הודעת הפרישה של אלקיים הייתה אופיינית להתנהלותו כשחקן, צנועה מאוד ובלי פסטיבל דמעות, כמו זה שהורגלנו לראות בשנים האחרונות משחקנים שכינסו מסיבות
אבל תנסו למצוא שחקן אחד בכרמל, שהצליח להיות אהוב הקהל ויקיר האוהדים משני צידי הכביש, גם במכבי חיפה וגם בהפועל חיפה, ויסלחו לנו ראובן עטר, טל בנין ואיתן אהרוני.
את צעדיו הראשונים בכדורגל, עשה אלקיים בקבוצת הילדים של מכבי חיפה והתבלט כבר בתחילת הדרך. מקבוצת הנערים של המועדון הוא הוקפץ לקבוצת הנוער ובגיל 17 ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצת הבוגרים.
לאחר שנתיים, בהן לא ממש זכה לדקות משחק בקבוצת האם שלו, החליט הבלם לעבור למכבי פתח תקווה, שם נתן עונה מצוינת וחזר הביתה לחיפה, אך שוב לא קיבל את ההזדמנויות להוכיח את
בעונה שלאחר מכן, עונת 98/99, אלקיים כבר היה בורג מרכזי במכבי חיפה של המאמן הצ'כי דושאן אוהרין. העונה הגדולה של הקבוצה במסגרת גביע אירופה למחזיקות גביע, שנעצרה רק ברבע הגמר, הייתה גם העונה שבה זכה לתהילה ולרגעים אותם לא ישכח לעולם.
- קיבלת שער ב"לאקיפ".
"זה היה מדהים. ביום שלאחר המשחק הראשון בצרפת הופעתי בשער של העיתון ליד מרקו סימונה האגדי. כשנפצעתי ושכבתי בבית החולים, יענקל'ה שחר הגיע לבקר אותי והביא לי את השער של העיתון עם הקדשה".
- מלבד אותם רגעים בלתי נשכחים במשחקים מול הצרפתים, יש רגע נוסף שאותו לא תשכח לעולם?
"כן. העלייה לליגת העל עם הפועל חיפה. עונה מטורפת, שבה עלינו ליגה בשנייה האחרונה וכעבור שלושה ימים השתתפנו בגמר הגביע כשאני הקפטן ואמור אוטוטו לפגוש את הנשיא. הובלנו 0:1 עד לדקה ה-60, ואז הגיע בליץ מטורף של סכנין, שהפך את התוצאה והפסדנו 4:1. אצטדיון רמת גן היה מפוצץ בשייח'ים מקטאר ובעוד 40 אלף אוהדים. זו הייתה עונה פשוט מטורפת".
- יש רגעים שאתה מעדיף לשכוח?
"יש משהו שאני לא מעדיף לשכוח, אבל הייתי מעדיף למנוע אותו אם רק הייתי יכול. אני מדבר כמובן על ההתאבדות של רובי שפירא ז"ל. השנה הטראגית הזו הייתה בקדנציה הראשונה שלי בהפועל חיפה, אלו היו הרגעים הכי קשים בכדורגל.
מקרה נוסף שהיה כואב והשפיע מאוד הוא המקרה המצער של אמיר רנד. אנחנו השחקנים הרגשנו רע מאוד באותם ימים. זה היה מאוד מלחיץ וליווינו את המשפחה באותה תקופה בבתי החולים, עקבנו באופן יומיומי.
אלו היו ימים קשים מאוד עבור כל מי שקשור למכבי חיפה. גם היום, לאחר הרבה שנים שחלפו, אני עדיין חושב על זה. מדובר בילד שאמור היה להיות כמו כל ילד רגיל ובריא ובסך הכול רצה ליהנות ממשחק כדורגל, אבל לצערנו זה נגמר לא טוב. כהורה ואבא לילדים ההרגשה שלי היא נוראה מאוד".
למרות שגדל במכבי חיפה, הבלם/קשר מקריית אתא נתן שלוש עונות גדולות דווקא בשורות היריבה העירונית בשתי קדנציות. העובדה שאלקיים, המזוהה עם יושבי יציע ג' חצה את הכביש, לא ממש השפיעה על הגרעין הקשה של האוהדים האדומים, שראו את ההשקעה והעבודה שלו במגרש, אימצו אותו אל חיקם וראו בו סמל.
לימים אף הפך לקפטן הקבוצה, ליורש של רן בן שמעון וגם זכה לכינוי המחייב '5 לב אדום'. "כשחקן בית, הייתי באמת מזוהה עם יציע ג' והאוהדים היו מאוד קרובים אליי ועודדו אותי", מתאר אלקיים, "נוצרה סיטואציה שהייתי צריך לעבור להפועל וזה באמת היה משהו קצת מוזר.
אבל אני חושב שיצרתי כאן איזשהו תקדים. הפכתי להיות קפטן בהפועל חיפה וגם ההתחברות שלי שם עם הקהל האדום, הייתה פשוט פנטסטית".
- זה דבר שכמעט ולא קורה. לא רק בארץ אלא בעולם בכלל.
"לפניי היה ראובן עטר שעבר ממכבי להפועל, אבל לי היה הכבוד להיות גם הקפטן של הקבוצה, שזה בכלל משהו מדהים בפני עצמו".
- איך היה לך המעבר הזה, לא חששת מהתגובות של האוהדים משתי הקבוצות?
"ידעתי שבהתחלה יהיה לזה איזשהו הד ויהיה קצת רעש, אבל הזמן יעשה את שלו והאוהדים של הפועל ילמדו לקבל אותי בצורה טובה, כי אני שחקן של מאמן, שחקן של מועדון. אני שם את הגוף שלי לפני הקבוצה, תמיד נותן את הנשמה והאנשים רואים את זה. היה לי מאוד מוזר ללבוש אדום בהתחלה, אבל למען האמת, הצבע הזה די החמיא לי".
למרות שהפך לסוג של קונצנזוס בעיר הכרמל, הקריירה של אלקיים המריאה בגיל יחסית מתקדם, כשהוא סוחב על רגלו השמאלית שתי צלקות מפציעות קשות, כאלה שהיו גורמים לשחקנים אחרים להרים ידיים, לפרוש בגיל צעיר ולהיזכר לעד כפוטנציאל שהתפספס.
אבל לא במקרה של אלקיים. לאחר עונת השיא האירופית וההצלחה מול פאריז סן ז'רמן, כשהוא על סף זימון לנבחרת ישראל של שלמה שרף, נפצע הבלם ושבר את רגלו השמאלית, זו שהפכה לאימת שוערי הליגה בשל הבעיטות החופשיות בעלות העוצמה והדיוק שיצאו ממנה.
בעקבות הפציעה הושבת אלקיים עד לסיום העונה ועבר תהליך שיקום מפרך. לאחר שהחלים מהפציעה, נלחם השחקן על מקומו במכבי חיפה והצליח להפתיע את כולם כשחזר להציג את אותה יכולת, שהביאה אותו עד לדלתות הנבחרת.
זה משהו שעצר לי את הקריירה, אבל עם השנים למדתי לקבל את הטוב מכל דבר וגם מהתקופה ההיא. לאחר הפציעה השנייה ראיתי שחור בעיניים, ראיתי את הגרוע מכל וכבר ראיתי את האפשרות שאצטרך לפרוש בגיל צעיר בגלל הפציעה.
מבחינת שחקן כדורגל מדובר במשהו טראגי. נכון, מדובר בספורט וצריך לקחת את הכול בפרופורציה, אבל בכל זאת מדובר כאן גם בקריירה ובדרך חיים. לאחר הפציעה השנייה אפילו הרופאים המליצו לי לפנות לתחום אחר ולקוות שאוכל ללכת כמו כל אדם אחר, או אפילו לעלות במדרגות".
- כנגד כל הסיכויים חזרת ועשית קריירה שאפשר להתגאות בה.
"עם כל הכוחות הנפשיים והאנרגיות נלחמתי נגד כל האבחנות וההמלצות של הרופאים והצלחתי לחזור. אבל לא רק סתם לחזור, אלא לחזור לרמה הגבוהה".
- במבט לאחור, אתה יכול להגדיר את הקריירה שלך כמוצלחת?
"כן, לגמרי. אני מאוד מסופק וחושב שיש לא מעט שחקנים שהיו מוכנים להתחלף איתי. ברור שיכול להיות שאם לא הייתי נפצע, או שהייתי בדור אחר, אולי הייתי מגיע לפסגות גבוהות יותר ולרמות אחרות. אני מאוד מסופק ומאוד מאושר מהקריירה שהייתה לי.
הייתה לי קריירה מאוד מעניינת, עם המון ריגושים וחוויות. הייתי במועדונים גדולים, לקחתי אליפויות, הגעתי לגמר גביע, הייתי קפטן בקבוצות, ירדתי ליגה והיו אכזבות לצד הצלחות. את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני".
- הזכרת את האפשרות שאלמלא הפציעות, הקריירה שלך הייתה נראית אחרת. היית יוצא היום לבלגיה?
(צוחק) "בקלי קלות. הפציעות הן חלק בלתי נפרד מהמשחק ואתה מקבל את זה באהבה לטוב ולרע. אני לא חושב לאן הייתי יכול להגיע אלמלא הפציעות, כי אני לא רוצה לייסר את עצמי ולשקוע במחשבות כאלה. קיבלתי מהפציעות דברים אחרים. התבגרתי בגיל מאוד צעיר ומבחינת החוסן הנפשי והמנטאלי זה עשה את שלו".
- אם היית חוזר אחורה, יש דברים שהיית עושה אחרת?
"בגדול אני יכול לומר שלא. אבל אם אני חושב יותר לעומק, אז ברור שאם היה לי בגיל 21 את הניסיון, הידע והשכל שיש לי היום, אז הייתי שחקן אחר לגמרי".
- עם יד על הלב. אתה יותר ירוק או יותר אדום?
"זאת שאלה מצוינת, אבל לא מכשילה. נהניתי, הייתי ולמדתי באקדמיה הכי טובה שיכולה להיות שזו מכבי חיפה. מאידך, הייתה לי גם קדנציה מצוינת בהפועל חיפה, כך שזה מתחלק בין שני המועדונים בצורה שווה".
"האמת היא שכמעט ולא, מפני שאני עכשיו נמצא באיזשהו סוג של חופש והתנתקות, אבל אני בטוח שזה עוד יגיע. אני משחק בקבוצת הוותיקים של מכבי חיפה, התחלתי בעונה שעברה ואמשיך בה גם בעונה הבאה. זה משהו שלא דורש ממני יותר מדי והכול למען האהבה האמיתית למשחק עצמו ולהנאה. זה למרות שגם בוותיקים לניצחון יש את אותו הטעם והוא לא שונה מליגה מקצוענית. בכל משחק אני עולה במטרה לנצח".
- הפרישה היא אמנם עניין טרי, אבל כבר התרגלת לחיים שאחרי הכדורגל?
"במקרה שלי דאגתי ליום שאחרי ומבחינת התעסוקה יש לי ברוך השם לאן ללכת כשאני קם בבוקר. אני עסוק עד מעל הראש בשתי מסעדות הבשר שלי ושל שותפי שי אראל "בשרלה", האחת בחיפה והשנייה שנפתחה לאחרונה בקריות.
היום שלי מלא, אבל אני מאמין שיהיו רגעי משבר וגעגוע, הרי בכל זאת שיחקתי 20 שנה וזה עדיין זורם בעורקים. קיבלתי החלטה וזו החלטה של אדם בוגר ובשל. צריך לדעת מתי לעצור. הרגשתי שסחטתי את הלימון עד הסוף והכאבים בגב שהקרינו לרגליים הכריעו והחלטתי לפרוש".
- הזכרת את השותפות עם שי בעסקי המסעדות, איך נוצרה השותפות ביניכם?
"אנחנו חברי ילדות ומעבר לעסקים ולחברות בינינו, יש לנו הרבה דברים משותפים כמו הכדורגל. אחד מעדכן את השני בהתפתחויות בקבוצות כאלה ואחרות, אנחנו רואים משחקים ביחד וכיף לנו, אנחנו חברים טובים".
- כאחד שעבר מספר פציעות לאורך הקריירה, יצא לך לדבר עם גל, האח של שי, שעבר בעצמו פציעה רצינית בעונה שעברה?
"בוודאי, יצא לי לדבר איתו הרבה. כמובן שנתתי לו לא מעט טיפים וביחד עם שי גם המון מוטיבציה והכוונה בכל מה שקשור בלחזק, לשפר, לעבוד קשה ולחזור לעצמו. גל בחור שדי מזכיר לי את עצמי מבחינת האופי. הוא סוג של מנהיג, חזק בראש ולטעמי הוא יחזור בזמן שלו ויחזור שחקן הרבה יותר טוב".
- כששי היה באי של הישרדות, איך אתה שרדת לבד בעסק?
"כל הנטל נפל עליי, כשבימים רגילים העבודה מתחלקת בין שנינו, אבל זה בסדר. חוץ מאשתו וההורים שלו, אני בין הבודדים שידעו באמת לאן הוא נסע, כי כולם חשבו שהוא נמצא בטיול במזרח. החזקתי לו אצבעות ומהרגע הראשון ידעתי שהוא יגיע רחוק.
אמנם לא ידעתי שהוא יזכה, אבל סמכתי עליו שיגיע לגמר. אנחנו כמו משפחה, חיים אחד את השני יום יום, שעה שעה, עם מאות מסרונים ועשרות שיחות טלפון ביום. המשפחה שלו היא המשפחה שלי ולהיפך. יש בינינו חיבור מיוחד".
בזמן ששי אראל בוודאי מרוצה מהעובדה ששותפו לעסקים יוכל להקדיש מעכשיו את כל כולו למסעדות של השניים, לאביו של אלקיים הכדורגל יחסר.
כאחד שליווה את בנו לכל משחק, מהרגע שבו דרך על הדשא בפעם הראשונה במכבי חיפה, דרך העונה באורווה במדי מכבי פתח תקווה, בנצרת עילית, בני יהודה, שוב באורווה הפעם במדי הפועל פתח תקווה, בית"ר שמשון ועירוני קריית אתא בשתי העונות האחרונות, במשפחת אלקיים יחפשו ריגושים חדשים לימי השבת.
"במשפחה קיבלו את ההחלטה שלי עם המון הבנה ותמיכה. מי שקיבל את זה הכי קשה זה אבא שלי", הוא מספר: "מאז שאני זוכר את עצמי הוא נסע איתי לכל פינה ולכל חור בארץ. עכשיו אבא יטפח את הנכד שלו, הבן שלי איתי בן השנה, אח של ארין בת ה-10 ואיליי בת ה-9. אני חייב גם המון לאימא שלהם, האישה שלי אלדר. שם מיוחד לאישה מיוחדת".
"בעתיד אני רואה את עצמי עוסק בתחום. אני רוצה להשלים את הקורס שהתחלתי ולקבל תעודה. כבר בעונה שעברה קיבלתי הצעה ממנהל מחלקת הנוער של מכבי חיפה, יניב כהן, ומהמנהל המקצועי שמוליק חנין, לקחת איזו קבוצה במועדון, אבל זה לא היה רלוונטי כי רציתי עדיין להמשיך לשחק.
הייתה אפשרות שאהיה העוזר של ניצן שירזי בהפועל חיפה, במקרה ששביט אלימלך היה עוזב. מאוד יכול להיות שבעתיד ארצה לתרום מהניסיון והידע שצברתי מכל סוללת המאמנים שעבדתי איתם. מכל אחד לקחתי משהו".
- מי המאמן הטוב ביותר שאימן אותך?
"יש כמה שהשפיעו עליי כמו גיורא שפיגל, אברהם גרנט, רוני לו, רוני דורה, מוטי איווניר וניר לוין. אלה מאמנים מהשורה הראשונה ששיחקתי אצלם".
- מיהו השחקן הטוב ביותר ששיחקת איתו?
"זאת שאלה שאף פעם לא שאלו אותי והאמת היא שגם על השאלה הזו אענה במספר שמות, כי היו לא מעט תותחים ששיחקתי איתם במהלך השנים כמו אייל ברקוביץ', חיים רביבו, סרגיי קנדאורוב, אלון מזרחי, יוסי בניון, ויניב קטן. אלה הם הפייבוריטים שלי".
- היה שחקן שלא אהבת לשחק מולו?
"אנדז'יי קוביקה ממכבי תל אביב. הוא היה כמו מקרר ענק, שעם הגב לשער היה מסתיר את המגרש וגם את הכדור. בתור בלם היה די קשה מולו, אבל שיחקתי מול המון חלוצים טובים וברוב המקרים הסתדרתי מצוין".
נא להמתין לטעינת התגובות
