זה לא גברת זו דון: יבה לא רק דוגמנית לוהטת
כן, היא דוגמנית בינלאומית, אבל יבה דון היא הכל חוץ מגבעול שיודע לשתוק. לרגל סיבוב הופעות עם ארקדי דוכין וקריירה מבטיחה כדי-ג'יי עולמית, מנתחת דון את חוויותיה בסצנת המועדונים, הסקס והסמים של ניו יורק, משחזרת סמול טוק אינטימי עם ביל קלינטון, נזכרת בטראומת העלייה לארץ וזורעת ייאוש בלבבות המחזרים: היא אמנם לבד כרגע, אבל הסיכויים שלכם מה זה נמוכים
בניין ראשון, שני, טיימס סקוור או איילון דרום, יבה דון לא באמת סופרת. היא הייתה שם, עשתה את זה, ועוד כמה דברים. "פרי אליס" ו"בבה" בקמפיינים עולמיים, "טורקיז", " פדני" ו"בוניטה" בארץ; מגזינים כ"אל" ו"קוסמופוליטן", וזו אפילו לא רשימה חלקית. בין לבין, חוויות ומפגשים בתפוח של בלומברג. "יום אחד הלכתי למסיבה עם חבר", היא מספרת. "פתאום הוא קורא לי 'בואי תכירי, ביל, הילארי'. כזה . הייתי בשוק, אמרתי משהו מפגר. אתה יודע, סמול טוק אמריקאי. ביל סיפר שנתפס לו כל הגב מהטיסות והוא כבר זקן. הילארי עמדה לידו ואני אומרת 'אז תעשה מסז'ים. אף פעם אין דבר כזה יותר מדי מסז'ים'".
היא לא זרקה עלייך תנ"ך?
"לא, עבר חלק, אבל אחר כך, עם עצמי, אמרתי יואו, פדיחות. פגשתי גם את ג'ים קארי. הלכתי עם חברה לבר, פתאום היא אומרת לי 'בואי תכירי את ג'ים'. הייתה לנו אחלה שיחה, דיברנו כמה שעות על העולם, על אמנות. היה מצחיק, למרות שבאותה תקופה הוא היה קצת עצוב, אחרי פרידה או משהו כזה. בגלל זה השיחה הייתה נורא עמוקה. בהמשך לקחנו אותו לפאצ'ה והראינו לו מה זה פאן".
מה זה באמת?
"תשמע, היינו חבורה של משוגעים שיודעים לעשות פאן. אני זוכרת שהיה שם מישהו מיחסי הציבור שלו שאסר עליו להצטלם. אני וחברה שלי רצינו מאוד להצטלם איתו, אז ירדנו איתו מתחת לשולחן והצטלמנו".
על הדרך דגמנה את הקולקציה שעיצבה ג'ניפר לופז, בעוד הזמרת מוותרת על שירותי הדוגמנות של עצמה. "אתה ראית אותה פעם מתפשטת? לא נראה לי", היא צוחקת. "היא נראית לי חמודה ושמרנית. חוץ מזה, בטח לא היה להם תקציב לצלם את התחת של ג'ניפר לופז. יקר מדי".
אבל יבה דון (28) היא מזמן לא רק דוגמנית מצליחה. תתרגלו: דון. די-ג'יי יבה דון. 1.75 מטר של סופר מודל על העמדה. זה התחיל במועדונים בתל אביב ונסגר אצל ארקדי דוכין. לאחרונה הצטרפה לחברות של ארקשה, הרכב הקלאב שהקים ובכן, ארקשה, ארקדי דוכין בשבילכם (ההשקה הרשמית: ב-9 בספטמבר, באברקסס בתל אביב). עיבודים חדשים לשירים ותיקים, חומרים חדשים. המשותף לכולם, ביט מהיר, רקיד, מסיבתי. תשאירו את המצתים בבית. תבואו קלילים. "ארקשה זה שם חיבה ברוסית", היא מסבירה את השם, זה שמתכתב עם האקסית של דוכין, החברים של נטאשה. "אני ישר קראתי לו 'דוד ארקשה'. אשתו של ארקדי ואני חברות, ויש נגנים. סך הכל עשרה אנשים על הבמה".
