לא סחבק: מכבי חיפה מתרגלת לעטר

ההישגים של ראובן עטר כשחקן, ובעיקר התלתלים והצניעות, הפכו אותו לדבר הכי
נערץ שידעו אוהדי מכבי חיפה. תמונותיו התנוססו במשך שנים ביציע גימל בכמיהה לראותו שוב בקרית אליעזר, כמאמן. ההישגים שרשם כמאמן היו מספיק טובים כדי לפתוח עבורו את הדלת הראשית של המועדון, לגרום לנשיא יעקב שחר להזמינו להיות בין אורחיו לשנה, שנתיים או שלוש, ואולי הרבה יותר.

עוד בליגת העל:
אנדלובו עבר את הבדיקות, יחתום לשלוש שנים
כחלון: "אמרו לי 'מה קרה, יהודי זונה?'"
גם ברק יצחקי יושאל, ישחק בבני יהודה

עטר חזר למכבי חיפה כמו מלך אמיתי. עכשיו הגיע שלב ההוכחות. קודמיו זכו באליפות, לפעמים יותר מאחת. עטר עשה זאת כשחקן במועדון, אבל כמאמן הסיפור שונה. הוא צריך לשמור על מסגרת קבוצתית, לבחור שחקנים, לייצר שיטה, להניע מערכת שלמה. האחריות המקצועית רק שלו.

שחר לא נוהג להתערב למאמנים בנושאים מקצועיים. הוא אומר מפעם לפעם את דעתו בנימוס, בפורומים סגורים. יש הסבורים כי הערותיו, לאור הניסיון העצום שצבר, מעידות כי הפך למומחה, מאוד מקצועי.

במקרה של עטר שחר החליט לא להתערב כלל. המאמן זוכה לחופש פעולה מוחלט. "מה שעטר יבקש, זה מה שיקבל", אמר שחר לא אחת. לא היה צריך לשמוע את הנשיא כדי להבין שזה מה שקורה. עטר גירש כמעט את כל הצוות המקצועי שעבד עם אלישע לוי, ועם קודמיו של לוי, ואיש לא מצמץ. הוא שחרר שחקנים, קרא לאחרים לחזור, ואיש לא פצה פה.

המומחיות של עטר היא באיתור שחקנים צעירים וקידומם. גם בחיפה יש כמה כאלה - דלה ימפולסקי, אוראל דגני וחן עזרא. במכבי נתניה הוא היה חייב להפיק מהצעירים את המקסימום כדי לחיות בליגה. בחיפה זה סיפור שונה: הפוקוס הוא לכאורה על הצעירים, אבל בעיקר על תארים.

בחיפה

דורשים מעטר את מה שלא דרשו ממנו בנתניה: אליפות, גביע. אחד מהשניים, עדיף שניהם. עטר עדיין לא יודע באמת מהי ריצה של ממש לאליפות. הוא גם לא יודע באיזה לחצים עומד מאמן בחיפה.

עד עכשיו עטר לא הצליח במציאת הזרים. הוא צירף את אנדריי פיליאבסקי שנבחר על ידי קודמו, את דינו אנדלובו שנבחר על ידי בני יהודה, והשאיר את אדין צוצאליץ'. הוא עדיין לא מצא קשר אחורי.
המאמן צירף שני ישראלים יחסית אלמונים, שמואל שיימן ועודד אלקיים. הרכש עזרא היה על הכוונת של חיפה כבר לפני שנתיים. תומכיו של המאמן יגידו "לא צריך יותר משלושה זרים ולא צריך גשם של ישראלים". המבקרים שותקים.

בחיפה של עטר חסרים החיוכים. חסר החופש ממנו נהנו השחקנים לאורך השנים. יש הרבה יותר משמעת. הרבה יותר דיסטנס. אין צחוקים, אין סחבקיות, יש הרבה עבודה, שעות במתחם האימונים. יש כאלה שטוענים שזה טוב. אחרים סבורים שזה מוגזם.

באווירה הזו עטר צריך לייצר עשייה. יניב קטן נשאר המנהיג. ניר דוידוביץ' נותר המבוגר האחראי. שאלת השאלות: האם חיפה של עטר מסוגלת להפוך את אייל גולסה, עידן ורד, אלון תורג'מן, טאלב טואטחה ושחקנים נוספים לטובים יותר.

עטר לא יוכל לטעון שלא קיבל את כל מה שרצה או שמישהו התערב לו. הוא גם לא יוכל להגיד שלא אמרו לו מה רוצים ממנו. מעטר רוצים הכל: תארים, קידום צעירים, צירוף זרים ושדרוג הקשר עם האוהדים.

אוהדים? דיברו על כמות כמעט כפולה של מנויים עם הגעת המלך. בפועל, הכמות אותה כמות. עלייה מינורית במכירות ביחס לציפיות של רבים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...