בית"ר גאה להצית
משחק רדיוס ללא קהל. בית"ר ירושלים מנצחת את הפועל ת"א 1:2 מול יציעים ריקים וזוכה באליפות. בחוץ אלפי אוהדים חוגגים, עשרות עצורים, ורק איש אחד יושב בפינה מבואס, בקושי מוציא חיוך.
המאמן יוסי מזרחי ידע כבר אז שהוא לא ממשיך באלופה. הבעלים ארקדי גאידמק, אימפרטור בעל עיניים גדולות, החליט שהוא צריך דגם יוקרתי יותר על הקווים. אז הוא שלח את יוסי הביתה והביא במקומו את יצחק שום כמאמן וגיורא שפיגל כמנהל מקצועי.
נתקדם הלאה. אכן היה מדובר בסיפור הצלחה יוצא דופן. תחת הדרכתו של שום הקבוצה זכתה בדאבל היסטורי. 17 במאי 2008 באיצטדיון טדי, 0:3 על מכבי נתניה. אבירם ברוכיאן מהנקודה הלבנה וטוטו תמוז עם צמד. שוב אלפים חוגגים. רק שבאותם רגעים התחילה להתפתח לה קונספירציית הקללה, וכל העובדות מפורטות כאן לפניכם.
שלוש שנים וחצי עברו מאז ובית"ר מפורקת כלכלית ומקצועית, ולא רק היא. כמעט כל מי שלקח חלק באותה עונה, ששייכת לקלאסיקה, לא חזר לעצמו או סיים את הקריירה בנסיבות שלא קשורות לדרך הטבע.
שום ושפיגל היו הראשונים שקיבלו את המכה הכואבת. פחות מארבעה חודשים אחרי שפתחו שמפניה והביאו דאבל, גאידמק סימן להם שהרומן הסתיים. זה התחיל אחרי שהקבוצה הובסה על-ידי ויסלה קראקוב 5-0 במוקדמות ליגת האלופות, וגמרה מוקדם מהצפוי את העונה האירופית.
שפיגל לקח אחריות והתפטר. ב3- בספטמבר שום קיבל הודעה שהוא אורז. ראובן עטר בא במקומו. על הדרך יצאו ממעגל המצליחנים היו"ר אלי ארזי, מנהלת השיווק קרן פניג'ל והדובר עודד זרגרי. שפיגל לא חזר מאז לכדורגל. שום בן ה,63- שכבר זכה עם פנתינאייקוס באליפות יוון, ורשם סרייה מרשימה עם מכבי חיפה בליגת האלופות, לא מצליח לשחזר כותרות. אימן באלקי לרנקה הקפריסאית ועזב אחרי שבעה חודשים.
ברשותכם נעבור להגנה. אריק בנאדו ושמעון גרשון רשמו קריירה מפוארת. בנאדו בן ה,38- שיאן ההופעות בנבחרת, זכה בתשע אליפויות ושלושה גביעים. גרשון בן ה34- השיג שלוש אליפויות וחמש פעמים פגש את הנשיא. כל זה חוץ מחמישים הופעות בנבחרת. תודו שמדובר ברזומה מכובד במיוחד.
אבל איך תסבירו ששניים כל-כך ותיקים ומנוסים פורשים בהפרש של פחות משנה בגלל בעיות בלב? אפילו פרופסור קרסו יתקשה לתת תשובה מנומקת.
אצל גרשון אובחן בספטמבר 2010 עיבוי לא תקין בחלק מהלב, ואילו אצל בנאדו התגלו ביוני האחרון ממצאים חריגים בבדיקות האקו. ככה, באמצע החיים.
אם זה לא מוזר, אז מה תגידו על שמואל קוזוקין. בעונת הדאבל הוא היה אמנם רוב הזמן על הספסל, אבל נתן לפתע פריצה מסחררת, הפך למגן נבחרת אצל דרור קשטן ורשם שלוש הופעות בינלאומיות. מאז אותו יום חג הוא רק נפצע. בנובמבר 2009 הוא עבר ניתוח לשחזור
יש גם את יואב זיו, שאמנם עדיין משחק איתנו, אבל רבים מאוהדי מכבי ת"א יסכימו שלא כדאי לפסול אפשרות של קללה. בגיל 30 הוא רחוק מהימים שהביאו אותו ללוקרן.
זיו הוא עוד מקרה טוב יחסית לגל אלברמן, שותפו לפיאסקו במכבי ת"א. אלברמן, בתום אותה עונת דאבל, זכה כמעט בכל מקום בתואר שחקן העונה. היה ברור שיש פה כוכב בממדים אירופים. מוסר עבודה, יכולת. כשעבר בתחילת יוני 2008 למנשנגלדבאך, אף אחד לא הרים גבה. התדהמה היתה מוחלטת כשלא שיחק, ובסוף הוא חזר לישראל, למכבי ת"א. היום אלברמן רואה דשא כשמשה לוגסי סובל ממתיחה.
יחד עם השניים ממכבי ת"א, שיחק באותה עונה בבית"ר ברק יצחקי. בדצמבר ,2007 בגלל הצטיינות יתר, חתך החלוץ לגנק הבלגית. חוזה לשלוש שנים כמקפצה למועדוני ענק ביבשת. ביוני 2008 יצחקי שוב היה בבית"ר. חזר, לבקשתו.
בואו נחזור רגע לזיו, שבגלל יציבותו באותה עונה היסטורית אלירן דנין הצעיר הושאל למכבי חיפה ממש על הפתיחה. בבית"ר בנו על דנין הרים אחרי שהביאו אותו מטוברוק. בכל זאת היה מגן הנבחרת האולימפית. היום הבחור בן ה27- מנסה לשחזר ימים עברו בהפועל עכו.
והיה גם תומר בן-יוסף שעבר לבית"ר ירושלים ממכבי פ"ת על תקן בלם העתיד של נבחרת ישראל. רק עכשיו, אחרי שש שנים של אכזבה מתמשכת, יובל נעים שם לב שניתן לשחרר את השחקן ולא יקרה שום דבר לספינה שממילא טובעת. בכל הרשימה המפוארת דוד אמסלם הוא אולי היחיד שממש פרש בשיבה טובה. בגיל ,37 עם קריירה מפוארת, בלי שום רגעי חרטה.
יש גם את עידן טל שנתן עונות יפות בבית"ר, אבל בגיל 36 עדיין התעקש להיאחז בקרנות המזבח עד שהצעה מפתה מהפועל ירושלים, קבוצת האם שלו, ניתקה אותו מבית וגן. יכול להיות שבעוד חמש שנים הוא יבקש לחזור לעונת פרישה אחרונה בהחלט.
את הזרים ניקח בנגלה אחת. כריסטיאן אלבארס היה מגן מצוין, מדליית ארד עם צ'ילה באולימפיאדת סידני. חשב שבית"ר תהיה תחנה ראשונה בדרך לחשבון בנק מנופח, אבל אחרי עצירות במכסיקו ובפרו הוא היום בקבוצה בה גדל, אוניברסידד קתוליקה.
על דרק בואטנג היה בזמנו קונצנזוס שמקומו לא בליגת העל. קשר נדיר במחוזותינו שרק כספו של גאידמק ועין טובה הצליחו להשאיר אותו במשך שנתיים. בואטנג לא נכשל כמובן במשימה האירופית, אבל גם לא מילא את הציפיות להגיע לקבוצת ענק, להיות כוח מוביל ביבשת. בואטנג הגיע לקלן ומשם נקנה על-ידי חטאפה במיליון יורו. היום, בגיל ,28 הוא בקור של דנייפרופטרובסק האוקראינית, מבין שכסף זה כנראה הדבר הכי חשוב בחיים.
במצבת הזרים לא נשכח כמובן את חלקו של רומולו, שהגיע מקרוזיירו הברזילאית בהשאלה. דיברו שאם בית"ר תרצה להמשיך איתו, היא תצטרך לשלם שלושה מיליון דולר.
לא המשיכו. רומולו המדהים שיחק מאז בשטרסבורג, קוריטיבה, אטלס, גווארני, גרמיו פרודנצ'ה, ברזיליאנסה ורק עכשיו, בגיל ,29 הגיע לפסגת שאיפותיו, הפועל רמה"ש. עדכון: בשבוע שעבר הוא עזב לפורטלזה. עוד קבוצה ברזילאית.
גם ג'וניור ויסה הפרואני שיחק אז בבית"ר, אבל את ימיו היפים בישראל הוא יזכור מהפועל פ"ת ומהבישולים לשמעון אבו-חצירא. היום, בגיל ,26 הקשר משחק כמספר 6 באליאנסה לימה, סגנית אלופת פרו.
באותה שנה עמד בשער טברטקו קאלה, היום איתן דרשלר. נתן הופעה בלתי נשכחת בגמר הגביע עם עצירת שני פנדלים. קאלה אמנם כבר לא ילד, בן ,37 עם קריירה די מרשימה, אבל מאז שעזב קיבל לא מעט ביקורות בצוללות של הפועל ב"ש והפועל חיפה.
אבל עזבו את כל המועמדים, בתואר מלך המקוללים, למי שעדיין תומך בתיאוריית הקונספירציה, אין כמעט מתחרים למיכאל זנדברג, גאווה ישראלית. באותן שנים לא היה מזליקי ושחקן שהייתם סומכים עליו יותר מזנדברג. האליפות ב2008- היתה החמישית ברציפות בה זכה (שלוש במכבי חיפה).
מלך הבישולים, שחקן השנה של מעריב. אינטליגנט, מוכשר. לא צריך יותר בחבילה של שחקן אחד, אבל היום, בגיל ,31 הקריירה של זנדברג נעלמה לנו אי שם מאחור. נראה שרק רומולו משיג אותו במספר הקבוצות בהן נדד.
מאז שעזב את ירושלים, ב,2009- זנדברג שיחק בארבעה מועדונים והבקיע רק שני שערי ליגה. היום, אגב, הוא שייך להפועל חיפה, אבל גם זה בספק.
בית"ר היתה משוכנעת שיש לה אז עתיד ורוד. אבירם ברוכיאן נצץ, עמית בן-שושן פרח. על הספסל ישב חן עזריאל, שקיבל מעט דקות בגלל גילו וריבוי חלוצים. לא רחוק ממנו המתין אריאל הרוש, ששנה לפני זכה עם קבוצת הנוער בדאבל. אף אחד מהמוזכרים לא עשה את פריצת הדרך המובטחת.
ברוכיאן לא מזכיר את דודו אורי מלמיליאן, אפילו לא בשיער. בן-שושן סובל מעליות ובמיוחד מירידות, עזריאל ממשיך לשבת על הספסל, הפעם במכבי חיפה, ואילו הרוש תקוע בבית"ר, שזו כבר לא סיבה למסיבה.
היחיד מאותו סגל שיכול היום לחייך הוא טוטו תמוז, שבעונות בבית"ר לא בדיוק ליקק דבש והיום, בהפועל ת"א, היריבה המיתולוגית, הוא חוגג בדרך לעוד מלכות השערים.
אל תשללו את רעיון הקללה, במיוחד כשאתם רואים את מצבו של גאידמק, מי ששלט על העולם ומאז ההרפתקה הספורטיבית חוסנו הכלכלי והאישי בהתרסקות. כל תפילתו להחזיר את הגלגל אחורה ולא להיכנס לאותה ביצה טובענית.
נחזור ל13- במאי .2007 הערב שבו כולם שמחו בבית"ר על האליפות, ורק איש אחד ישב בודד ועצוב, מחכה שהשמש שוב תזרח. היום יוסי מזרחי יכול לחייך בנחת, השמים באשדוד בהירים, בזמן שבבית וגן ממשיכים לפנות את ההריסות תחת הגשם הטורדני.
נא להמתין לטעינת התגובות
