
אבו ענזה היה עד לפני כמה חודשים שחקן די אלמוני במגרשי הכדורגל שלנו. רק עכברי הענף ידעו שאי שם, בפאתי לוד, מול 200 איש, רובם בני חמולת אזברגה, מתרוצץ לו סקורר אדיר שמתבזבז בליגה השנייה. הקיץ הקדים ג‘קי בן-זקן, הבוס של אשדוד, את ראשי מכבי נתניה שניסו למשוך אליהם את התגלית, ומורד מספק עד עכשיו את הסחורה. ארבעה שערים בשישה משחקים, ורגלו עוד נטויה ומאיימת.
"זהו הניצחון הגדול שלי,“ אמר כשנפגשנו השבוע בביתו שבתל שבע. "אני לא אשכח משפט שאמר המנהל המקצועי של מחלקת הנוער בקריית גת, שם שיחקתי. זה היה אחרי שזכיתי בתואר שחקן העונה של הקבוצה. הוא הצביע עלי ואמר לשחקנים ’תסתכלו על אבו ענזה. גשם, לא גשם, צום, לא צום, בא תמיד שעה לפני האימון. הוא בטח יגיע למעלה.“‘
דרך ארוכה עשה מורד עד לפסגה. זה לא כמו היום, כשילד מוכשר הולך למבחנים במכבי חיפה ועוטפים אותו בצמר גפן, מפנקים אותו בנעליים חדשות ובגיל 18 הוא כמו מכונת מלחמה משומנת - יודע בדיוק להיכן לרוץ ולאיזו פינה לנגוח. אבו ענזה הגיע לארץ המובטחת רק בגיל .26
אין בור בכביש שלא נפל לתוכו לפני שהגיע לאשדוד, כי ככה זה כשאתה בדואי מאמצע המדבר: דרכך למטה הרבה יותר בטוחה. למזלו, מורד הוא אחד מ15- ילדיו של עטווה אבו ענזה, שהחזיק את משפחתו קצר, ליכד אותה, גיבש, אבל לא נתן לה להתפרק מול המכשולים.
עטווה נולד לפני 58 שנים באוהל בפזורה הבדואית, ליד היישוב חורה, לא רחוק מצומת שוקת. כבר מגיל צעיר הנער הדהים את אנשי שבט אבו רקייק בנחישותו לצאת ממעגל המצוקה. לבית הספר היסודי הלך עשרה קילומטרים ברגל ולתיכון כבר נסע עם שני חברים לטירה, שבמשולש, גר שם עד שסיים את הלימודים. לאחר מכן עבר לאוניברסיטה העברית בירושלים, והיום הוא עורך דין בעל תואר דוקטור במנהל ציבורי.
"הלימודים היו תמיד אתגר בשבילי,“ סיפר עטווה על כוס קפה. "עד היום, בלי לימודים אני לא יכול לחיות. זה החמצן שלי. זה סיפוק אדיר ואין שום קשר לכסף שאני מרוויח.“ עטוה התמקם ברהט שם גם פתח משרד, המתמחה היום בנזיקין ותעבורה. שם נולדו ילדיו וכמוהו, גם להם היה חוש מפותח ללימודים, אבל כמו בלא מעט מקומות שהמדינה שכחה - הכדורגל היה העיסוק העיקרי בשעות הפנאי. אחרי שעות הלימודים היו מניחים את הילקוט ורצים החוצה לשחק.
אז אחד הלך ללמוד רוקחות, עובד היום באשקלון. השני טס לרומניה ללמוד רפואה. סבח, שגם הוא היה תלמיד מצטיין, כבר עבר את המבחנים לקבוצת הכדורגל של בני סכנין, אבל באותו יום שבו התקבל למועדון הבכיר במגזר הערבי, הוא הודיע לאביו שעם כל הכבוד, העיסוק בכדורגל הוא לא בשבילו.
"אמרתי, ’אם כך, הלילה אנחנו טסים להירשם ללימודים ברומניה,“‘ מספר האב. "באחת אחר חצות הוא טס לרומניה והתחיל ללמוד רפואה. עכשיו הוא בשנה השישית. תפסתי אותו קצר. הבהרתי, ’אם בחרת לא לשחק ונתנו לך במה וזמן, יש לך את המסלול השני והוא הלימודים.‘ בחירה שלהם, לא שלי, ודווקא עכשיו אני אומר לו, ’תתחיל לחזור לכושר ותשלב בין שניהם. יש לך אולי שמונה שנים לשחק.‘ אפשר לשלב. לא ראית בברזיל, היה פעם שחקן גדול ורופא - סוקרטס.“?