איך הקהל מגיב?
"הקהל עדיין מתרגל לזה, זה חדש. ארקדי בטראנס, מסיבתי לגמרי. בחזרה הראשונה איתו הייתי בשוק. הוא יושב, מנגן ותוך כדי הוא מנהל להקה של עשרה נגנים. הוא שומע כל אחד איפה הוא צריך להיכנס ותוך כדי הוא ממציא מילים בשתי שפות. יוצא לו מהמם. מדהים. בנאדם מטורף".
הקשר נוצר בזכות תוכנת סאונד שבה דון משתמשת, פחות נפוצה. דוכין חיפש בחורה שתטפל בסאונד על הבמה, עם התמחות בתוכנה. בתעשייה הפנו אותו אליה. "אני יושבת על החוף, יום דאון כזה, פתאום טלפון, 'שלום, מדבר ארקדי', הייתי בהלם. הוא הציע שניפגש. תוך חצי שעה הייתי אצלו בבית, בגבעתיים. אהבתי את זה שהוא איש פשוט, חמוד, זורם. מוכשר בטירוף. ארקדי הבין שאני עדיין חדשה עם התוכנה, אבל הוא ממש אהב את הראש שלנו ואמר לי 'קחי את הזמן, תלמדי'. הלכתי ולמדתי, כמו שארקדי אומר, 'כמו רוסייה אמיתית'".
עוזרת לו בכל משברי האוכל?
"האמת היא שעוד לא דיברנו על זה, אבל יש לנו הרבה מן המשותף בענייני אוכל. הוא רק צוחק ש'יבה אוכלת ואני משמין'. בכל אופן אנחנו מתחילים ליצור עכשיו ביחד. אחרי שתי ההופעות הגדולות אנחנו הולכים לעשות משהו רציני, שגם אני אתחבר לסגנון. אנחנו הולכים לעשות שיר מקורי לגמרי, אני הולכת גם לשיר וגם לכתוב מילים".
את שרה?
"ארקדי אומר שכן".
ארקשה צודק. עוד בילדות למדה לשיר, לנגן בפסנתר, לנצח (!). הבית הרוסי הקלאסי מכין את הצאצא לקריירה ענפה בתור אולר שוויצרי: תלמד הכל, תשתמש בחלק.
חוה, כלומר יבה, נולדה בנובואורלסק, רוסיה. מצד אמא שורשים אנגליים ואוסטריים. מצד אבא צועניים ("יש לי תמונה של סבתא שלי, שאני בעצם דומה לה, שהיא צוענייה אמיתית") ועוד יותר אחורה, מונגוליים. בית בורגני, אליטיסטי. שני הורים מצליחנים, שני ילדים, בת בכורה ובן. אביה התחיל דרכו כאיש תקשורת, התקדם והפך לראש תאגיד תקשורת ענק במחוז אוראל. "כמה עיתונים, כמה ערוצי טלוויזיה", מספרת הבת. "עד שיום אחד הוא אישר כתבה שחשפה את הקשרים בין ראש העיר למאפיה. באו ולקחו לאבא שלי את הכל. דירות, מכוניות, הכל. רוסיה זו מדינה דמוקרטית בכאילו. הכל מושחת ומלא קשרים".
דון הייתה בת 16. שיא הפריחה, שיא המשבר. המצב בחוץ פרץ לבית פנימה. ההורים הפרידו כוחות. "אני הלכתי לגור עם אבא. כמו ילדה מתבגרת מפגרת עזבתי את אמא שלי ברגע הכי קשה שלה. בהמשך היא קראה לי ולאח שלי למבחן כניסה לנעל"ה בסוכנות היהודית. רק שנינו עברנו את המבחן מכל העיר. אמרתי 'גורל' ועליתי".
