ובכל זאת עברו 20 שנה מאז שהעסקנים איפשרו לישראל להניח את מקל הנדודים שלה, ולנוח. וזה בערך מה שהיא עשתה עם הכדורגל שלה מאז. בעיקר נחה.
אני זוכר את המשחק הראשון שלנו באירופה כמו היום. ארנסט האפל הגוסס ישב מכוסה בשמיכה על הספסל האוסטרי באיצטדיון בווינה, שחודש אחר כך כבר נקרא על שמו.
אוסטריה שלו היכתה את ישראל של שלמה שרף 2:5. גם אז, כמו בעיתונים של סוף השבוע הזה, איציק זוהר היה בכותרות עם שני שערים, אבל זה בערך מה שקרה איתו ואיתנו מאז. לא הצלחנו לגבש תרבות משחק, להזריק אופי או לבנות מורשת של משחק הגנה.
הכל קם ונופל על שליפות או על זימון של סטוצ'ינסקי בטלפון, ולא על שחקנים מפס ייצור. אנחנו חיים על אגדות אורבניות. למשל איתן טיבי כזה. אני בקושי יודע איך הוא נראה, לא זוכר עשרה משחקים שלו, אבל הטירוף של שירצקי בבוררות שלו, הבטיח לו מקום בהרכב. לא התעלפתי.
כישרון מולד זה הדבר היחיד שמפריד בינינו לבין דרג 4. אנחנו אוהבים את אלון חרזי מגן ימני, ופעם אחרת סותם חורים בכנף שמאל, או משה גלאם שהתחיל חלוץ אבל היתה לו שמאל של סיני וימין של מלמיליאן, אז עשו לו הסבה. אנחנו חיים בתרבות כדורגל של הסבה. אף אחד לא נולד מגן שמאלי או בלם. כולם התחילו פה חלוצים. מי בכלל רוצה להיות כאן בלם בגיל 12.
מה שנורא זו מערכת הציפיות ההרסנית הזאת. אבי לוזון עומד בחוץ ומפמפם ציפיות שווא, בדיוק כמו מלצר שעומד מחוץ למסעדה פח בטבריה, שדוחק בעוברים ושבים להיכנס ומבטיח סעודת מלכים, למרות שבמטבח יש בסך הכל מרגרינה. ננצח, נעלה, נחלום, מכריז בעל הבית הזה בחוסר רצון להכיר במציאות שהפכה לפולקלור.
אמרנו על גוטמן שהוא האיש המתאים לקבל את התפקיד, רגע לפני שיהיה אפשר לזרוק את המפתחות לים, ואני מחזיק בדעה הזאת גם הרגע. אבל גוטמן לבד, והוא הגיע כנראה מאוחר מדי. גם אם ננצח במקרה את רוסיה, זה לא ישנה.
הדור הזה, כמו קודמו, הוא דור לא אפוי, דור מזויין, ואם יום אחד מישהו יתחיל לעבוד פה כמו שצריך – אז החבר'ה שצריך לעשות איתם את השינוי, הם הבוקר בערך בני שמונה-תשע.
נא להמתין לטעינת התגובות