יבואנית "פומה" הדפיסה את שמות ה-11 על גבי חולצות הנבחרת, כל אחד קיבל גם
מאז 1998 גילינו כמה יוסי בניון מימש את ההבטחה. טל בן חיים הוכיח שהוא נוצר מגזע הבלמים הגדולים שהגיעו רחוק. אפשר למצוא ניצוצות של גדולה אצל איתי שכטר, אבל כאן מדובר בנבחרת כל הזמנים, זו ששחקנים כמו אורי מלמיליאן, חיים רביבו, משה סיני, גדעון טיש, איציק ויסוקר, עודד מכנס או אלון מזרחי לא נכנסו אליה.
אפילו לא אלי פוקס, שאנשים בגילי תמיד שומעים מאבותיהם: "אין לך מושג איזה שחקן הוא היה". נבחרת שגם אחרי 14 שנה, אני מתקשה למצוא איפה אפשר לשנות בה משהו. נבחרת בטון.
יש בה רק ארבעה שחקנים ששיחקו במונדיאל, רק חמישה ששיחקו באירופה, נציג אחד לקבוצה קטנה ושני המגינים שלה זכורים יותר כבלמים, אף ששיחקו שנים בתפקידים שמילאו בנבחרת הזו. השוער בה הוא יענקל'ה חודורוב ז"ל, אגדה בחייו, שלא היה גבוה אבל היה מאוד קפיצי ואמיץ, ובעיקר שוער שהיה מעל המשחק ונחשב בשעתו לאחד הטובים בעולם.
המגן הימני הוא דוד פרימו, גדול שחקני ההגנה הישראלים בכל הזמנים, שבקלילות ובקלאסה ידע לחלץ כדורים מבלי שנזקק לתיקולים חריפים. המגן השמאלי הוא מוצי ליאון, מי שוותיקי התקופה הגדירו כרוברטו קרלוס הישראלי. נמוך, מוצק, מהיר ורוצח. הבלם האחורי האלגנטי הוא אבי כהן ז"ל, שהיה הרבה מעבר לבלם, ומלפניו צבי רוזן שהפאסון שאפיין את משחקו הפך אותו לבלם שקשה מאוד להביך אותו.
בנבחרת הזו אין קשרים אחוריים כי החוליה החזקה בכדורגל הישראלי מאז ומעולם לא היתה ההגנה או ההתקפה אלא תמיד הקישור, היצירתי, הפנטזיסט. ולכן, השחקן הכי אחורי בחוליה הוא גיורא שפיגל, שנודע כשחקן עצל ומגושם, אבל כשרצה לנצח היה קליל, מהיר ובעיקר קטלני. יש עשרות משחקים כאלה בארכיון.
"ואז שפיגל לקח את הכדור, עבר בקלילות שלושה שחקנים ושלח לרשת", זה משפט שקראתי אינספור פעמים בעבר. גיורא, יש לומר, היה הסיבה האמיתית שהגעתי לראשונה למשחק כדורגל ב-8 באפריל 1972, רק שנגמר 0:0.
לצדו הראשון בין שווים מצמד השינים, מוטל'ה שפיגלר, שמעבר לכמות השערים האדירה שכבש
לצד צמד השינים נמצא נחום סטלמך ז"ל שכינויו "ראש הזהב" התאים מאוד לסגנון משחקו. שחקן שלפני שפיגלר ושפיגל, היה השחקן הנוצץ בכדורגל הישראלי והוליך את הפועל פ"ת לשש אליפויות, מהן חמש רצופות. הרביעי בקישור הוא הצעיר בחבורה, אייל ברקוביץ', המוסר הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, ומי שבתקופתו נמצאה ישראל במעמדה האירופי הבכיר ביותר.
שני החלוצים שונים מאוד במשחקם. שייע גלזר היה מכונת שערים, שחקן עם יציאה מדהימה מהמקום שיכול היה לבעוט תוך כדי ריצה בשתי הרגליים ממרחקים אדירים ולכבוש. השני הוא אלי אוחנה, שחקן שבאופן קיצוני אפילו יותר משפיגל, היה מחשב בדיוק את מידת המאמץ הדרוש כדי לבצע את הפעולה המושלמת, ושהחמיץ הרבה שערים בקריירה שלו אבל אף פעם לא את השערים החשובים.
הרעיון נולד מנבחרת ששרבט לי המאמן הדגול דוביד שוייצר ז"ל, מספר חודשים לפני מותו, בתחנת הטוטו של דוד קרקו בכיכר מילאנו בת"א. ויסוקר; פרימו, א. כהן (ת"א), רוזן, בלו; שום, מלמיליאן, שפיגל, שפיגלר; דמתי, אוחנה. זו היתה נבחרת נטולת שמות מתקופתו כשחקן, רק מתקופתו כמאמן.
אז הלכתי ליריבו המיתולוגי, איציק שניאור ז"ל, שהנבחרת שלו נראתה כך: חודורוב; א. כהן (ירושלים), א. כהן (ליברפול), רוזן, ליאון; אמר, בנין, פוקס, שפיגלר; רביבו, גלזר. להשלים את השלישיה היה צריך מאמן המונדיאל, עמנואל שפר, לבחור את ה-11 שלו והוא בחר אותם במערך של 2-5-3: ויסוקר; פרימו, שום, רוזן; בנין, סטלמך, שפיגל, שפיגלר, ברקוביץ'; רביבו, אוחנה.
גם דרור קשטן, המאמן המעוטר ביותר בתולדותינו, בחר אז את ההרכב שלו, ולא קיפח את מלמיליאן ואוחנה: חודורוב; פרימו, א. כהן (ת"א), רוזן , ליאון; מלמיליאן, סטלמך, שפיגל, שפיגלר; גלזר, אוחנה. אגב, למעט ברקוביץ', הנבחרת זהה לשיקלול הבחירה.
רק שניים לא בחרו בשפיגלר. אחד, מאמן מאוד מוערך והשני, אידיאולוג הכדורגל חיים ברעם שניאות אתמול בצעד אצילי להחליף את רביבו האהוב עליו בשפיגלר ולהוסיף את חודורוב; בנבנישתי, פרימו, רוזן, ליאון; עטר, ברקוביץ', סיני ; בן רימוז', אוחנה. חסר מישהו? עלי מוהר ז"ל, בעיניי אוהד הכדורגל הרומנטי ביותר. ההרכב שלו, מה הפלא, משובץ בהרבה שחקני הפועל ת"א ונטול מערך מובנה: חודורוב; פרימו, טיש, בנין, סיני, טורק, סטלמך, שפיגל, שפיגלר, גלזר, אוחנה.
הרבה שחקנים טובים וראויים נשארו בחוץ. אהבות ישנות שלנו, כאלה שהם קונצנזוס, כאלה שאיך אפשר להשאיר בחוץ. ניסיתי להרכב עוד כמה נבחרות, בכל מיני קטגוריות, וגם פה נשארו שחקנים בחוץ.
חיים לוין הוא השוער. משוגע, אמיץ לב, יוצא דופן. שני המגינים הם ממכבי נתניה הגדולה. מומו שירזי מימין, טנק אנושי שמהיציע קראו לעברו "דיו דיו". מצד שני דוד פיזנטי, שחקן מבריק, תענוג לצפייה. אבי כהן ז"ל, גם פה, הוא הבלם. לידו אריק בנאדו, הטווס, שתמיד יצא מתיקול עם הראש מורם.
בקישור בלאגן: אבי נמני שיריביו קראו לסגנון משחקו "התולעת", חיים רביבו שהיה הכי ברזילאי בסביבה, מלמיליאן שעליו נכתב בהמנון בית"ר "גאון ונדיב ואכזר" וראובן עטר, שעזבו השער בפארק דה פראנס, מי יכול לתת כזה שער גם בווסרמיל.
בהתקפה השארנו את אוחנה, הסיוט של יאנקוס, ולידו שמנו את בניון, אבל מצער שבחוץ נשארו שחקנים כמו שלמה לוי ז"ל, בועט המספריים הטוב מכולם, רונן חרזי הוירטואוז, גידי דמתי המענטז וגם אמנים כמו משה סיני ונסים כהן.
יוז'י סורינוב, הפולני, הוא השוער. מי היה נכנס אליו בכלל לרחבת החמש? אבא (מבטאים זאת בשני סגול, אה-בה) גינדין, העולה מפינלנד שהיה הראשון לעשות גליצ'ים בארץ. מצד שני מוצי ליאון המוצק. הבלמים הם חיים בר, תחנה סופית ויוחנן וולך, הטנק הבלונדיני, היקה מקרית ביאליק, שנראה כמו מגדלור בין השחקנים הנמוכים מפעם.
בקישור אפשר למצוא את גדעון טיש, שאפרים פיטל ז"ל בלע אצלו פעמיים את הלשון, פעם במדי יפו ופעם בהכח; אלון חזן שגובה, כוח ומהירות כמו שלו נדירים אצלנו גם היום; איציק זוהר שעוצמת הבעיטה שלו היתה נדירה אפילו באירופה; משה סיני שהיה בונה והורס יחד, עם רגל שמאל נדירה, וחוסן מנטלי מדהים; רוני רוזנטל שדרס בריצתו כל מה שזז והתאים לכל משחק, בכל ליגה ושכטר הוא האחרון, ואנחנו עוד לא מבינים מה הוא שווה.
דודו אוואט בשער, לה ליגה, שוער קבוע. דוד פרימו שהגיע לקוסמוס ניו יורק עם שפיגלר ושיחק לצד פלה. אבי כהן ז"ל, שזכה עם ליברפול באליפות אנגליה, רוני רוזנטל שהביא במו רגליו לאותה ליברפול את הכתר האנגלי האחרון שלה.
טל בן חיים ששיחק בצ'לסי הגדולה של מוריניו, פיזנטי שכיכב בק.פ.ר ובעיקר בטבלואידים; טל בנין, השחקן הישראלי הראשון בליגה האיטלקית, ברקוביץ' ורביבו שדוחקים מהנבחרת הזו את צמד השינים (שפיגלר שיחק בפ.ס.ז', שפיגל היה קפטן ליון) רק בגלל החותם הגדול יותר שהשאירו ביבשת; בניון שנמצא בטופ העולמי; ואוחנה שהביא לבד להפועל עכו של אירופה, מכלן, את גביע המחזיקות.
בפשטות: יעקב ויסוקר (שש אליפויות); אלון חרזי, וואליד באדיר, צבי רוזן, מיקו בלו; יוסי אבוקסיס, ניר קלינגר, וערן זהבי (עם עובדות אי אפשר להתווכח, גם בגיל 24); נחום סטלמך ז"ל, עודד מכנס ובני טבק.
אבי רן ז"ל בשער. לא רק כי היה שוער גדול, אלא כי חייו נגדעו רגע לפני האגדה. אורי בנימין, המגן הימני שהיה לכדורגלן העונה ב-1975 וכמו שצץ, ככה דעך. וכמוהו בצד השני נג'ואן גרייב, מגן שמאלי של פעם בחיים, שנתיים של תהילה, אירופה, וזהו. על יצחק שניאור ז"ל אמרו שמכסיקו 70' וההגנה שלה מחקו את התהילה שלו. לידו אפשר לשים את יצחק שום שג'ק מנסל העדיף אותו כבלם על פני אבי כהן, כי זה היה עוד צומת בכדורגל הישראלי ששום יצחק היה חייב להיות בו.
בובי קלמי ממכבי יפו, המוסר הכי גדול בשנות ה-60, שהרוויח כלום כשחקן וממש כלום לאחר שפרש. אהרן אמר שבדיוק כמו קלמי היה חובבן, עבד בנמל, ושם נקטעה האגדה כשרגלו התרסקה בעת שכבודה שהתגלגלה ממלגזה מחצה אותה.
אלי פוקס ז"ל שהולכים לעולמם אלה שמספרים כי היה מוסר מ-70 מטר כדור בדיוק לרגל; רוני קלדרון, ש-59 משחקי הליגה שלו בהפועל ת"א הם משהו שעובר מאב לבן, ושהידרדרותו לפשע או תעלומת היעלמותו רק מעצימות את האגדה. רפי לוי, שבגיל 22, בשיא התהילה, קם בוקר אחד והחליט להיות מקצוען בדרום אפריקה, ובכך תמה הקריירה הישראלית שלו.
האחרון? קיש רומנו. סגן מלך השערים בבית"ר ת"א בכל הזמנים, סגן מלך שערי שמשון בכל הזמנים, סגן מלך השערים בכל הזמנים עד שאלון מזרחי עבר אותו, שחקן ששיחק בקבוצות כל כך קטנות עד שכמעט אין קטעי וידאו שלו. מזל שכבש 192 שערי ליגה. 192, אשכרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