אמה , קלינאית תקשורת בהכשרתה, עלתה עם אחיה הצעיר כשנה וחצי אחריה. "אלופת העולם. היא אישה חזקה ומה שהיא עברה זה מטורף לגמרי. הגירושים היו מאוד כואבים בשבילה. בשנה הראשונה בארץ היא שטפה חדרי מדרגות כמה שצריך ולמדה בשביל לקבל את האישור לעסוק במקצוע שלה. היום היא עוסקת בזה. לפני שנה היא התחתנה שוב עם איש מקסים". מהבורגנות החמימה היישר לריחות העמק. ארומה פרותית, מושבניקים מחוספסים - קשים הם חבלי הקליטה. "זו הייתה כאפה שרק עכשיו אני מרגישה כמה היא הייתה חזקה", היא מאשרת. "הגעתי לנהלל בלילה, ודבר ראשון ששמתי לב אליו היה ריח מטורף של פרות. לא הבנתי מה הקטע. ביקשתי בית ספר שאוכל להמשיך בלימודי פסיכולוגיה ותאטרון. פתאום אני נוחתת בפנימייה חקלאית. על הבוקר מסבירים לי שאת הריח הזה אני גם הולכת להריח מקרוב, כל רביעי בשבע בבוקר חליבה. זה מה שהיה".
נשמע כמו מתכון לקליטה נכונה.
"אני לא בנאדם שופט. ברור שה'רוסייה זונה' הראשון ששמעתי מאיזה ערס היה לי קשה, אבל הסבירו לי 'תקשיבי, אלה אנשים ממשפחות הרוסות, אל תתייחסי'. לא התייחסתי. בהתחלה היה לי קצת קשה והשמנתי 15 קילו בחצי שנה. היה לי נורא מוזר. טחנתי כל היום שוקולד ולחם פרוס. ככה התמודדתי עם הדיכאון, ההלם הראשוני. הדבר הכי קשה היה שלא יכולתי לבטא את עצמי. ברוסיה נורא אהבתי לדבר, להתבטא, לנהל שיחות. פתאום לא היה לי את זה. התביישתי לדבר ברוסית. רציתי להכיר אנשים, להסביר להם מי אני. בשנה הראשונה דיברתי רק אנגלית. עד שהכרחתי את עצמי לדבר עברית".
אז למה נשארת?
"אני לא חוזרת אחורה. קטע עקרוני. לא נותנת לרגשות האלה לנהל לי את החיים".
בכיתה י"א צד אותה סוכן מזדמן בחוצות שינקין. משם עברה לזרועות רוברטו בן שושן. אחרי הצבא (מפעילת מחשב בקריה) השתלבה חזק בדוגמנות. זו גם הסיבה שהחלום האקדמי נאלץ לחכות. תקשורת, פסיכולוגיה ופילוסופיה, רבעון באוניברסיטת חיפה, עוד תקופה בפתוחה ויאללה ביי. הדוגמנות שלחה אותה לסובב עולם. "גרתי תקופות באפריקה, בברצלונה, במילאנו. הצלחתי מאוד. הייתי מגיעה ולוקחת כל עבודה. עשיתי ויזה לארצות הברית והכרתי את אדי, הבעלים של סוכנות עלית בניו יורק, ושם הכל באמת התחיל".
היה דיבור על "הישרדות וי-איי-פי".
" כן. זה היה לקראת סוף לימודי נטורופתיה, באתי אליהם כולי 'מה שיהיה', ואני מדברת עם המלהק שיחות פילוסופיות. בסוף המלהק עושה לי כזה, 'בא לך בכלל?'. אמרתי לו, 'מה שיהיה יהיה'. אתה צריך להיות מורעל על 'הישרדות' בשביל ללכת לזה, ואני לא באמת רציתי. תמיד היה לי פחד מריאליטי, מכל הנישה הזו. לא מצטערת שלא הלכתי. אני הולכת בספטמבר ללמוד משחק. זה משהו שדחיתי כל הזמן ושמתי בצד. אני אעשה את זה, אני לא סתם דרמה קווין".
סימן כחול-אדמדם מעטר את אחת העיניים של יבה דון. הבחורה נראית כאילו חזרה מדייט עם הכלב של השכנים. תנוח דעתכם, הפציעה בנסיבות מקלות. מכה קלה מהגלשן. חיצונית, גם ביום פציעות, יבה דון היא גרסה עדכנית לפרפקציוניזם. פנים מפוסלות, עצמות לחיים מתנשאות, גוף גבעולי וכריזמה ארבע על ארבע. לוק של כרומו. בינתיים, היופי, הנתונים והחזות הנקייה עזרו לה להגיע רחוק, וגם לחזור משם עם כמה צלקות. לפני שלוש שנים, בשיא הקריירה הבינלאומית, על הקו ניו יורק-מיאמי, הגיע האקסטזי הראשון. "כשנפתחו לי העיניים למוזיקה הזו בניו יורק, זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי סמים", היא מספרת. "זה היה האקסטזי הראשון שלי, הMDMA הראשון. הייתי במסיבת טבע עם אחלה חבר'ה שיודעים לעשות את זה וליהנות מזה, מלאים חיים. אתה עושה את זה ליד האנשים האלה, ואתה לא קולט שאלה אנשים מבוגרים שיודעים לאן הם חוזרים, שיודעים מה העניינים איתם, איך לעשות ומה לעשות. פשוט רציתי להתנסות. ידעתי שזה יעשה לי יפה בנפש. עשיתי קצת, וזה באמת עשה לי מדהים, אבל אחרי הקצת הזה ראיתי שזה עושה גם דברים אחרים. נלחצתי. אני ילדה טובה בסך הכל. אני לא יכולה ליהנות כשאני שופטת את עצמי".
דון נגררה לחצי שנה של משחקים עם מעצבי תודעה קטנים, גבישיים בעיקר. "הייתי בת 25. ניסיתי , חצי שנה של קרחנות. פתאום קרה משהו שגרם לי להבין שצריך להפסיק ומהר. כמה שזה כיף, ככה זה פוגע. זה פתח לי את הראש למוזיקה, אבל פגע בהרבה דברים. בנפש, בגוף. עשה לי בלבול בחיים. זה לא בריא. אנשים חיים באשליה שזה הדאון של יום אחרי. זה לא רק זה. אם אתה עושה סמים זה פוגע בך לאורך זמן. MDMA לא יוצא לך מהגוף חודשים. ידעתי שלא הייתי ככה לפני כן. לא בא לי להיות ככה. לא בא לי את הבלבלה הזו. הרגשתי נורא ריק והאשמתי בזה את הדוגמנות. הייתי בשיא שלי בניו יורק, אני על טיימס סקוור,'בבה', כל החנויות, וואו, ואני הולכת ברחוב וזה לא עושה לי כלום. לא קישרתי שהלו, זה מה שאקסטזי עושה".
מה עשית?
"לקחתי את עצמי חזרה לארץ, לאמא. חשבתי, אני בסך הכל ילדה בת 25. מה אני, דוגמנית? במה אני מתעסקת שבע שנים חוץ מלמדוד את התחת שלי כל בוקר, מסתובבת בעולם וחוגגת? יאללה, קוראת ספרים וזה, בסדר. איפה העומק? זה מה שראיתי במראה. זה לא מה שרציתי כשהייתי קטנה, זה לא מה שחלמתי. הייתי במין פליפ כזה".
איך יצאת מזה?
"הגעתי לסוג של גורו והוא טיפל בי בעזרת בודהיזם. בסוף הלכתי ללמוד נטורופתיה בווינגייט. רציתי לטפל באנשים. לעזור להם. יש אנשים שמגיעים למשבר בגיל 60-45. טו לייט. למה להגיע לזה בגלל סמים? צריך להגיע לזה מאוזן, בהרמוניה עם עצמך ועם הסביבה. הייתי בוויז'ן שאני הולכת לרפא את העולם. הדוגמנות נראתה לי ריקנית מדי. כל הבולשיט הזה, ואנחנו עושים כסף מאוויר וסמרטוטים. נהייתי ממש אנטי דוגמנות. ואז הגיעה המוזיקה ואמרתי 'זה הכלי שלי. פה אני מרגישה בנוח'".
היום היא שומרת על המוח נייטרלי. "אני לא מסוגלת לתקלט ולעשות סמים תוך כדי, לא יכולה", היא אומרת. "אני חייבת להיות מרוכזת, בפוקוס. למה קשה לאנשים לצאת מזה? כי זה נורא כיף. זה כיף עם מוזיקה, סקס, טבע. כיף עם הגוף שלך, כל החושים והרגשות חדים. אבל כשאתה מבין שזה פשוט מוציא משהו שקיים בך, אתה יכול לעשות את זה גם בלי".
לא פשוט לשמור על סחיות בחיי הלילה.
"מי סחית? אני שותה אלכוהול. אני רוסייה".
הסמים, המוזיקה, הניו אייג' - דון חיפשה מהפכות. בשיא המשבר עזבה את הסוכן הוותיק. "הייתי אצלו תשע שנים ורציתי להתקדם לכיוון אחר. רוברטו היה מעולה אלי. הוא אחלה איש, אבל הוא היה באותה תקופה בבלגנים. פתאום אין משרד. עם מי תדבר? הוא עבר מלא דברים. רציתי משהו יציב ועברתי".
דון , שבינתיים עברה לסוכנות ADD, עדיין מתפרנסת בעיקר מדוגמנות, אבל הכל כתוספת, כקינוח מתקתק. "הורדתי את הווליום, גם בגלל המוזיקה. הייתי צריכה לבחור משהו להתפקס עליו. מאז אני קופצת לניו יורק מדי פעם. יש ימים שאני מגיעה לניו יורק בחמש בבוקר, מצטלמת, ובשמונה בערב אני בדרך חזרה. טוב לי פה". עכשיו , הודות לארקשה, חזרה גם לפרפורמנס. זה התחיל בניו יורק. שלוש שנים אחורה, שיא תקופת הדוגמנות. כל חייה, היא מספרת, אהבה מוזיקה. ממגאדת' ועד לקינקס ולסמית'ס. בניו יורק נחשפה לביט החם, לסאונד המתפתל והעמוק של ההאוס לגווניו. "נכנסתי לאלקטרוני לאט, עד שהגעתי לדיפ האוס. זו מוזיקה סקסית, אתה צריך לעבור משהו עם עצמך, להיפתח. פתאום שמעתי לוקו דייס, דני טנגליה, הלכתי למסיבות פרטיות שלהם. הבנתי שזה איכותי, שאת המוזיקה הזו מרגישים מהבטן ולא מהאוזניים. חזרתי לארץ ואמרתי 'אני רוצה להיות די-ג'יי '".
משם, זה קרה די מהר. "אני אוהבת לדבר. רק התחלתי להתעניין בזה, דיברתי, אנשים שמעו שאני רוצה לתקלט ואמרו לי 'יאללה, בואי'".
מן הסתם המראה גם שיחק תפקיד.
"ברור שזה עזר לי, פתח לי דלתות. אבל לא היו מזמינים אותי עוד ועוד, ולא היו נותנים לי ליין קבוע אם לא הייתי טובה. האנשים במוזיקה הזו אין להם עצבים לפאקים, לטעויות. אף אחד לא מסתכל על הדי-ג'יי. אנשים באים לרקוד".
במקביל לתקלוט (דון תנגן ברביעי הקרוב במועדון COMMERSH ובחמישי בטקסידרמי בתל אביב) היא עובדת על חומרים מקוריים. הכיוון - הרכב זוגי, דון פלוס זמרת. "אני אוהבת לעשות הכל מהכל. אני לא רוצה לעצור פה. דוגמנות בטוח תיגמר עוד מעט. אני בת 28, אני עדיין עובדת, וזו הפרנסה העיקרית שלי. הכל טוב ויפה, אבל זה לא ממלא אותי. בשביל למלא את עצמי אני צריכה אלף דברים. יש לי בור עצום שצריך למלא, בור נפשי. מוזיקה זה משהו שאני אשאר איתו תמיד. אני הולכת ליצור".
יש לך חומרים?
"כן. אני כותבת שירים מגיל שש. האהבה האמיתית שלי זה לכתוב ולקרוא. באתי ממשפחה כזו. בדיוק אתמול פתחתי את הדברים שכתבתי והתחלתי לקרוא. אמרתי'מה? אני לא זוכרת חצי מהמילים שהשתמשתי בהן'. פשוט הייתי יורה. הייתי כותבת חמישה-שישה שירים ביום. בשלב מסוים לא היה לי צורך. אתה יודע, הייתי מאושרת. המלנכוליה הלכה לי לגמרי".
כתבת גם בעברית?
"אני מתה לכתוב בעברית, אבל ייקח לי שנים עד שאני אצליח. אני מכריחה את עצמי לקרוא בעברית. מאוד מבאס אותי שהעברית שלי על הפנים. שפה בשבילי זה ערך עצום, אמנות. בינתיים יצא לי ללמוד עברית בעיקר בפנימייה ומההומואים בתעשייה".
לפני כמה חודשים עלתה לנגן ב"בום בום רום", מועדון אקסקלוסיבי, קצת מתחת לשמים של ניו יורק. מיטב הפרצופים משתחלים למסיבות על גג מלון סטנדרט. כל מה שצריך זה פנים, שם, חבר - כולם נכונים ויפים - ואתם בפנים. "חבר אמר לי 'בואי, אני אכיר לך את האחראי על המוזיקה במועדון, אולי תתקלטי שם'", היא מתארת ביקור טיפוסי בניו יורק. "אתה חייב להבין. זה מועדון שמכניס רק סלבס ברמה הכי גבוהה, הכי מגניבים, הכי מחוקים. פעם ראשונה ניגנתי בסתם יום, פעם שנייה כבר ניגנתי בהאלווין. הם חילקו את כל המועדון לגן עדן וגיהנום. שמתי על עצמי כאלה כנפיים, ובאתי לתקלט. פתאום אני רואה את טרי ריצ'רדסון, בניסיו דל טורו. לא הצלחתי להכניס אף חבר, ואני הדי-ג'יי. עפתי. זה פשוט מועדון מטורף. אתה נכנס לשירותים והכל מזכוכית, אתה רואה את כל מנהטן. ואלה רק השירותים! אתה מרגיש על גג העולם. שם זה גם הסקס הכי טוב שהיה לי".
שלא תקבלו את הרושם הלא נכון: בחורה של מערכות יחסים, ארוכות, רציפות. בעבר הייתה חמש שנים בזוגיות עם תום בנאדו, אחיו של כדורגלן העבר אריק בנאדו. מאז חלף זמן, עברו בני זוג. לאחרונה נפרדה מבן הזוג בשנה האחרונה. מדריך גלישה, שאף ניהל תקופת מה את הקריירה המוזיקלית שלה. הם הכירו בהשקה של "אלנבי", הספר , לא הסדרה. היא ניגנה, הוא עבר בסביבה. "נהיינו חברים בלב ובנפש ולאט לאט התאהבתי בו", היא מספרת. "זו הייתה האהבה הכי גדולה שלי. זה היה בוגר, אמיתי, אבל אני לא סוחבת משהו שנגמר. אם אני מרגישה שזה לא זה, אני אומרת. אם אני רוצה לחתוך, אני חותכת. יצא לי שהתאהבתי בבחור אחר תוך חודש אחרי הפרידה. זה תמיד כואב לאקס. זה לא מקובל בחברה. תני זמן להתאושש. זה לא שאני עושה את זה מרוע. עכשיו הבנתי שאני רוצה להיות לבד. אף פעם לא יצא לי. מגיל 13 אני בזוגיות".
סליחה?
"בחיי, אחד אחרי השני. אולי שבוע, חודש, הייתי רווקה. לא נתתי לעצמי את ההזדמנות להתמודד לבד. שלא יהיה לי למי לבכות, מישהו שיעזור לי, שיתמוך. כל זוגיות נגמרה בגלל זה. אמרתי 'אני חייבת להיות לבד, חייבת'. הייתי מספרת על זה לכל העולם ותוך שבוע מתאהבת. אני מתאהבת בשנייה. אני אוהבת לאהוב. אוהבת זוגיות. אני תמיד עושה קונצים בהתחלה. 'אני אוהבת אותך אבל תשמע, לא כרגע', וחוזרת אחרי שלושה ימים בזחילה. 'קח אותי, שרון'. אין לי כוח לצאת בהצהרות, אבל נורא בא לי להיות לבד. להתבגר, להתאהב בעצמי".
אין לך שליטה על זה.
"נכון, אבל ראיתי שיש דברים שאני חייבת לקחת עליהם אחריות. לא משנה איפה הייתי בעולם, תמיד היה לי למי להתקשר ולבכות. זה אחלה, לקחתי מהם המון, אבל בא לי להכיר את עצמי לעומק בלי שאני חושבת על איך אני מרצה את הצד השני. זה הרבה פשרה, וכשזה מגיע לפני שהתבגרת, זה לא בריא".
על מה התפשרת?
"יכול להיות שאני סתם אומרת, אבל אני מרגישה שאני עובדת הרבה יותר טוב לבד. בא לי להקדיש את הזמן לקריירה. לתת מאה אחוז. הזוגיות מפריעה לזה. אצלי, לפחות. בשביל להיות קרייריסטית צריך להיות קצת אגואיסטי ואני לא כזו. זה ברירת המחדל שלי".
עכשיו הגברים מסתערים. דון אולי נחמדה, אבל אל תעברו את הגבול. "הם באים כל הזמן. בערימות", היא אומרת. "לגברים שאני לא מכירה אני אומרת שאני נשואה ושיעזבו אותי בשקט. כל השאר - אהבות לשעבר, גברים שאף פעם לא הצליח להם - שומעים שאני לבד ואז מתחיל הטררם. אני הכי כנה בעולם. קודם כל, אין מצב שאני מתפשרת על משהו חוץ מרגש הכי אמיתי ועצום. אני אוהבת בשר, קול, אקשן, טרפה. מלודרמה. פחות מזה? לא מעניין אותי. יש חצופים אבל לאלה אני בכלל לא מתייחסת. זה כמו זבובים פה. מלא חצופים. זה מתחיל מהעובדים על הכביש שצורחים ונגמר במועדון. לא מתרגשת מזה. יש תשובה מוכנה 'אתה רואה? טבעת'. תמשיך ללכת".
במועדון, בחושך, לא רואים אותה.
"כן, הא? מצד שני, אני בנאדם פלרטטן, ואין לי בעיה להמשיך בשיחה אם היא זורמת. הבעיה היא שזה מהר מאוד מגיע לשאלה, אתה יודע".
כן. אגב, איך נראה גבר חלומותייך?
"אפרו-אמריקאי עם זין ענק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם