פאסוס וסטיבן כהן מתוסכלים. ירידה לצורך עלייה צילום: עודד קרני
אראל סג"ל תוהה: האם שחקני בית"ר הם סוסים מתים?
אחרי הכל, אין כלום בין תורת ז'בוטינסקי לבין גילויי האלימות המדאיגים שמפגינים חלק מהקהל של בית"ר. אפילו המינוח המופקע לפיו "אין ליגה בלי בית"ר" איבד כבר מזמן אחיזה במציאות. אין אף קבוצה בישראל שראויה בכלל לטייטל הזה. הכדורגל הישראלי הפסיק מזמן לחיות על קהל חוץ.
יש קבוצות שמביאות יותר קהל, מוכרות יותר מנויים ועושות פחות נזק מאשר בית"ר ירושלים. יש הרבה מזדהים שכבר מזמן נקאה נפשם מה"צבע, העניין והרגש" שהקבוצה הזו מייצרת.
אף אחד לא יזיל דמעה על ירידתה של בית"ר זולת אוהדיה, וזה לכשעצמו הדבר הכי רע שקרה לה ב-75 שנות קיומה, הרבה יותר גרוע מירידה או פירוק - אובדן ההזדהות. בית"ר כבר לא "הדגל של המדינה" כפי שאוהדיה שרים, אלא קבוצה שבנויה על מגזרים שהפכו את הקיפוח לדגל, במקום לנסות ולהפוך למודלים מוצלחים בפני עצמם.
אחרי הכל, ירושלים היא בירתה של אחת המדינות הכי מוצלחות שהוקמו ב-100 השנים האחרונות, אבל זה מכבר אין שום סינרגיה בין בית"ר לירושלים. בית"ר חייבת לעצמה כמה שנים של שפיות.
אוהדי בית''ר. ''כבר לא הדגל של המדינה'' צילום: דני מרון
לא שנה אחת של טירוף מערכות כדי לפלס דרכה חזרה לליגה הראשונה, אלא כמה שנים של שידוד מערכות. אם הקבוצה הזו תחיה כמה שנים בתקציב של 6-5 מיליון שקל היא לא תזדקק לפירוק, היא לא תהיה חייבת לרכוש שחקנים, היא לא תהיה חייבת למלא איצטדיונים, ואוהדיה יצטרכו להסתגל לעובדה שבליגה הלאומית יש ארבע סכניניות ולא רק אחת.
מי שאוהד הצלחות, יידבק להצלחה אחרת; מי שחיפש בה מפלט "אידיאולוגי", ימצא איצטדיונים ריקים ויחזור להפגין במאחזים; הפילנטרופים ההזויים שנדבקים אליה יחפשו מצע אחר; שחקני הנוער ירגישו סוף סוף שיש להם אופק. בית"ר תחזור להיות מה שהיא עושה הכי טוב: קבוצה עממית, צנועה, סוערת וכובשת. וכן, גם ירושלמית.
נא להמתין לטעינת התגובות
