אורי זוהר: אורי פסטר גונב את ההצגה
כשמשתתפי העונה הראשונה של "לה לה לנד" עוד לא ידעו מי הוא, בחו"ל כבר הציעו לו נהג ואסיסטנטית. מתוקף מעמדו המעודכן, יש לאורי פסטר כמה דברים להגיד: על התיאטרון הישראלי הענתיקה, על הטלוויזיה האווילית, על בר רפאלי כאושיית פסטיגל ועל מאיה בוסקילה סתם, כמאיה בוסקילה. ויש גם בונוס: הצעה גרועה לתחפושת פורים
"מאיה בוסקילה התעמתה איתי המון לאורך כל הסדרה", הוא מודה, "יצאתי קטן מולה. אני לא יכול, כשנשים מדברות אליי בכוחניות אני נסגר. זה סוגר אותי טוטלית. יש לי בעיה, אני לא טוב בעימותים".
זה לא נראה ככה.
"אני יודע, אבל אני באמת לא טוב בעימותים. משהו נעצר בי. אתה ממש רואה בתוכנית שהיא מנצחת אותי. אני מנסה להסביר לה שהיא צריכה להיות פחות תוקפנית ויותר רכה, גם בשירה שלה, ואז היא מעבירה נושא. ואני בכלל בעדה! נלחמתי איתה על הסגנון שלה לכל אורך הדרך. היו כל כך הרבה מלחמות שאני לא זוכר אפילו פעם אחת שקיבלתי ממנה את מה שרציתי. אבל יש תהליך, זה כל היופי. זה נגמר באהבה והבנה גדולה. בסוף הייתה איזו שיחה שבה היא אמרה 'אורי הוא הראשון שלימד אותי'."
עם בוסקילה זה נגמר בטוב. גם עם שאר הזמרים בתוכנית. בדרך, היה הרבה מהדבר הזה, העסיסי - אורי פסטר פוגש זמרים ישראלים, שהרגע נחתו מהיכל נוקיה פינת "אז איך אמרת שקוראים לך?" פסטר גונב את האפיקומן מהפריים: הפוקוס. "אני מקבל באהבה את זה שכותבים שאני גונב את ההצגה, כי אני לא משחק משחק", הוא אומר. "אני אורי פסטר הבמאי. כבמאי, אני נכנס עמוק מאוד אמוציונלית. לפני העונה השנייה שאלו אותי מה צריך לשפר - אמרתי להם שצריך להראות יותר את מאחורי הקלעים. את החזרות, את העימותים. את העימותים ביניהם. זה עובד - זה פנטסטי, אתה רואה את התהליך. אתה רואה אותי מתלהב, נרגש, נעלב. אני אמיתי טוטל".
הכול טוטלי באורי פסטר. אבל המסירות, כנראה, נמצאת בטופ. פסטר מקבל משימה ולא חוזר בלי קרקפות. הוא מתמכר למטרה, לדרך, לשיטות העבודה: במאי בינלאומי, תפר תפאורות ב"הבימה", סחב דור שלם למחזות הזמר ולהצגות שביים, ניסה ועדיין מנסה קולנוע - הכול גדול, מושקע ומרשים. עד שקיבל כרטיס כניסה לטלוויזיה. לפני כשנה עלתה העונה הראשונה של "חי בלה לה לנד" ("יס קומדי"), פסטר היה אמור להדריך את הזמרים הישראלים בדרכם חזרה לארץ. המטרה הייתה להמציא מחדש כוכב כחול-לבן באל-איי. התוצאה הייתה אורי פסטר, כוכב נולד.
תקופה ארוכה הוא גר בלוס-אנג'לס. כך גם נלקח לתוכנית. כמנטור, כן? אחד שלא מסוגל לסגור משפט בלי לחתום עם ה"כן" הקבוע - ספק שאלה, ספק שאלה רטורית.
"לה לה לנד" התחילה כעוד הצעה, "עם אלעד קופרמן, המפיק, עבדתי בתכנית של דוד טופז", הוא נזכר, "ואני אוהב ומעריך אותו מאז. הוא אמר לי 'בוא תהיה מנטור', אמרתי לו 'קופי, זה לא בשבילי'. יש לי טראומה מאוד גדולה מלדבר מול מצלמה. בשנת 99' הגעתי לדן שילון. על ההתחלה שילון פנה אליי בדרכו ואמר 'אורי פסטר, איך זה שלא לקחו אותך לביים את האירוויזיון?' השתתקתי. מיד הבמאי אמר לו משהו באוזנייה והוא עבר למישהו אחר".
אבל אז זה היה בלייב.
"זה מה שאמרו לי, אבל עדיין היו לי המון חששות. בקיצור, העונה הראשונה התחילה במין חשש ואי-ידיעה לגבי הפורמט. אני טוען שגם יוצרי הפורמט - שבי זרעיה, אילן עבודי ורן שריג - למדו בשבועיים הראשונים. כולנו היינו מבולבלים ושם גם נולד ה'כן' הזה. פשוט לא כל כך הבנתי את המשחק והמשתתפים לא הסתכלו עליי. הם לא ידעו מי אני, למה אני שם. ביום הראשון חילקתי להם רזומה, ואחר כך ראיתי שהם פיזרו את כל הדפים על הרצפה. הם לא הסתכלו על זה אפילו".
השאר היסטוריה. אלון דה-לוקו זכה והפך לזמר ישראלי מוכר בין דאון טאון גדרה לחדרה ואלי; ג'ולייטה קיבלה קטנה בערוץ 24 ודודו אהרון חזר להיכל נוקיה. רק פסטר נשאר קלף חזק - במיוחד לקראת העונה השנייה.
הפעם, ההרכב הפך למגוון יותר. חוץ מבוסקילה משתתפים בתוכנית שיר לוי, ליאת בנאי ושרית אביטן בגזרת הים-תיכוני, אלי זולטא בביזאר, והראפר הערבי "סאז" בפינת הקונפליקט. "לא הכרתי אף אחד", מודה פסטר. "בעונה הראשונה זה היה נורא. היוצרים חשבו שאני בטח לא שומע מוזיקה מזרחית אלא רק חווה אלברשטיין. הם טעו טעות מרה. אני בכלל שומע קלי קלרקסון. הם לא קלטו אותי ואני לא אותם. ועדיין, הטריק שלהם עבד. בעונה הראשונה אף אחד לא עשה את מה שביקשתי ממנו, אבל לפחות הם נכנסו למוד יותר תרבותי. בעונה השנייה הזמרים ראו שאני עושה את זה מאכפתיות וזה נגע ללבם, כי הם אנשים נורא טובים ואז נפתח בינינו צהר. הם ידעו לצטט מהעונה הראשונה, אתה מבין? הם באו נורא מוכנים".
הכול טוב ויפה, אבל הנה, תראה את דה-לוקו. כוכב בינלאומי.
"הפרס הוא לא האישיו. המפגש התרבותי הוא בית ספר הרבה יותר מכל מקום אחר. תראה, שרית אביטן הייתה יכולה להישאר לנצח הילדה היפה מאשדוד. והיום, אחרי ארבעה פרקים, כולם מדברים על יופייה, על טוב לבה - וגם על תמימותה. היא טיפוס.
"נחזור לאלון דה-לוקו. רון פייר - שעסקתי הרבה בחיבור ביניהם אחרי התוכנית - מאוד מאמין בו. לדעתי, עכשיו יש שם עניינים של כסף. מה לי ולזה? אנחנו הובלנו את אלון למקום טוב. גם ב'כוכב נולד' מובילים ומובילים, ובסוף מישהו זוכה. אז מה, באים בטענות להפקה אם לא קרה איתו שום דבר? קח לדוגמה את מאיה בוסקילה. תזכה, לא תזכה - זה עשה לה כזה תיאבון שהיא מתכננת אחרי הלידה לקחת את בעלה ואת הבן או הבת - לא יודע מה הולך שמה - ולעבור לחו"ל. היא הבינה שצריך להיות שם. צריך להתחיל מאפס".
בחו"ל המשבצת שלה תפוסה לגמרי.
"תראה, לא היה מדריך אחד שלא אמר למאיה 'אני רוצה לכתוב לך שיר'. חוץ מזה, יש שישה זמרים. כל הזמן אומרים שהסדרה הזו מביאה זמרים שלא יודעים אנגלית כדי להגחיך אותם, אבל לשופטים האמריקנים לא אכפת. מה שהם מחפשים זה מוזיקאי שאפשר לפתח ולהצליח איתו. ההבדל בין התעשייה בארץ לבין זו שבארה"ב הוא שפה רק האגו מדבר. 'אני עשיתי', 'לא אתה עשית', אני ואני. ככה יוצא שאתה מביים שחקנים וכולם מפעילים עליך אגו. שם, רק הכסף מדבר.
"הם רואים את שרית אביטן וחושבים 'אפשר לעשות כסף מהדבר הזה', וזה מה שמפעיל אותם. הם נותנים כבוד ותנאים. אתה מפשל ולא מביא את הכסף? הם לא רואים אותך ממטר. אני מעדיף את הצביעות האמריקנית ואת תאוות הבצע על פני ההתייחסות לדברים הלא נכונים. לא מתייחסים כאן לאופן שהבנאדם שר או מביים. כאן חושבים 'האם הוא נחמד?' 'האם הוא מתייחס להערות שלי או נותן לי קרדיט?' יש הבדל גדול בין העולם לישראל. לא יודע, אולי בגלל שאנחנו יהודים".
אם לא ככוכבים זורחים בשמי לוס אנג'לס, משתתפי העונה השנייה תמיד יוכלו להתנחם בזרועות גיא פינס. גם פסטר מכוון אותם לשוק המקומי: "השישייה הזו תהיה כל כך פופולרית באפריל, הרי כבר עכשיו אומרים שבפורים ילדים יתחפשו לאלי זולטא. אני מרחם על הילדים האלו".
גם לפסטר יש תחפושת. משהו בין זאטוט למתבגר עקשן. לא מפונק - הרי הרזומה האישי מלא וגדוש - אלא חסר סיפוק. הוא לא מקבל "לא" כתשובה, וממילא הוא "מתאכזב כל יום". כמידת ההתלהבות מהצעצוע "לה לה לנד", כך גם האכזבה מצעצועים אחרים, חלקם שבורים.
מעל כולם, התיאטרון. בן 24 היה כשהפך לבמאי הצעיר בארץ. "אללה כרים", הצגת הביכורים של פסטר, זכתה בפסטיבל עכו והקפיצה אותו קדימה. הוא למד באוניברסיטת תל-אביב וגם בלונדון. "המלך מתיא הראשון", עם שייקה אופיר ב"הבימה", פתחה את התיאטרון "לכל המשפחה". אחר כך באו העיבודים ל"קזבלן", ל"פיטר פן", ל"הקוסם", ל"הכול אגדה", וגם "חתולה על גג פח לוהט" שבו הייתה אחת, ריטה. צביקה הדר ואקי אבני חגגו אצלו ב"גריז", מיכל ינאי, גיל ססובר וחני נחמיאס באחרים. פסטר דילג בין הרפרטוארי למסחרי, בין הפקות חנוכה מושקעות לניסיונות טלוויזיוניים, לא כולם מוצלחים ("רוקדים עם כוכבים", לדוגמה. נגיע לזה) מעל הכול ניחן בתזזיתיות תמידית, שחלקה אכפתיות ודאגה וחלקה מגננה.
אולי קבלת הפנים הראשונה בכרך הגדול, כנער צעיר מעפולה, אחראית לזה. פסטר ניסה אז להתקבל לגל"צ. התגובה הייתה, במילה אחת: "פחחחח".
"איזה מגעילים הם היו", הוא נזכר. "אלכס אנסקי ויובל מסקין. אני לא אשכח להם את זה בחיים. אמרתי להם שאני מעפולה והם צחקו. אחר כך הם שאלו אותי איזו שאלה ועניתי לה. במקום להגיד לי אם זה נכון או לא - וזה היה נכון - הם אמרו לי ?אז מה, אם תהיה בגלי צה"ל תביא לנו גרעינים?".
פגשת את אלכס אנסקי מאז?
"אני לא אומר לו שלום. הוא לא קיים בשבילי. בחיים לא אעבוד איתו או עם יובל מסקין. שיתביישו להם. בוא נגיד שמאותו רגע שלא קיבלו אותי לגל"צ ועד האוניברסיטה נשארתי הילד מעפולה. מה, עדנה שביט, המורה שלי לבימוי, לא כל הזמן אמרה לי 'עפולה'? ככה היא קראה לי! זה מאוד הצחיק אותם".
פסטר פנה ל"במחנה" - מחנה של גולני. ולא סתם לוחם - קשר מח"ט. הוא אפילו לחם במבצע "ליטני". "אתה יודע", הוא מרים את הקול, "לי היה הרבה יותר מתאים להיות בגלי צה"ל מאשר להיות האלחוטן של מח"ט גולני ולרוץ בג'בלאות. בגלל שנכנסתי כל כך מהר לתיאטרון, לא הייתי מספיק מבוגר. בשנים הראשונות עשיתי המון טעויות של מתחילים מתוך העניין הזה של הילד מעפולה, שצריך לשמור שלא ילעגו לו. שלחתי ציפורניים".
גם היום יודע הבמאי הוותיק מה הוא רוצה - ובעיקר מה הוא לא רוצה. לפני כמה שנים קפץ ללוס אנג'לס בעקבות סרט הביכורים שביים "מלך של קבצנים". הייתה זו הפקה מושקעת, תקופתית, עתירת תקציב. הסרט הושק בארה"ב וקיבל כתף קרה בארץ. אולי משום שצולם בליטא. כך או כך, פסטר נשאר בעיר המלאכים. Sold Out, הסרט שעליו הוא עובד כמה שנים, יעלה בקרוב בארה"ב.
התיאוריה של פסטר גורסת שאת המערכה הראשונה חייבים לסיים ב"בום". "הקהל חייב לצאת עם רצון לחזור כמה שיותר מהר". המערכה של פסטר נגמרה ב"בום חמצמץ". הפקות חנוכה הנוכחיות - אלה שנבטו ממה שהצמיח אז, בתחילת הדרך, ושאותן נטש באחת - מטרידות אותו. "בכל ההפקות הגדולות עושים הקרנות, וידאו ארט והולוגרמות. אני לא אוהב את זה".
וסלבס בתפקידים ראשיים? בר רפאלי משחקת השנה בתפקיד ראשי.
"זה מזעזע. אני לא יודע מי מביים את זה, אבל אני חותם לך שהוא לא במאי. לא יכול להיות שבמאי מביים מישהי שהיא לא שחקנית. אני נחשב לאבי הז'אנר, ואתה יודע, אלה היו מחזות זמר ששיחקו אחר כך כל השנה. 'הקוסם' שיחק 700 פעם! היום, לצעירים אין את החזון הזה. בדור הזה של המחזאים הצעירים הם רק מחכים להצעה מערוץ 2, הם לא מאתגרים את עצמם. אלה מופעי חנוכה מזעזעים, נקודה. הפסטיגל היום זה מופע מזוויע. אין לזה ערך חינוכי, וילדים גדלים על שירי ילדים מטופשים. זה ספקטקל, אתה מבין? אני מוריד את הכובע בפני הכישרון הטכני והארגוני של ההפקה, אבל אני לא מוריד את הכובע בפני קטעי הקישור והעלילה. אם אתה מביא את הילד לעולם כזה צבעוני, תבנה סיפור".
פסטר לא יושב שם וזורק רפש לכאן. אכפת לו, אז הוא מנסה לשנות. מחזות הזמר וההצגות שמועלים שוב ושוב, בפער של עשרות שנים, משחררים לו את הנצרה. "די, מה, למה לא דבר חדש?", הוא מתקומם, "זו המלחמה שלי. תשמע, התיאטראות לא מעלים מחזות זמר מקוריים, רק חידושים. התיאטרון הבורגני, המסובסד, הרפרטוארי, שצריך לעשות אך ורק מחזות מקוריים וקלאסיקה עולמית, מעלה מחזות זמר שמורכבים משירי שלמה ארצי עם איזו עלילה מטופשת או משירי דני סנדרסון עם עלילה עוד יותר מטומטמת. יש עוד, סמוך על התיאטרון שלנו. הם חוצפנים. אם אתם כבר עושים מחזמר, תעשו מחזמר מקורי ואל תחדשו אלף פעמים את אותם דברים משנות ה-60. 'קזבלן' עולה בקאמרי, 'איש חסיד היה' עולה בתיאטרון חיפה והבימה. יש 'בוסתן ספרדי'. באיזה שנה אנחנו חיים? זה 1962. זה פתטי. אני אומר את זה בגלוי, זה פתטי. אתה יודע איזה כותבים מוכשרים יש היום?
"אני לא יכול לשבת מהצד. התרבות הישראלית מאוד יקרה ללבי. הכרתי את שלומי לחיאני ב'רוקדים עם כוכבים' ומצאתי פרטנר. החלטנו לעשות את 'חג המחזמר המקורי'. אנחנו עושים את זה בחנוכה 2013. נבחר טקסטים ומוזיקה מקוריים. אם התיאטראות לא מוכנים לעשות את העבודה, אנחנו נעשה. ככה גם ההימור ייעשה קודם כול אצלנו, אבל זה יוליד עוד מחזות זמר מקוריים".
גם בטלוויזיה ממחזרים.
"מזעזע! בושה וחרפה. זה בלאי וזה יותר חמור מלחדש מחזמר מקורי בפעם המיליון. זה גם אווילי, כי אתה לא יכול לקחת סדרה אמריקנית ולעברת אותה. בגלל זה אני מעדיף את 'סברי מרנן' על 'נשואים פלוס' - למרות שזה גם דבר שלא כל כך קל לי לצפות בו. אתה יודע מה ההצלחה הכי גדולה? 'לעוף על המיליון'. בקיצור, אל תעשו עלייה לשום דבר אמריקני".
הטענות שפסטר מעלה, אין בכך ספק, לא יוסיפו לו מעודדות ללהקה. וזה, כשהמצב גם ככה מאתגר. "יש פה המון קנאה ושמחה לאיד. אתה לא יכול לספר למישהו על משהו שאתה מתכוון לעשות כי מיד יעתיקו אותו. נגיד, אם אני יושב עם במאי בלוס-אנג'לס ואומר לו 'אני רוצה לעשות את הסרט הזה והזה', הוא לא יכול ללכת ולעשות את זה, כי אני אתבע אותו".
ועדיין , לא בא לך לחזור?
"בא לי מאוד. תראה, אני לא עובד בחו"ל כדי להוכיח משהו למישהו. אבל באמת ובתמים, אני רוצה להוכיח לעצמי שאני יכול להגיע גם לגבהים האלו. בצעירותי, אחרי הלימודים, מה שהיה חשוב לי זה לחזור לארץ ולהעלות הצגה בפסטיבל עכו שתזכה ותביא להורים שלי נחת, שהחברים מהצבא יראו שאני לא סתם חרטטן. ככה הפסדתי קריירה בינלאומית. רק לפני שמונה שנים התחלתי לנסות להחיות אותה. עד היום סם מנדס אומר שזו הטעות שלי".
במקביל לסרט, פסטר העלה מחזה חדש עם חבר, ג'ייסון אלכסנדר. האחרון בחן אפשרות לגלם את אחת הדמויות בסרט של פסטר. התכנון, מסיבות שונות, נפל. "הוא קיבל אפשרות להיות מנהל תיאטרון משלו בלוס-אנג'לס, שמציג רק מחזות זמר. הוא קרא לי כי הוא זכר שאני עושה מיוזיקלס, ושאל אם יש לי רעיון. הצעתי לו את המחזמר על נח, שעכשיו נקרא 'מעל המים'. נח הוא במאי מתוסכל ואלוהים מציע לו לביים ולהפיק את המופע שיפתח את העולם אחרי המבול. הוא צריך לעשות אודישנים. קודם כול לבחורות, כדי שיהיו לבנים שלו כלות, ואחר כך לכל החיות. כולם צריכים לדעת לשיר ולרקוד".
מגיל קטן הוא קצת שר, בעיקר רוקד. עפולאי, כבר אמרנו. בן לאריה ולשושנה. בן יחיד, אחות אחת גדולה. דודו הוא השחקן יעקב בודו. זיכרונות הילדות המשמעותיים שלו מובילים לביקורים אצל הדוד, בתיאטרון חיפה.
לפני שנתיים נפטר אביו. היתמות קשה על פסטר, גם בגילו. "זו טראומה גדולה. הם הורים נפלאי; אמא שלי, שתהיה בריאה, שתחיה לנצח. הם מעולם לא אמרו לי מה לעשות. לא היה דבר כזה. כשהייתי בא להתייעץ איתם הם היו אומרים לי 'תעשה את מה שטוב לך, אנחנו לא מבינים בזה'. אני פשוט מודה על כך שנולדתי לזוג כזה. הם הגב שלי. אתה יודע, חלק מהטראומה זה שאני מרגיש פחות מוגן. כל ההצלחה עם הטלוויזיה באה אחרי שאבא שלי נפטר ולכן היא לא שלמה. הוא הכי רצה את זה. הוא כל הזמן שאל אותי 'למה אתה לא בטלוויזיה?'. זה היה חסר לו. הוא היה פורח מזה. זה נורא חבל. אלוהים לא היה יכול לחכות שנתיים? מה היה קורה?"
משפחה משלך, לא בא לך?
"אני שואף לתא משפחתי, אבל אני צריך לעשות את הדברים בדרך שאני מרגיש. אם אפספס זו בעיה שלי, לא של אף קורא. אני חושב שזה כמו פייסבוק. זו המחלה של העולם - לחיות חיים של אחרים. חוץ מזה, הכי טוב שתהיה סקרנות. אני לא חייב לאף אחד שום דבר. הכישרון שלי חייב. תראה, אני לא רוצה לקום בבוקר וללכת עם תיק ביד למשרד, ואני לא רוצה לחזור הביתה ושאשתי תשאל אותי 'איך היה היום?'. זה לא אומר על בנאדם שום דבר, פרט למה שזה אומר".
ילדים?
"יש לי רצון גדול מאוד, במיוחד עכשיו, אחרי שאבא שלי נפטר. אני פשוט לא אוהב להתחייב, אני אוהב לדבר אמת. בינתיים, אני לא יכול לעמוד מאחוריי האמירה הזו כי היא כוללת כל כך הרבה אחריות, ואני נער צעיר שרק עכשיו העולם נפתח בפניו. אני יודע שהגיע הזמן להתבגר, להתמסד, להק ים משפחה אבל אני דוחה את 'יום הדין''".
היה "ילד פושע" כהגדרתו, אבל קשה להאמין. מקסימום שובב. הנה למשל, עד היום הוא לא נוהג. מאז הפעם ההיא, הראשונה, בבוקר שבו קיבל את הרישיון. "עברתי את הטסט ולמחרת ביקשתי את האוטו מאבא שלי. נסעתי מעפולה לכפר-תבור, לחברה שלי. חשבתי שאני מת בדרך. זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי. בלבנון לא היה לי כל כך קשה, תאמין לי. העניין הזה של להתרכז, גם בכביש וגם ברגליים, אני לא טוב בזה. כשהחזרתי את האוטו כל כך רווח לי. אני לא עולה על אוטו. זה המזל שלי, כי אני מאוד חולמני. לפעמים אני יורד בבית מהקומה השנייה לראשונה לעשות לי תה, ובדרך אני חושב. כשאני מגיע למטה אני לא זוכר למה ירדתי. ככה זה גם בנהיגה. מה רע? מונית מביאה אותך לכל מקום. הנהג, אם עוקפים אותו, הוא זה שמתעצבן. אני גם יכול לקרוא בדרך. חוץ מזה, כשחברות ההפקה מאמינות שאתה יכול להביא להן כסף, הן יביאו לך נהג ואסיסטנטית. תשמע, טוב לי".
הוא קורא בסיטונות ("רק לאחרונה קראתי את 'בזעיר אנפין', התקשרתי לסופר ירמי פינקוס ואמרתי לו "תחשוב עליי, אני רוצה לכתוב תסריט על זה") את הטובים בעיניו הוא קונה בעשירייה ומחלק. סרטים לפי קילו, הופעות, הרבה עיתונים. רק דבר אחד, אינטרנט משהו, הו א לא ממהר להכניס הביתה. לא מסתדר. "האינטרנט זה ממני והלאה. לא מתחבר, לא קיים. איפה הסלולרי שלי? הנה, תראה". פסטר שולף נייד מימי "עסק הביש" ומנופף בו. "תראה, לא מסמס ולא כלום".
פסטר יחזור השבוע לחוף המערבי. לארץ ישוב אחרי עונת הקסאמים ולקראת גמר העונה השנייה של "לה לה לנד". בפעם הקודמת, זה נגמר בפלופ. "רוקדים עם כוכבים", שאליה הצטרף כשופט, סיימה בקול ענות חלושה. פסטר עוד ישלוף שפן מוצלח יותר, אבל גם על "רוקדים" הוא לא מתאבל. "זו לא הייתה טעות", הוא קובע, "הייתי משתתף בזה עוד פעם. הבעיה שלנו הייתה הליהוק כנראה, אני לא יודע. יכול להיות שגם השופטים. אני נהניתי. אתה יודע מה היה לפני השידור הראשון? כמעט מתתי. שתיתי חצי בקבוק וודקה ולקחתי וואבנים. גם בתוכניות הראשונות של 'לה לה לנד' לא הייתי טוב, אבל אתה לומד. היה לי אתגר וניצחתי אותו. האם זה גרם לי לנזק? מה פתאום, להפך. אתה יודע, את 'לה לה לנד' רואים ב'יס'. את 'רוקדים' רואים בערוץ 2, והייתי מוצלח. ככה אני הופך לאט-לאט לפרסונה טלוויזיונית מבוקשת. כל יום מחדש אני מודה על כך שאני עושה את מה שאני אוהב, אפילו שהאהבות שלי משתנות. אני במאי ועם זה אני הולך, כן? הנה, אמרתי 'כן'!".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם