למלא את החלל: תחתונים הם ביגוד הכרחי?
אחרי שאפילו אן התאווי נתפסה ללא תחתונים, חייבים לשאול: האם מדובר בפריט מיותר או במאסט לכל דבר?
מה זה השטויות האלה ללכת בלי תחתונים? באמת שקשה לי להבין. מה הרציונל ? מה הסיבה? מה גורם לאשה מן היישוב לצאת מהמקלחת, לבחור את הלוק שבו תצא היום מהבית, ואז לעצור ולומר: "אוי, בעצם לא בא לי תחתונים היום. אצא לרחוב חשופה כביום היוולדי, ואיש לא יידע. חה חה חה".
כל עוד היה מדובר בפרחות מקצועיות דוגמת לינדזי לוהן, פריס הילטון ובריטני ספירס - לא התייחסתי. שלוש אלו חיות באילוז' כה קשה, שאם היו יוצאות מהבית עוטות לבוש תחתון היה מדובר באירוע מפתיע. גם כאשר עדי נוימן נתפסה בבית "האח הגדול" עם כלום מתחת לחצאית, הבלגתי. בסדר, קורה. אומנם מדובר בהחלטה מטופשת כשאת כלואה בבית מלא מצלמות - אבל פיין.
אבל כאשר שמעתי שגם אן התאווי נפלה בפח, עולמי הזדעזע. התאווי היא אחת הנשים הקלאסיות והאלגנטיות ביותר של זמננו. היא מושווית ללא הרף לאודרי הפבורן, וההופעות שלה על השטיח האדום הן תמיד ללא רבב. למעשה, סביר להניח שמי שהמציא את המילה "אלגנטיות" חשב בין היתר עליה. אני לא מצליחה להבין איך גבירה אצילה שכמוה נפלה בפח הטראש הזה. ועוד איפה - בפרמיירה המהודרת של סרטה החדש והמדובר "עלובי החיים" בניו יורק, אחד האירועים החשובים בקריירה שלה. התאווי החליטה להגיע לשטיח באטיטיוד של פאשן פורוורד, ושמה על עצמה שמלה דרמטית של טום פורד ונעלי גלדיאטור קיצוניות. אך כאשר שמה את פעמיה אל מחוץ ללימו, חשפו צלמי הפפראצי שהלוק של טום פורד עלה לה למוח, והחברה החליטה להותיר את התחתונים בבית.
עכשיו התאווי נבוכה ומנסה לפטור את התקרית בשלל בדיחות, בעוד אני חובטת את הראש בקיר ושואלת מה קורה כאן. האם יש משהו שאני מפספסת? מה מפריע לכן, בנות? הגומי לוחץ לכן על עצם הזנב? הפס של התחתונים לא בא לכן טוב עם השמלה? סל הכביסה שלכן מלא מדי? מה? קראו לי שמרנית ריאקציונרית, כי בשבילי ללבוש תחתונים זה כמו לצחצח שיניים-סוג של מאסט שבכלל לא חושבים עליו. אולי יום אחד אתעורר ואבין שאני עצמי היא זו שחיה באילוז'.
כבחורה שמגע תווית הבגד על עורפה מורגש כמו פריחה טורדנית, תמיד תהיתי אם מיהרתי להשלים עם הגזירה ללבוש תחתונים וחזייה, על אף היותם מציקים לעתים, בלי לערער תחילה על נחיצותם האמיתית. בעקבות מחקר שהראתה לי חברה על השפעתם של פריטי לבוש לא נוחים על שגרת היומיום שלנו, משינוי קצב הנשימה הטבעי עד איבוד כושר הריכוז, החלטתי לאחסן לזמן מה את התחרה, הברזלים והגומי ולהחליפם בשום דבר בעצם, בבחירה ללכת בלי ולהרגיש בלי.
זה היה בקיץ. התהלכתי בשמלות קלילות ומתנפנפות, משועשעת ודרוכה בו זמנית מכל משב רוח שעלול לחשוף את מבושי. וכן, היה לי נוח, נוח מאי פעם. התחושה ששכבה אחת של בד ירדה ממני הגבירה את המודעות לאותם איברים מוצנעים, שנוכחותם כחלק מהגוף שלי הייתה מורגשת מתמיד. הרגשתי את החיבור הזה כטבעי ומתבקש. תגובות הסובבים להרגל החדש רק אישרו את שהרגשתי: הנשים בסביבתי הרימו גבה אך קצת קינאו בתעוזה שלי. הגברים, לעומתן, נפעמו ויצאו מריכוז נוכח הגילוי. "המחשבה שכל מה שמפריד בינינו כרגע הוא השמלה שלך, מוציאה אותי מדעתי".
מודה , נהניתי מתשומת הלב הזו, מהחופשיות והכנות שבה נאמרים הדברים, אך בו זמנית חששתי להיתפס כפרובוקציה מהלכת, ויתרה מכך, להזמין התייחסות כזו. נוכחתי לגלות עם הזמן, שהחופשיות הזו מזהה אותי כמשוחררת ומודעת למיניותי, ואפשרה לי יותר שליטה בסיטואציות עם גברים. הרגשתי נטולת עכבות. זימנתי לעצמי מפגשים מפתיעים שנבעו מתוך תחושת השחרור הזו. אחד מהם התפתח למערכת יחסים. בן זוגי הגיב תחילה בחשדנות לסוגיה, ניסה להתרכז בפן המרגש, אך המחשבה שחברתו מתרוצצת ברחבי העיר ללא תחתונים, ושמישהו עלול לראות את מה ששמור רק לו, הייתה כל כך מטרידה בעיניו, עד שהוא החליט לפנק אותי במלאי תחתוני כותנה אורגנית ללא תיפורים שהוא הזמין במיוחד מארצות-הברית.
שלוש שנים לא לבשתי תחתונים, וזה היה משחרר כל פעם מחדש. משהו בפתיחות שלי מול הגוף שלי עשה את זה מרגש בעיני. הבטחתי לו שאנסה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם