ביום השחרור של גלעד שליט, לירן חולצה אפורה היה הכי מפוקס בעולם. את הטרמפ למצפה הילה הוא תפס בזמנים של פורמולה ,1 והתמקם איפה שרק הוא יכול - מול המצלמות. "עליתי על האופנוע ונסעתי הכי מהר שיכולתי,” נזכר הצלם מורן מעיין. "כשהגעתי לחצר הבית, לירן כבר היה שם. רק עיתונאים והוא. לאף אחד אין מושג איך הוא עושה את זה".
בחזרה להווה. אמצע היום באמצע השבוע, ולירן חולצה אפורה לבוש חולצה אפורה נכנס לקניון חיפה. כולם מזהים. "לירן יא גדול", לירן, אמן תפסידו בדרבי", "הנה ההוא עם החולצה האפורה.” תגובה סוחטת תגובה, ולירן מחייך בגאווה מתחת לאפור. "אתה רואה מה זה? כולם מכירים אותי".
כולם. ככה זה כשאוהד מכבי חיפה הפך לאוהד מצלמות. לרודף פרסום. השריפה בכרמל, מחאת האוהלים, האולפנים השקוי פים, ההופעות. איפה שבמאי אומר אקשן, איפה שדולקת הנורה האדומה, לירן יהיה שם - בכל פינה של כל פריים. "סליחה שבאת מת”א בחום הזה," הוא מתנצל, וישר עובר למה שחשוב. "הזמנת צלם."?
לירן אלזסר, ,32 חיפה. בית ספר בלייאו באק ובמקיף עירוני (הייתי תלמיד טוב. .80 בסדר כזה. 70 ככה") אבא פנסיונר שעסק במכירת מכשור רפואי, אמא עובדת בזק. העיסוק המשני של לירן נע בין ממיין מכתבים, טכנאי מזגנים וטכנאי טלפונים, אבל בחצי השנה האחרונה - ולא מעט פעמים בעבר - הוא בעיקר בין עבודות. "ברוך השם, יש מה לעשות", הוא אומר. "אני זורם, מעביר את הזמן."
לירן מחליט שהולכים לקצף, לא רחוק מהקניון, אפשר ברגל. הוא הופך לנווט חוד, עושה קיצור דרך אתר בנייה, ופותח בהסבר על מי הוא ולמה הוא: "בבית-ספר היינו צריכים ללבוש חולצות עם הסמל. או ירוקות או כחולות או אפורות. בחרתי אפור, וזה זרם מגיל צעיר. תנסה ותראה - תלך עכשיו חודש רצוף עם חולצה אדומה ותראה איך יקראו לך. אני הולך לכל מקום בארץ. אנשים נדהמים איך אני מגיע."
צופר משאית נשמע מרחוק. "אפילו המשאית מצפצפת לי". היא לא. "ככה זה", הוא ממשיך, "אני לא זמר, אני לא שחקן, אני לא אמן. אני פשוט רוצה להיות מפורסם. מנסה שיראו אותי בכל מקום, מנסה למתג את עצמי. אוהב ללכת ברחוב, אוהב כשקוראים לי, כשצועקים לי. אני אוהב פרסום, אני מודה".
-מאיפה הכסף?
"אין לי יותר מדי הוצאות. אני גר עם ההורים, לא מחזיק בשום נכס."
-ההורים לא כועסים לפעמים? לא רוצים שתתקדם?
"לפעמים כן, הם לא מבינים למה אני עושה את זה. אבל אני אוהב את זה. הגעתי למצב שהזמרים הגדולים אומרים "הנה לירן," שדודו אהרון מעלה אותי לבמה באמצע הופעה בקיסריה, שירון אילן מערוץ 24 נותן לי במה. שבובה של לילה מזמינים אותי לתוכנית. שאליקו הגדול מזכיר אותי בשידור. אותי."!
"לירן חולצה אפורה, איזה קסם של בחור," אליקו אכן מכיר את הטאלנט. "אני לא מחובר לכדורגל ולא מחובר לספורט, אבל לירן הכיר לי את העולם הזה. הוא בא לתוכניות שלי, מאזין, אוהב מוזיקה, עולה לשידור, מוסר ד"שים, שר. זה נהיה קטע. יש לו אהבה גדולה לדבר הזה, וזה יפה. אם בן אדם נהנה ממשהו, אני אומר לו שיילך עם זה עד הסוף.”
ולירן הולך. אליקו כבר לא יכול לספור את הפעמים שלירן היה מאחוריו או מצדדיו. “לא משנה מי בא לשידור - נרקיס, פרחי, אדרי - לירן שם. אני איש של אנשים, מחובר לשטח, ולירן יוצר עניין, מוסיף צבע. אני אוהב את זה."
-זה לא יותר מדי לפעמים?
"הוא לא מציק. אם לפעמים הוא טיפה עובר את הגבול, אני עושה סדר והוא מקשיב. אין בעיות איתו".
אליקו לא סתם מכיר. הבחור סלב. הטלפון מצלצל בלי הפסקה, בדף הפייסבוק כבר כמעט 5,000 חברים. רגע, זה בכלל לא הפייסבוק שלו. "זה מתחזה," לירן מאשים, "אני פונה אליו בכתבה הזו ומבקש שיפסיק. הוא מפרסם סטטוסים נגד שחקנים ונגד ראובן עטר. מילא היה רושם דברים טובים".
לירן - אפור ומיוזע מתמיד - מגיע למגרש האימונים בקצף. "אחחח", הוא שם ידיים בשמיים ונאנח, "איזה ימים. ברקוביץ,’ בנאדו, דוידוביץ.’ כשהם היו בנוער באתי לפה לראות אותם.” אימונים אין, אבל הוואן של "אורן מדבקה" חונה שם, כרגיל. "הו, לירן,” מכריז המדבקה ("כבר לא צריך לקרוא לי ככה - אני בכלל בעסקי הצעיפים"). "כמה סיפורים יש על לירן. הוא כבר סיפר את הסיפור על אולימפיאקוס?".
2002, הקמפיין הירוק הראשון בליגת האלופות. חיפה יצאה למשחק מול היוונים, ולרשות האוהדים הועמדה ספינה. 200 דולר עלה התענוג, כך לפי מדבקה, ולירן, שגם למשחק ליגה בדוחא וגם לאולפן שקוף בגני התערוכה מגיע בדרך כלל בטרמפים, לא בדיוק התכוון לחרוג ממנהגו.
אז הוא תפס טרמפ עם ספינה. “עד היום אף אחד לא יודע איך הוא עשה את זה,” אומר אורן, "פשוט הגיע לנמל עם דרכון ועלה". לירן מתקן: "אמרתי להם שאני אוהד שרוף ושיעשו לי הנחה ל-100 דולר. הם הסכימו". אורן צעיפים נשאר דבוק בעמדתו: "הוא לא שילם שקל".
אומרים שלירן לא מרבה לשלם. לא מתפלח, חס וחלילה, אבל מקושר. לפי השמועות, כמעט כל ראשי הקבוצות בארץ חילקו לו כרטיס למשחק. לפי העובדות, גם להופעות של הטובים בזמר ולמועדונים החזקים בחיפה האיש נכנס בלי בקשיש. “הם אוהבים אותי,” מנמק האפור.
יש גם כאלה שפחות אוהבים. "יש כאלה ששונאים, שמקנאים, שאומרים שאני שואב את הפוקוס, אבל ככה זה",אומר לירן. "הרוב בסדר איתי".
אורן: "אין מה לעשות, הוא מותג. זוכר שחשבו שאתה לא מחליף חולצה אף פעם "?לירן: "פעם הייתי הולך רק עם אפורות חלקות. היום אני עם דוגמאות. דיאדורה, פומה, נייק". אורן: "בשריפה הגדולה, כולם דיברו עליו. עד היום לא אני יודע איך הגעת בשעתיים מצומת יגור לחפ”ק המשטרתי." לירן: "לקחתי טרמפ, נכנסתי ממש לתוך השריפה. גם כשנפלו בחיפה טילים, היתי שם ראשון. לפני שהטיל נפל ידעתי איפה ייפול."
ולצד כל הפרסום, לירן מבקש להזכיר שוב ושוב, שזו קודם כל מכבי חיפה. “המצלמות זה תחביב. מכבי (בחיפה אומרים רק ‘מכבי’ ) זה החיים שלי" ,הוא אומר. "משנת ’89 אני בעסק. עברתי ליציע ג’ ב-97 עכשיו, כשהם חזרו ממחנה האימון, אני היחיד שחיכיתי בשדה התעופה. פעם כולם היו באים, היום ירדה ההתלהבות. לי לא."
האיש האפור ידוע גם במזג החם, בפה הגדול. “על מי יש לי ביקורת,”? הוא שואל, "על כולם. השחקנים צריכים לשחק בשביל הסמל והיום בכדורגל שלנו הכל כסף. את יניב (קטן) אני אוהב. גם את דוידוביץ.’ במגרשים אני כמעט לא שר, ובחיים לא קיללתי. אולי קללה פה ושם."
אם ‘פה ושם’ זה ‘כמעט כל הזמן,’ אז לירן דובר אמת. היו פעמים שזה עבר את הגבול, וזה גם נגמר בהרחקה ממושכת מהאימונים. עכשיו הוא חזר, והוא בכל מקום, בכל הכוח.
עוד בקדנציה של אלישע לוי היה משחק אימון באילת, נגד דינמו קייב. "עד לשם הוא נסע כדי שיקלטו אותו במצלמה," מוסר אורן. "אלישע היה בהלם." עוד רכב עובר, עוד פעם שזיהו את לירן. "אם אני הולך ברחוב עם אייל גולסה, מזהים אותי יותר מאשר אותו,” לירן משוויץ.
"אני יותר מפורסם מגולסה. אני יותר מפורסם מרוב שחקני הכדורגל בארץ." צעיפים: “אם ג’סטין ביבר יילך עם לירן בגרנד קניון, כמה אנשים יזהו את ביבר כמובן, אבל יותר אנשים יזהו את לירן." "כמה בחורות רצות אחריי, בחיי," נשבע לירן,"באות, רודפות, מצטלמות."
-וחברה יש?
"בינתיים לא."
רעש של אופנוע נשמע ממרחק. לירן לא מצליח להסתיר את ההתרגשות שלו: "הנה הצלם."! הפלאשים מתחילים לדפוק, וחולצה אפורה מודה: "מוזר לי. סוף-סוף כל העדשה עליי. אני חולה על זה."! ואז ממהר להוסיף: “זה לא שלא עשו עליי כתבות. בעיתון של טירה, ב’זמן החוף." אחרי כמה הקלקות הוא מבקש: "עכשיו גם עם רובן." מאמן מכבי חיפה בכלל בפורטוגל, מחפש רכש. לירן שולף תמונה גדולה ממוסגרת של האיש והתלתל. "הנה רובן."
עוד כמה תמונות קדימה, ולירן מתחנן לעוד לוקיישן. "לאיצטדיון החדש," הוא אומר, "חייבים." אלי הטרמפים, כהרגלם, נחלצו לעזרתו בדמות רכב משפחתי שכור. "בואו, תעלו," אמר יורם זינו (יש קשר משפחתי) מקווינס, ניו-יורק. ישראלי-אמריקאי שרוצה לשכן את הבן, רוני זינו ")עוד תשמעו עליו") במחלקת הנוער הירוקה. כמובן שגם לקווינס לירן הגיע. "יש לנו את היזראלי צ’אנל," מספר יורם, "וכל הזמן אנחנו רואים את ההוא עם הגריי שירט." התפוח מעולם לא היה גדול יותר.
הטרמפ נגמר ליד האיצטדיון, ולירן נכנס בגאון פנימה. לא צריך אישור, לא צריך קסדה, לא צריך כלום. "פה יהיו חדרי ההלבשה, פה המתחם לאוטובוסים, פה יציע הכבוד," לירן מרצה או מנחש. הוא גאה במקום כאילו הוא האדריכל, הקבלן, ההוגה והמבצע.
בדרך הוא חושף גם קעקוע על הזרוע. ."respect" למה? "אני איש של כבוד," הוא אומר, "ואני אוהב את ליגת האלופות. הקעקוע הבא יהיה של אגודל. שילוב של התנועה של ואסילי והלייק של פייסבוק."
לירן מסתכל בשעון. אוטוטו אימון בוגרים. תוך שבע דקות הוא בכפר גלים, על תל קטן שמעל דגל הקרן. "חייבים להזמין את ואסילי," הוא נותן כבוד. "הוא הכי חשוב. הוא חייב להיות פה." עוד לא אמרתם ירוק-ירוק, וואסילי והאגודל מדביקים ללירן שתי בוסות. האוהד הוותיק בדיוק חגג 52" .60 שנה אוהד, 20 שנה אפסנאי בהתנדבות," הוא מזכיר.
היחסים בין השניים זה משהו מעולם אחר. לא מזמן עבר ביניהם חתול אפור, בפייט מתוקשר שהגיע גם ליוטיוב.
"אני אוהב את לירן," אומר ואסילי. "אני רץ עם מכבי חיפה כל החיים. אבל לירן, שיהיה בריא, הוא לא רק מכבי חיפה. הוא גם ערוץ ,24 הוא הופעות, הוא מחאות. אני מת שיהיה היורש שלי, אבל אני תמיד אומר לו ‘רק אל תקלל. אתה כבר דמות, תגיד דברים טובים, כמו ואסילי."
"אני בניתי אותו, הוא בא אליי כשהיה ילד וביקש לעמוד לידי. מאז אני שומר לו מקום, נותן לו להשתמש במילים שלי, בשירים שלי, אני חי אותו ואוהב אותו. יש לי אתגר - שימצא עבודה ויקים משפחה בישראל. הוא כל-כך חשוב לי.”
השחקנים יוצאים לאימון, והשניים מתחילים לקרוא, לעודד, לשיר. לירן נזכר ברגע הכי טוב בירוק: "ה0-5- על מכבי ת”א, עם עטר וברקוביץ.’ הייתי בן ,13 אני זוכר את זה כמו היום. גם אז לבשתי אפור." אז, משום מקום, ואסילי משחרר סקופ: "בחתונה של אח שלו הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה. כולם נדהמו." ולירן מוסיף: "באותו יום כולם קראו לי לירן חולצה לבנה.”
השמש כבר דפקה כרטיס, ולירן מתבקש לסיים עם החלום. "כולם מכירים אותי, יש קליפים ביוטיוב עם 180 אלף צפיות. אם אחד כמו אייל גולן מדבר עליי בטלוויזיה, מה עוד נשאר לי להשיג."? ואז הוא עונה בעצמו:"יודעים מה, החלום הוא לעמוד מאחורי מסי, בזמן שהוא מניף את הגביע של ליגת האלופות. אפשר לחלום על דבר כזה? מותר לי?".
בואו לעקוב אחרי אורן יוסיפוביץ גם בטוויטר
נא להמתין לטעינת התגובות