדתי נורא, פחדתי לאבד אותן. לא הבנתי מה זה פגים, מה המשמעות של הדבר, מה מצפה לי בחודשים הראשונים אחרי הלידה. בעלי, שהיה צמוד אלי בארבעת הימים הללו, נאלץ לצאת החוצה כי זה היה ניתוח חירום, ופתאום נותרתי לבדי. במהלך הניתוח הייתי ערה, הרדימו לי רק את פלג הגוף התחתון, ואז יילדו את התינוקת הראשונה. ואת שומעת בכי ולא רואה, פשוט לא רואה את הילדה שלך... אני מתנצלת, אבל רק מלספר את זה אני מרגישה שאני חווה את זה שוב, וזה פשוט קשה".
כששמעת את הבכי הראשון של התינוקות, בכית גם?
"זה רגע שבו את רוצה לראות את התינוקות שלך ואת רוצה לאחוז בהן ואת לא יכולה, וזה פשוט רגע קשה. בגלל זה גם פחדתי לעשות את הראיון הזה. אמנם עברו חמישה חודשים, אבל עדיין לא הצלחתי להתגבר על התקופה הקשה הזאת שעברתי, אני מרגישה מחנק רק מלדבר על זה. ברור שכששמעתי בכי, שמחתי לדעת שהן בחיים. אבל ישר לקחו אותן לטיפול נמרץ ואני קיבלתי מורפיום שגרם לי לטשטוש, ולא ראיתי אותן ביום הראשון. למחרת, כשהתעוררתי מהשפעת המורפיום, הדבר הראשון ששאלתי היה מה שלום הבנות, הרגיעו אותי ואמרו שהן בסדר. אחת נולדה במשקל 860 גרם והשנייה 920 גרם".
תארי לי מה הרגשת ברגע הראשון כשראית את בנותייך.
"זה נורא מוזר לראות ילדים בשלב הזה. הם נראים מכווצים, כמו זקנים, פשוט מראה מפחיד. הרי זה למעשה עדיין עובר, לא תינוק. בהתחלה גם נורא פחדתי להיקשר אליהן. הן לא נראות כמו תינוקות ואת פוחדת ליצור קשר מהחשש שאולי הן לא ישרדו. ברגע הראשון שראיתי אותן נבהלתי, ואז נתקפתי בנקיפות מצפון על תחושותי".
אברג'יל שולפת תמונה. "תראי את כף היד שלי, בגודל התינוקת, והיד שלי כפי שאת רואה לא כזאת גדולה. אבל בכל זאת את אומרת לעצמך, אלו הילדים שלי ואני אמורה לאהוב אותם בכל מצב. מיד התחלתי לחפש בגוגל ובכל מיני פורומים על עולם הפגים - זה לימד אותי. אז התחיל המסע המשותף שלי ושל בעלי בעולם הפגות. מצד אחד זו הייתה התקופה הכי מפחידה שעברתי בחיי, ומצד שני אסור לך לפחד כי אתה צריך להיות שם חזק בשביל התאומות - זה חשוב ומהותי לתהליך".
את שלושת החודשים הבאים העבירה אברג'יל בפגייה לצד בנותיה הפגות ששכבו באינקובטור. סוג של רכבת הרים, אומרת אברג'יל, כשהמטרה היחידה היא לשרוד את היום ולצפות לעלייתן במשקל.
"הפגים מפסיקים כל כמה זמן לנשום ואז מגיע אח או אחות ומעירים את הפג כדי שיחזור לנשום. עם הזמן מלמדים אותך להעיר אותם בעצמך בגירוי או מכה ברגל, ואם זה לא עוזר אז נותנים להם חמצן. אתה צמוד כל הזמן למוניטור, והבנות שלי היו מחוברות לתמיכה נשימתית, כי הרעיון הוא ללמד אותן לנשום באופן עצמאי. היו מקרים שפתאום אריאל הפסיקה לנשום וניסיתי להעיר אותה ולא הצלחתי. איך יכול להיות שתינוק פתאום מפסיק לנשום, זה משהו שאי אפשר לעכל. הפחד הזה, שהיא תפסיק לנשום ולא תחזור, כשלפתע היא כולה מכחילה ואז רופאים באים ונותנים לה חמצן ולנו נותר רק לשבת חסרי מעש, להסתכל דרך חלון האינקובטור ולהתפלל.
"הקשר היחיד שלי איתן
אברג'יל נאחזה בתמונות שהיו תלויות בפגייה, של תינוקות בשלב הפגות ואחריו. "הרגשתי חלל עצום שנפער לי בבטן, ריק כזה, לא מוסבר. רגע אחד הן בבטן שלי ורגע אחר כך הן סגורות באינקובטור, כשהקשר היחיד שלי איתן הוא באמצעות שליחת אצבע אל אקווריום פלסטיק. רציתי לאחוז בהן ולא יכולתי. רציתי להיות קרובה אליהן בכל שנייה והיה לי חשוב לשאוב להן חלב אם טרי. בגלל שיכולתי רק לראות את הבנות מתוך זכוכית ולגעת בהן עם היד, חלב האם היה הדבר היחידי שיכולתי להעניק להן. כשאני מדברת על החוויה הקשה שעברתי, אי אפשר לא לבכות. תוסיפי לזה את ההורמונים של אחרי הלידה, והנה מתכון מצוין לשטף דמעות".
חשת רגשות אשם?
"בהתחלה כל הזמן הרגשתי המון אשמה. איך לא שמתי לב, למה לא נכנסתי לשמירת הריון, איך לא התייחסתי ברצינות לכאבים הללו. אולי התאמצתי יותר מדי במהלך ההריון או עשיתי משהו שהוא יותר מדי להריון. בימים הראשונים הייתי מלאה באשמה וכעס כלפי עצמי, עד שהבנתי שהאשמה לא תורמת לתהליך שאני אמורה לעבור עם בנותי. כל הזמן התפללתי, זה הכלי היחיד שהשאיר אותי שפויה, ולשמחתי אני אדם מאמין. אמנם לא במובן הדתי של המילה אלא בהרגשה בלבד, אבל אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם וזה כנראה תהליך שהייתי צריכה לעבור. לא יודעת למה, אבל לכל דבר יש סיבה".
כשהשתחררת מבית החולים וחזרת לבית ריק, בלי התינוקות, מה הרגשת?
"זאת תחושה נוראית. את מפחדת לעזוב אותן שם, לא הצלחתי לישון בלילות, הפחד שיתק את הגוף שלי. את רוב הזמן העברתי בבכי. בעלי מאוד עזר לי, גם לו היה קשה אבל הוא אדם של עשייה, והוא החזיק את עצמו למען שנינו. היו לילות קשים כי בעלי היה נוסע ומבלה לילות שלמים בבית החולים. כל שלוש שעות שאבתי חלב אם ונסעתי לבית החולים להביא להם חלב טרי. התנתקתי מכל העולם, מכל חברי ומסביבתי שרצו לתמוך בי, כי רציתי להשקיע את כל האנרגיה בבנות. שום דבר אחר לא עניין אותי. הלכתי באותה תקופה לטיפול אצל פסיכולוגית, והיא הייתה היחידה שדיברתי איתה על המצוקה שחוויתי, היא מאוד עזרה לי. במעט הזמן שנותר לי בבית ציירתי, זה היה ממש צורך שלי, כדי להוציא את המועקות והקשיים החוצה. התכנים של הציורים כמובן קשורים לאמהות, נתינה ופחדים".
רק כעבור שלושה שבועות מיום לידתן זכתה אברג'יל להחזיק את בנותיה בידיה. "זה היה רגע של אושר עילאי. זה נקרא 'קנגורו': במקומות בעולם שאין בהם אינקובטורים שמים את הפג על גופה של האם כדי שיקבל את חום גופה. תיעדתי את הקנגורו הראשון, וזהו, פה כבר החיבור הופך להיות חזק".
מה זה עשה ליחסים שלך עם בעלך?
"בסך הכל עוד לא התחלנו את חיי הנישואים, וכבר היינו צריכים לעבור חוויה כזאת קשה. זה כאילו הוסיף עוד כמה שנים לקשר. אתה לומד להכיר את האדם במצבי משבר ואני אהבתי את מה שראיתי. אני שמחה שעברתי איתו את המשבר הזה, כי למדתי עליו המון. אני מרגישה שמצאתי את האחד שלי".
אחרי שלושה חודשים קשים בפגייה הגיעו סוף סוף הבנות הביתה, כשהן כבר במשקל 2.5 קילו. "ביום שאמרו לי שאנחנו משתחררים הביתה נורא בכיתי, ולא מאושר", משחזרת אברג'יל. "כי נלחצתי נורא. פתאום להתמודד לבד בבית, בלי אחיות בסביבה ובלי מכשירים, כשאין אף אחד לידי. פגשתי מלאכים בפגייה, צוות העובדים שם לימד אותי מה לעשות בסבלנות, ובכל זאת, אתה יוצר תלות במכשירים וברופאים. זהו, עכשיו זה רק אנחנו והבנות. אז בשבוע הראשון כל הזמן פחדתי, אבל הפחד הלך לאט לאט ונעלם. והפחד גם מהול בהתרגשות עצומה, לחזור הביתה עם התאומות זה רגע שחיכינו לו כל כך הרבה זמן. זה מרגש. זאת היצירה הכי מוצלחת שעשיתי עד כה".
את מפצה אותן עכשיו על הזמן הממושך שחיו באינקובטור?
"אני מחזיקה אותן הרבה בידיים, נותנת להן חום ואהבה. אני לא עובדת ונותנת את כל כולי לשתי היצירות הללו. אני ממש צריכה לצבוט את עצמי כי קשה לי להאמין מה עברתי, איפה אני היום. עוד לא עיכלתי את ההריון ופתאום הייתי צריכה לעכל שאני אמא. למעשה אני עדיין מעכלת שאני אמא".
אברג'יל, 35, התפרסמה כשחקנית בין היתר ב"טירונות", " טיפול נמרץ", " זינזאנה", " השמינייה" ובסרטים "משהו מתוק" ו"חובו של אהרון כהן". היא נולדה ברמת גן למשפחה מרוקאית, בת זקונים לשלוש אחיות ואח. הוריה התגרשו כשהייתה בת ארבע. כשהייתה בת 22 נישאה לזמר קובי אוז; שלוש שנים מאוחר יותר כבר נפגשו על הצד הפחות נעים של מדרגות הרבנות.
"הייתי מאוד צעירה כשאני וקובי התחתנו", היא אומרת. "פגשתי אותו על סט צילומים כשהייתי בתחילת דרכי כשחקנית, והחיבור בינינו היה חיבור שמאוד עזר לי לקריירה. התקשורת מאוד אהבה את הקשר בינינו, הוא גם כתב עלי שיר ואלבום שלם על הפרידה. כל אחד מאיתנו היה פשוט במקום אחר. לא הייתה בגידה או משהו קיצוני. ניסינו ללכת לייעוץ זוגי, אבל זה לא עבד".
להתגרש זה גם ככה קשה, להתגרש לעיני התקשורת על אחת כמה וכמה.
"אחרי הפרידה והפרסומים השונים הייתי צריכה להתמודד עם הגירושים ברחוב, כולם התעניינו. בכל מקום רצו לראיין אותי על הפרידה, ואני ברחתי מהתקשורת. הרגשתי שאני לא מוכנה לשתף את העולם בחיי האישיים, ולא ניצלתי את הפלטפורמה הזאת שניתנה לי כדי להתקדם בתעשייה הזאת, כי הרי ככה דברים עובדים בתחום הזה".
את מתחרטת על זה היום?
"לא, כי יש לי אמונה שדברים לא קורים סתם. זה היה חלק מההתפתחות שלי. יכול להיות שבגלל שלא פעלתי לפי הכללים של העולם הזה קצת נעלמתי מהמסך, אבל הייתי זקוקה לזמן הזה לעצמי".
אחרי ארבע שנים של רווקות נכנסה אברג'יל למערכת יחסים ממושכת, שכללה גם מגורים משותפים, אולם לבסוף נגמרה; ואז, לפני שנתיים בדיוק, הכירה דרך חבר משותף את עובד. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון. עברנו לגור יחד די מהר, ומהרגע שנפגשנו לא נפרדנו. לפני כשנה נישאנו בחתונה מצומצמת, רק לחברים, שכן עבור שנינו היה מדובר בפרק ב' ולא רצינו חתונה גרנדיוזית. מעכשיו אני אביטל אברג'יל-אברהם, למרות שעוד לא הספקתי לשנות בתעודת זהות".
קובי התקשר לאחל לך מזל טוב לחתונה?
"ממש לא. אנחנו לא בקשר. רק שמעתי שגם לו יש תאומות. מצחיק, לא? צירוף מקרים".
בחמש השנים האחרונות ירדה למחתרת. היא מתגוררת עם בעלה עובד אברהם, יועץ ארגוני במקצועו, בכפר סבא, ובעיקר מציירת. "אני עדיין שחקנית. זה משהו שהוא חלק ממך ויש תמיד צורך כזה. אני מאמינה שתוך שנה כבר אחזור למסכים".
מה עשית בשנים האחרונות?
"בשנתיים האחרונות הקדשתי את כולי לציור", היא אומרת, ומראה את ציוריה, בהם מככבים בין השאר חברה הטוב משה איבגי, די.ג'יי סקאזי, כוכב העונה הנוכחית של "מחוברים", והרקדן עידו תדמור. "על הציור של איבגי פשוט חלמתי בלילה", היא אומרת, "ראיתי אותו בחלום מחזיק ציפור קטנה. התקשרתי אליו והוא שמח לבוא, צילמתי אותו וציירתי. את סקאזי לקח לי חודשיים לצייר. בחרתי לצייר אותו שרוע באמבטיית דם, כי זה התחבר לי אסוציאטיבית ואינטואיטיבית לדמות שהוא מייצג. את תדמור פגשתי בשינקין ומיד עלה לי רעיון. לשמחתי הוא הסכים ועשה סט צילומים מדהימים ".
מה את יותר - ציירת או שחקנית?
"יש בי את שני הצדדים. המקום שרוצה להוציא ולצאת החוצה, זה משחק, לעומת הצד השני שלי, שאוהב אינטימיות, עבודה לבד, הפסקה מהחיים. בשנים האחרונות התעסקתי יותר בציור, אבל כיום אני מרגישה יותר מוכנה מתמיד לחזור לשחק. הייתי זקוקה לאתנחתה הזאת".
במקביל למדה אברג'יל אנימציה, ובמהלך ההריון עבדה בתחום. "כרגע אני לא עובדת. כל כולי באמהות ואין לי פנאי להתעסק בדברים אחרים. אני שומעת אמהות מתלוננות על כמה קשה האמהות, חיתולים, חוסר שינה, בקבוקים, פליטות, אין חיי זוגיות - החוויה שעברתי גרמה לי להשתוקק לרגע הזה, ואני נהנית מכל רגע".
את לא מתגעגעת לפעמים לתהילה של פעם?
"אין לי צורך לחזור לשם. אז הייתי אביטל יותר צעירה וחסרת ניסיון. בכל זאת, חלפו הרבה שנים, התבגרתי והעובדה שאני אמא טרייה שעברה לא מעט בוודאי משפיעה על האופן שבו אני רואה את הדברים. זה הופך את החיים לגמרי, אז גם אביא משהו אחר למשחק.
"לפני שפגשתי את עובד השתתפתי בסדנת ויפאסנה, כולל שתיקה מוחלטת וניתוק משגרת החיים למשך תקופה של עשרה ימים, זה היה מדהים. דווקא השתיקה לא הייתה לי כזאת קשה, הניתוק מהחיים שבחוץ היה קשה. אתה לומד לשחרר בוויפאסנה, אבל בפועל, כשהייתי בחוויה הקשה עם הפגות, לא הצלחתי ליישם את זה ולשחרר. בסופו של דבר הסדנאות האלה נפלאות, אבל ברגעים הקשים אתה שוכח ליישם אותן. אבל אני עדיין עושה מדיטציה בכל רגע שמתאפשר לי. ועדיין, רגעי השיא שלי בחודשים האחרונים הם בכל פעם שאני שוקלת אותן ורואה שהן עלו במשקל".
את רוצה ילד נוסף אחרי החוויה הזאת?
"כרגע לא, אבל בעתיד כמובן שכן, אני רוצה חוויה מתקנת".
אברג'יל משתתקת, ושוב בוכה. "זה מרגש אותי שאני מוכנה לעבור שוב כזאת חוויה כדי שיהיה לי ילד. חשוב לי לתת כוח לנשים שעוברות את התקופה הזאת. התמונות של הפגות מאוד חושפניות ופרטיות, אבל חשוב לי להעביר את המסר הזה לנשים: בסוף זה משתלם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם