גרשון ובנאדו מניחים את הסרט, ז' תשרי, י"ז סיון
כשאומרים "דמות לחיקוי" זה לפעמים נשמע כמו קלישאה מכובסת. בחצי מהמקרים עושים טובה לספורטאי שמלבישים עליו את המילים האלה.
הרי איפה הוא ואיפה הדמות, שלא לדבר על החיקוי. במקרה של שמעון גרשון ואריק בנאדו, זה בדיוק המקום המתאים לבצע את המיזוג.
עזבו יכולת מקצועית, שימו לב לקלאסה. קומה זקופה,
ככה בדיוק דמיינתם את השחקן שהזמנתם הבוקר מהקטלוג. הכדורגל שלנו לא עמוס בדמויות הראויות לחיקוי. מדובר במעטים מאוד, מובחרים ביותר. לאבד שניים, בשנה אחת, זו מכה רצינית לאלה שעדיין מחפשים אור בקצה המנהרה.
ערן זהבי גוזר את ליון, ל' בכסלו
המספרת של ערן זהבי בליון, חדה כתער, נועזת ומקורית, היא תמציתו של הניצוץ הקטן שיש בספורט הישראלי: ספורטאים שעשויים מחומר אחר, לא שייכים לפלנטה הדביקה שלנו, כאלה שמסוגלים בדקה ראשונה של משחק ליגה באיטליה לשגר טיל מונחה לחיבור ופנימה, או לנער את החברים שלהם בטדי ולשלוח בדקה ה92- שער אליפות.
הרגע הזה, דווקא בחג המכבים, הוא רגע מכונן. רגע של חוצפה ישראלית, של מחשבה מקורית, של אומץ לב, של כל מה שחשבנו שכבר לא נמצא יותר בעידן ארמונות הכסף, ונמצא ברגליים של ערן זהבי.
ליברפול נפרדת מאבי כהן, כ"ב בטבת
עשרה ימים מטלטלים עברו על הספורט הישראלי, מרגע שנפגע אבי כהן בתאונת הדרכים ההיא ועד שנדם לבו. כשהארון של קפטן הנבחרת הונח באיצטדיון ר"ג, היו יציעים מלאים כמו במשחק עונה. מרגש, מכובד, לא שגרתי במחוזותינו - לא עלינו.
אלא שהצמרמורת האמיתית בכלל הגיעה בערב, למעלה מ3,000- ק"מ משם. ג'רארד ועוד עשרה בדיוק סיימו הכנות אחרונות לקראת וולבס, והתארגנו בשורה אחת.
45 אלף צופים באנפילד נעמדו, שלט אחד הורה: "זוכרים אותך תמיד," וסשן מדהים של מחיאות כפיים הזכיר מה באמת חשוב. הטופ של הקופ. כי גם לתת כבוד צריך לדעת.
נמני ומכבי כבר לא, כ"ט בטבת
אבי נמני תמיד חזר לממתינות. השעה היתה 13.00 כשהחזיר צלצול, 14 שעות אחרי ההפסד למכבי חיפה בקרית-אליעזר.
שאלתי אם אנגלידיס צלצל, או שמא היה מישהו אחר מההנהלה שדרש הסברים. נמני אמר שהתעורר מאוחר ורק פתח את הסלולרי. לפתע הודיע שיש לו שיחה מחו"ל והוא תיכף חוזר. שתי דקות עברו על השעון והטלפון שוב צלצל.
"זה היה גולדהאר," אמר. "אני מפוטר." נמני אוהב להסתלבט. אמרתי לו שהוא משקר, ושאין לי כוח לשטויות שלו. "טוב, אני צריך להודיע ליוסי," ביקש לסיים את השיחה.
חמש דקות עברו וטלפון הגיע גם ממזרחי. "מיטש פיטר את אבי. אני עוזב יחד איתו." עכשיו כבר היה ברור שזה אמיתי.
דניאל פרנקל מנפצת שיא, כ"ט באדר
בקושי שנתיים עברו מאז יצא לדרך הפרויקט המקצועני של הוועד האולימפי ומשרד הספורט, שחברו אל התאחדות האתלטיקה כדי לעשות ניסיון: מה יקרה אם ניקח כמה אתלטים ומאמנים וניתן להם לעבוד כמו במדינת ספורט מתוקנת?
אז בספורט אין קיצורי דרך ונדרשת סבלנות, כפי שהיא נדרשת גם עבור פרויקט כדורעף הנשים, אבל כשעובדים, יש מדי פעם תוצאות ונחת.
למשל, פריז, מוקדמות אליפות אירופה באולם. דניאל פרנקל מעמידה את שיא ישראל בקפיצה לגובה על פנטזיית עבר שלנו, 1.94 מטר, ועוברת 1.92 בגמר כדי לסיים במקום הרביעי באירופה.
זהר זמירו מגיע לבד עד לונדון, י"א בניסן
זוהר זמירו עשה השנה, בריצת חייו, את הקריטריון האולימפי ללונדון. כל אתלט ישראלי שמגיע לאולימפיאדה הוא סוג של נס; זמירו בן ה,34- שעד לאותו רגע קיבל מאיגוד האתלטיקה 500 שקל בחודש, הוא נס גדול במיוחד.
לבד, בלי תנאי אימון מינימליים ועם תמיכה ששקולה להחזר נסיעות של שחקן כדורגל בליגה ג,' הוא הגיע לאולימפיאדה במקצוע הכי בודד שיש.
זמירו לא נוסע ללונדון בזכות אף אחד, אלא למרות הכל: למרות שאין פה ספורט אלא רק טוטו, למרות שבתקשורת יקדישו לספורטאי ענק כמוהו דקה רק אם יטעה וייצא לריצה בלי גרביים.
ועל כל זה, על הגדולה שבהישג והריק בתוכו הושג, הרגע שבו זמירו חוצה את הקו ברוטרדם ב2.14.28- שעות הוא רגע השנה.
ירון להט מנצח את מגידו, כ"ב בניסן
סל הניצחון של ירון להט (הפועל ת"א) במגידו הוא רגע השנה שלי, לא רק מפני שיש לי חיבה עזה לשמאליים, ולא רק מפני שכדורסל אמיתי מתרחש כשאתה עם הגב לקיר. זה היה הרגע המרגש של תשע"א, מפני שהוא היה חלק מהאירוע הכי אותנטי בענף: הליגה הלאומית.
כי באמת, הפלייאוף של הליגה השנייה מספק את ההגדרה העכשווית המדויקת ביותר לכדורסל הישראלי: ים תשוקה ואהבה למשחק, אלפי אוהדים מפוצצים אולמות עם ניחוחות חציר, וכל זה במאבק על הכרטיס לשומקום.
העיקר ליהנות מהדרך, למי אכפת לאן היא מובילה. בעצם, זה מה שהספורט היה אמור להיות מלכתחילה, לא?
כל נחקרי הכדור המרכזי שבו לבסיסם, חודש סיוון
בסוף חודש יוני התחלנו להבין איך זה שיובל נעים, שהצליח כל כך בהפועל פ"ת, פוטר יום אחד באמצע אפריל, ובמקומו מונו קרויף ורייקארד, המוכרים יותר במשפחותיהם בשמם הספרותי איציק שאקי ותומר סיני.
מגדל הקלפים מיהר להתמוטט, ואפילו התברר שמשחק אימון מגוחך באילת בין פ"ת לדינמו מסחה, הפך לאטרקציית הימור אצל כרישי הימורים בסינגפור.
כל המי ומה נשלחו לתשאול, חקירה ואפילו אזהרה, במחלקת ההונאה ביבנה. מאבי לוזון, נעים עצמו ועד ניצן שירזי ואיתן תבריזי, כשבתווך נופלים ברשת דגי רקק לא ראויים למאכל במושב הלצים הזה, מאריה וולף שנחשד בהברחת קונפקציות של סלולרי ועד ראובן זינו הצדיק, שארגן לו זולה יפה בליגות למקומות עבודה ובמערב הפרוע של ליגת הנשים.
המשטרה נשבעה לבער את קיני החבלה, אבל נכון לעכשיו כל כוחותינו שבו לבסיסם פחות או יותר. וזה למרות שידוע שהגבולות פרוצים מתמיד. לא ינום ולא יישן שוטר ישראל.
מופע האימים של לואיס פרננדס, י' באב
יותר מ40- שנה הולכת נבחרת ישראל במדבר. גם הפעם שום אסון לא קרה, כשלא הגענו לשום מקום. הטרגדיה היחידה שנקלענו אליה היתה הבהמיות של המאמן הצרפתי. לואיס פרננדס הרחיק לכת כמה פעמים במהלך השנה.
הוא תקף את אבי לוזון, אייל ברקוביץ,' חיים רביבו, שלמה שרף, וכל דמות ספורטיבית שעמדה בדרכו; הוא התחשבן עם תמוז וזהבי, ואפילו הפך את הדוקטור לבכיר המדליפים.
נדמה שפרננדס עבר את הגבול בשנאה שייצר, בעיקר לתקשורת. השיא היה בשוייץ, כשתקף באלימות מילולית עיתונאי ישראלי, נמשך באירועים בוטים נוספים, ורק השבוע הוא כמעט האשים בפלילים עיתונאי, ואת כולנו הוא כינה חסרי כבוד. לואיס, פשוט לך מכאן.
לגעת בדירק נוביצקי, א' באלול
פריים אחד זה היה הגב של ליאור אליהו. בשוט אחר בצבצה הכתף של אפיק נסים. עדשה נוספת קלטה אותו מתעופף מעל יניב גרין. והרי כמה התאמצו בחורינו כדי להגיע לרגע המכונן הזה.
קמפיין של עבודה קשה, ניצחונות גבורה והחזרת נבחרת הכדורסל שלנו למרכז התודעה.
והנה אנחנו באליפות אירופה. היריבה במשחק הראשון - גרמניה. ואז נעלמה התודעה. עפה לה והתחבאה מאחורי אור הזרקורים. אותו אור שהתאמץ במיוחד להתכוונן אל הדמות הספורטיבית הגדולה בעולם בשנה העברית החולפת. ווייד ולברון לא יכלו לו, אז מה לנו כי נלין?
קוראים לו דירק נוביצקי, וגיא פניני אפילו תפס איתו תמונה.
יניב גרין משחיל את איטליה, ו' באלול
מעט מאוד דברים מעודדים הכדורסל הישראלי נוכל לקחת מתשע"א. ובכל זאת, היתה שם זריקת עונשין אחת, שפרט ליניב גרין ואריק שיבק רובנו כבר שכחנו ממנה, ושבכל זאת משאירה בסיס לאופטימיות זהירה. ודווקא בגלל ששכחנו.
כי בכל ענף אחר - תשאלו את ראובן עטר ונבחרת צרפת - סל הניצחון של גרין מול איטליה ושלושת כוכבי הNBA- שלה באליפות אירופה, היה הופך למיתוס שמדינה שלמה מצטמררת מעצם אזכורו לפחות לשלושת העשורים הבאים.
ולמען הסר ספק, ממרחק של ארבעה מטרים, הנקודה של גרין, אולי במשחק הפרידה שלו מהשירות הלאומי, היתה נקודה מצמררת. רק שבכדורסל, עם כל הצרות, מסתבר שהרף עדיין יותר גבוה.
מאור מליקסון לא יוצא מישראל, כ"ד באלול
מגיע למאור מליקסון שרגע השיא של השנה בספורט הישראלי יהיה קשור בו. בגיל 27 הוא משאיר מאחור את הכדורגל הישראלי הנרגן, זה שבמקום לחגוג את כישרונו התמקד תמיד בחסרונותיו, ומוביל דווקא קבוצה פולנית לאליפות. הכדורגל הפולני מתאהב בו, אנשיו מפצירים בו להצטרף לנבחרת.
ובדיוק כשמליקסון חשב שהוא בחוץ, החור השחור של הכדורגל הישראלי בולע אותו בחזרה. על כתפיו השחוחות של הנער שאיש כאן לא רצה בו נערמה ההיסטוריה המדממת של העם היהודי.
במקום להמריא, מליקסון הופך לנייר הלקמוס שחושף את החומרים שמהם עשוי באמת עולם הספורט המקומי - נרגן, קשה יום, חסר הומור. בסביבה כזאת לא ייתכנו רגעי שיא אמיתיים. לגמרי במקרה, מליקסון גם מסיים את השנה פצוע. סוף עצוב, כמו שאנחנו אוהבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