אצל מורד השאלה הזו בכלל לא עלתה. כבר כילד הוא התגלה ככישרון גדול על הדשא. קטן, זריז, תנועות גוף חדות שמאפשרות מעבר חופשי של שחקנים. בא הביתה ועד הלילה בילה עם הכדור. אבל מדובר ברהט של שנות התשעים, לא בדיוק הסמל לסדר ומשמעת. היו קבוצות מקומיות, אבל לא מחלקות נוער מסודרות שבהן מלמדים את יסודות המשחק, כמו בעיטה נכונה, מסירה, מערכים.
למזלו של הצעיר, כשהיה בן 14 החליט אחד מחבריו של אחיו להקים קבוצה לגילים אלה וביקש שמורד יצטרף. רהט שיחקה אז עם כל המועדונים הבכירים של אזור הדרום ואבו ענזה הדהים עם הבקעת 23 שערים. בסיום העונה היו אלה הפועל באר שבע ומכבי קריית גת שביקשו שהכישרון יצטרף אליהם. אבו ענזה הפתיע כשבחר דווקא במועדון הצנוע מחבל לכיש.
"לא רציתי לשחק בבאר שבע, כי הייתה גזענות,“ מורד הסביר. "חברים אמרו לי ששם שחקנים ערבים משחקים עד קבוצת הנוער כמו כולם, אבל אחרי זה אין סיכוי להתקדם. לא לוקחים אותם לבוגרים כמו היום, כשאלונה ברקת מנהלת מועדון מסודר.“
אבו ענזה היה היחיד מרהט ששיחק בקריית גת. בעיר כבר הכירו את הנער הצנום שעומד בתחנת האוטובוס בימי החורף הקשים ובימי החמסין הלוהטים ומחכה להסעה. במקרה הטוב זה היה אוטובוס, במקרה הפחות טוב טרמפים. למי אז היה כסף מיותר בכיס? עטווה, האב, ליווה את בנו רק למשחקים בשבתות - וגם זה לא תמיד. האיש עסוק, גם היום, בעמותות והרצאות, מגוון של פעילויות חברתיות. כדורגל פחות בראש שלו.
"אתם יודעים מה הכי מעצבן אותי,“? שולח מורד צחוק מריר, "ההורים שצועקים במגרש על המאמן למה הוא לא נתן לבן שלהם לשחק. תנו לעבוד בשקט. אולי הבן שלך לא מתאים לשיטת המשחק השבוע ובשבוע הבא הוא כן יתאים? אבא שלי בחיים לא התערב. היה יושב בצד, ידיים על החזה, ושותק. רק בבית היה אומר לי מה היו הטעויות של השחקנים, של המאמן ואם הייתי לא טוב, היה זורק בלי חשבון ’היית גרוע.“‘
הנער אבו ענזה הבריק בקריית גת. מאמנים הקפיצו אותו למעלה למרות גילו הצעיר כי הבקיע בקלות, וכדאי שתדעו שחלוץ הוא מצרך מבוקש בשוק, אין הרבה שיודעים לשים כדור ברשת. בגיל 18 מורד כבר שיחק בקבוצת הבוגרים של קריית גת בליגה א.‘ ואז הגיע המפגש הראשון שלו עם אבו סובחי.
בני לוד היא קבוצה קטנה בכדורגל הישראלי. כמה מאות אוהדים, שחקנים מתחלפים, אבל אבן הדרך הבולטת במועדון נקראת מוחמד אזברגה, המוכרת לציבור אוהדי הכדורגל בארץ בכינוי המחייב "אבו סובחי.“ אפשר לומר על אבו סובחי שמידות גופו נתפרו לתפקידיו בבני לוד: הבעלים, הנשיא, היו“ר, האיש החזק. על פיו יישק דבר, ואיזה פה יש לו.
בעונה שעברה המועדון הקטן הדיח את בית“ר ירושלים ממשחקי הגביע. מילא אם היה פה רק עניין ספורטיבי, אבל לוד הערבית ובית“ר הלאומנית סיפקו התנגשות בלתי נמנעת שאבו סובחי דאג לתדלק בימים שלפני ובטח באלה שאחרי. לא ברור אם בקבוק התבערה שהושלך אז על רכבו היה כתוצאה מהעימות הקולני.
עוד תכונה בולטת אצל אבו סובחי, חוץ מצבעוניות רועשת, היא עין חדה וחוש מסחרי מחודד. כשראה את אבו ענזה, מיד גישש אצל ראשי קריית גת אם יש על מה לדבר, אבל קיבל סירוב גורף. כשלוד עלתה ללאומית, ליגת המשנה, וקריית גת המשיכה להשתרך מאחור, הביג בוס הבין שהקרקע לעסקה הבשילה וניסה שוב. הפעם הצליח לרכוש 80 אחוז מכרטיס השחקן של אבו ענזה תמורת סכום מגוחך במונחים של היום 30 - אלף דולר.
המקבילה הספרותית של אבו סובחי, אולי, היא פייגין הזקן מ"אוליבר טוויסט" של צ‘רלס דיקנס. אמנם אבו סובחי הוא לא נוכל, אף על פי שמתנגדיו בכדורגל הישראלי עלולים לחלוק על הקביעה, אבל הוא יודע לנצל את תמימותם של השחקנים הצעירים עד הסוף.
בערך באותו זמן שאיתר את אבו ענזה בקריית גת, הוא מצא את אחמד סבע, חלוץ לא פחות מוכשר, שגדל במדשאות הפרא של מג‘דל כרום שבגליל. הוא צירף את השניים למועדונו הצנוע, וביקש מהם שהחוזה יהיה ארוך טווח, לחמש שנים. למה לא? אם כבר נותנים להם במה מכובדת בליגה השנייה, לפחות שיתחייבו. וכך שמר אבו סובחי את התכשיטים שלו עמוק בתוך הכספת. כל קבוצה שביקשה להתקרב אל השניים קיבלה ממנו דרישה כספית חסרת תקדים. סבע נאלץ לראות את המועדונים הבכירים - מכבי והפועל תל אביב - מוותרים עליו בלית ברירה.
אבו ענזה זכה להיות מושאל לארבעה חודשים למכבי פתח תקווה בליגת העל, כשבסיום העונה הייתה לפתח תקוואים אופציה לרכוש אותו תמורת 450 אלף דולר. מכבי פתח תקווה מנוהלת על ידי עמוס לוזון והמנהיג הרוחני שלה, ירצה או לא ירצה בכך, הוא אחיו, אבי לוזון, יו“ר ההתאחדות לכדורגל. השניים חשבו שעם הקשרים והיחסים הטובים עם אבו סובחי הם יצליחו להוריד את מחירו של השחקן, אז הציעו 300 אלף דולר. אבו סובחי אפילו לא מצמץ.
"לוד נתנה במה, אבל הוא כאילו היה שם באיזה חדר סגור,“ מודה עטווה. "הגזימו. שחקן אנונימי בליגה הלאומית, איך מבקשים עליו מיליונים? בהתחלה חשבנו שישחררו כשמישהו יתעניין, בכל זאת, ערבים מול ערבים, לא יעשו בעיות, אבל הוא לא יכול היה להפר את החוזה והתייעצתי עם ההתאחדות והיועץ המשפטי. כלום לא עזר לנו.“
סבע השתחרר מלוד רק בעונה שעברה וחתם במכבי נתניה. הוא כבר היה בן ,29 אחד שבקרוב יתחילו לחבר לו הספדים. כמו אסיר עולם שיצא לחופשי, החלוץ המוכשר בלע את ליגת העל בביס. סיים את העונה שעברה כמלך השערים ונבחר על ידי שחקני הליגה לשחקן העונה.
אבו ענזה נשאר לבד בלוד. "הסיפור של די דומה לשלי, רק הגילים שונים,“ החלוץ מספר. "הוא השתחרר מלוד בגיל 29 בגיל .25 כל הזמן, כשאנחנו נפגשים, הוא אומר לי ’אתה רואה, מזמן היינו יכולים להיות בליגת העל ואז היינו מגיעים רחוק.‘ אני עונה ’אחמד, הכל מאלוהים שנותן לך את מה שמגיע.“‘
כשסבע פרח בליגת העל, אבו ענזה עשה כמעט את הבלתי אפשרי ועמד בפני עלייה היסטורית של לוד לליגת העל, רק שרגע לפני מעמד הר סיני בא משחק עונה טעון נגד הפועל רמת גן באצטדיון וינטר שליד הספארי. אמות הספים זזו שם. המשחק, שהסתיים בתיקו, היה חם והפך לזירת אגרוף שנרשמה כאחד האירועים המכוערים שידע הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות.
מאמן לוד הורחק לשמונה חודשים ועוד ארבעה משחקני הקבוצה הושעו לחמישה משחקים בגלל מעורבותם בתגרה. עבור קבוצה קטנה וענייה כמו לוד היה מדובר במכת מוות. במשחק האחרון של העונה, שקבע מי תעלה ליגה, מול אותה רמת גן, לוד הפסידה ונשארה בליגת המשנה.
"לא הייתי מעורב באותן מכות,“ מורד משחזר. "ניסיתי להפריד בין השחקנים, אבל תפסו אותי שוטרים וביקשו ממני לצאת מהמגרש. אני זוכר שביום שאחרי, כשבאנו לאימון, כולם הצטערו, ואמרתי להם ’אתם האנשים הכי דפוקים בעולם. הם חיפשו והצליחו לגרור אותנו.‘ אם לא אותו אירוע, היינו עולים ליגה ב200- אחוז. אכזבנו את עצמנו, אכזבנו המון אנשים, הייתה לנו עונה שבחיים אני לא אשכח וב90- דקות פספסנו אותה.“
לכולם היה ברור שאבו ענזה לא יישאר בלוד. אבו סובחי ידע שבעוד שנה יסתיים החוזה של החלוץ ואז הוא ישוחרר מהמועדון ללא תמורה, וזו ההזדמנות האחרונה לעשות ערימת מזומנים. כולם התעניינו במורד. דיברו על הפועל באר שבע, האלופה קריית שמונה. אפילו מהליגה הפלסטינית התקשרו לשאול אם הוא פנוי להובלות.
"יש מלא בדואים מהדרום שהולכים לשחק בליגה הפלסטינית,“ מעדכן מורד. "התקשרו אלי קבוצות מחברון, דהריה. היו לי הצעות והלחיצו אותי. ’תבוא, ניתן לך כמה כסף שתרצה,‘ ויש שם כסף. יש חבר ששיחק איתי בלוד וזכה באליפות עם ג‘בל מוכבר. הוא סיפר שמקבלים שם יחס טוב ותנאים וקהל של עשרת אלפים איש למשחק.“
מה היחס של הפלסטינים לבדואים?
"אני חושב שבעזה מסתכלים עלינו כעל יותר גרועים מהיהודים. חושבים שאנחנו עובדים בשבילכם. ברהט נפל טיל בשנה שעברה לא רחוק מהבית שלי, אבל בשטח פתוח. איזה אלף איש באו לראות, כי זו הייתה הפעם הראשונה.“
אחמד סבע, חברו של מורד מבני לוד, ניסה לעשות הכל בכדי שחברו יצטרף אליו לנתניה, אבל אשדוד הפעילה לחץ משלה. אבו ענזה אמר לשחקן העבר המפואר אבי נמני, המשמש כסוכנו, שלא משנה, שני המועדונים מכובדים, ומי שיסגור איתם בלחיצת יד יזכה בשירותיו. אשדוד סיכמה ראשונה.
מ.ס. אשדוד נחשב למועדון מדרג הביניים בליגת העל. אף פעם לא מועמד רציני לאליפות, אבל תמיד יכול להיות הכבשה השחורה של מועדוני הצמרת. מנוהל היטב על ידי איש העסקים בן-זקן, לפי המוטו "נגדל צעירים ואיתם נצליח.“ כל הצלחה חריגה נחשבת שם לאירוע מיוחד, מאחר שתקציב שכר השחקנים הוא מהנמוכים בליגה, 4.5 מיליון שקל בלבד, ואבו ענזה הוא אחד המרוויחים הגדולים במועדון.
כשישבנו בביתו בתל שבע אי אפשר היה לברוח מהשאלה המתבקשת מה מורד היה עושה אם לא אשדוד הייתה על הקו אלא בית“ר ירושלים, שהייתה מציעה לו להצטרף. "בית“ר מועדון גדול, אבל הקהל שלו בעייתי,“ הוא פתח וסיכם. "אני יודע שהיו שחקנים ערבים שאמרו בעבר שהיו שמחים לשחק באצטדיון טדי וגם איתי שוחח נציג מעמותת האוהדים ואמר שיש הרבה אנשים שרוצים שאגיע. עניתי שכל עוד הקהל ימשיך לקלל את הנביא מוחמד, אף שחקן מוסלמי לא ידרוך בבית“ר ירושלים.“
אם היו באים ושמים לך 200 אלף דולר על השולחן.
"לא הייתי הולך.“
חצי מיליון?
"גם בשביל מיליון דולר לא הייתי חותם שם.“
מורד הוא איש דתי. חמש תפילות ביום. בזמן שישבנו בביתו שמענו את המואזין מהמסגד השכן קורא לתפילת הצהריים. מורד אמר שזה דוד שלו מאחורי הרמקול. הבית שלהם מאוד דעתני. אמנם השחקן לא מרבה להיכנס לפינות פוליטיות מסוכנות, אבל אביו תמיד היה מעורב ולא פחד לתפוס צד.
עטווה עבד בעבר לצדו של ח“כ מוחמד מיעארי, שהיה ממקימי הרשימה המתקדמת לשלום ובשנים האחרונות משמש כחבר בעמותת מעגלים-חלקאת שקמה בעקבות מלחמת לבנון השנייה ופועלת לקירוב לבבות ושותפות בין יהודים וערבים.
"אנשים רוצים לחיות ביחד בארץ הזו, אבל מי ששורף את כל הגשרים ועושה פרובוקציות אלה דווקא הפוליטיקאים המרכזיים,“ משוכנע עטווה. "איווט ליברמן כזה. גם מפלגת העבודה לא עשתה מספיק כשהייתה בשלטון וחרטה על הדגל שלה שוויון ואחווה. אנחנו מרגישים מקופחים וזו בושה. אזרח שמרגיש מקופח זו הרגשה מסוכנת.“
זו רק אשמת המדינה?
"צריכים לדאוג לנו. אם אני רואה שמישהו אתיופי או רוסי בא ארצה ונותנים לו מגש וסל קליטה ונותנים לו אזרחות ושרים מקבלים אותו בשדה התעופה, ואחרי חודש הוא צועק לי ’ערבי מסריח,‘ זו בעיה.“
שירתת בצבא?
"לא. הרבה בדואים משרתים בצבא, אבל לא מאמינים בזה. אנחנו משרתים מחוסר ברירה. זו מסגרת, עבודה, קידום אינטרסים אישיים. הרי נאמנות, אפילו צילום רנטגן לא יגלה אותה. אני רואה את הדרוזים, הם משרתים בצבא וגם הם מקופחים, צועקים לשמים.“
ממה נובע הקיפוח?
"לא יודע. אחרי מה שקרה לכם במלחמת העולם השנייה אתם צריכים להיות קצת יותר אנושיים. לפעמים אם אתה דואג לחלק שלך ואין לך באלאנס, אתה פוגע באחרים. אנחנו לא מחבלים, טרוריסטים או איך שמציירים אותנו הערבים המוסלמים.“
מורד אומר ששחקן כדורגל צריך להביע את דעתו, אבל לא להיכנס לעומקם של דברים כמו אביו. בכל זאת, דמות ממלכתית. לו דווקא טוב כאן, במועדון מתייחסים אליו יפה. אין טענות. ואז קמה נור אשתו וביקשה להוסיף כמה מילים. "אני לא בדואית ואני לא מסכימה איתו,“ אמרה.
"יש פה יישוב שסמוך אלינו, עומר, תראה כמה הוא פורח וירוק. פה לא נראה שמישהו משקיע. בקושי מכירים בהם.“ מורד מיד ענה לקונטרה מצד אשתו הטרייה. "אנחנו הבדואים לא דואגים לסביבה כמו שדואגים לבתים שלנו. באשדוד, למשל, יש תוכנית והיא דופקת כמו שעון. יהיה טוב כמו שאומרים.“
נור ומורד התחתנו לפני שבוע באולמי אל-אחלם שבאזור התעשייה ברהט. שניהם טיפוסים די שונים. היא בטח שונה בנוף הבדואי של תל שבע. במקור, הוריה מעראבה שבגליל, אבל היא נולדה בנווה שלום, 54 משפחות יהודיות וערביות שגרות יחד בכפר שיתופי לא רחוק מלטרון, ומראות שבכל זאת אפשר לחיות כאן ביחד.
נור דעתנית, מודרנית. נזם קטן באף. השניים הכירו בשידוך. אביו של מורד ואביה למדו ביחד ברחובות, גרו ארבע שנים באותה דירה ועטווה אמר לבנו שאם יתאים הסידור אז בסדר, ואם לא אז לא קרה כלום. נור מספרת שבחיים לא חשבה שתתחתן בשידוך. זה נראה לה מנהג שעבר זמנו.
שאלנו אם כדורגלן התאים לה, והיא גלגלה עיניים לשמים. מורד מלמל שזה לא התאים וביקש שתסביר לנו, אין להם במה להתבייש. "בהתחלה הייתה לי קשה המחשבה להתחתן עם בדואי, אבל לאט לאט התחלתי להכיר את המשפחה והשתחררתי,“ סיפרה. "בדואים הם אולי קצת יותר פרימיטיביים מערביי הצפון והמרכז. הנה כולן כאן עם כיסוי ראש ואני לא, ומקבלים את זה קצת קשה. אלה לא תמיד אותם מנהגים. נכון לעכשיו הם יותר מתרגלים אלי.“
שאלנו את מורד אם היה לו חשוב כיסוי ראש לאישה, בכל זאת הוא אדם מאמין. "אני מההתחלה אמרתי לה שאי אפשר להכריח בן אדם,“ ענה. "הכל צריך לבוא מבפנים ואם זה לא בא, אז השאר שטויות. רוב הבדואים מתחתנים עם בדואיות, לי זה לא הפריע.“ נור הסתכלה עליו וצחקה, "הוא בדואי לייט.“
מורד ונור יגורו ברוב ימות השבוע באשדוד בדירה שהקבוצה נתנה להם ובסופי שבוע יבואו לתל שבע, שם האב קנה בית ממש במרכז השכונה שבה מתגוררת חמולת אבו ענזה. בית מפואר, ללא ספק. אבן ירושלמית, מספר עטווה. אבן ברוחב 15 סנטימטרים, שקשה למצוא כמוה. כמעט 600 מ"ר בנוי, הרבה מאוד שיש ונוף מדברי למי שמחפש.
רק שמורד מספר שהבדואים האמיתיים עדיין גרים באוהלים ולא כמוהם, המזויפים שבחרו בקדמה. "יש להם כסף שיכול לאפשר בניית חמישה בתים כאלה, אבל הם לא רוצים לעזוב את האדמה,“ סיפר. "בני המשפחה שלנו לא גרו פה אלא בחורה. באו אליהם מהמדינה ואמרו ’ניתן לכם שטח גדול. כל אחד ארבעה דונמים ותוותרו על האדמה.‘ ויתרו.“ נור שוב התערבה: "במקום 20 דונם שהיו להם, אבל לפחות בתל שבע.“
עטווה מאוד פעיל במגזר הבדואי, חשובה לו שמירת המורשת בתוך המשפחה. את הדוקטורט שלו עשה בנושא מלחמה בסמים ובאלכוהול. בעוד חודש ייצא ספר שכתב בעניין תוכניות מניעה של התופעות ההרסניות. היה מפקח ארצי ברשות הלאומית למלחמה בסמים וכעורך דין בחר להתמחות בענייני תעבורה, כי הנושא בוער. “הרבה אנשים מתים אצלנו מתאונות,“ הוא מספר.
"הצעירים פזיזים, לא זהירים, עושים שטויות. הנה, אתמול אחרי הצהריים נהרג מישהו בין להבים לתל שוקת משבט אל-אטרש. בחור בן 31 שהשאיר שישה ילדים. הכל עניינים של סדרי עדיפויות. יש תשתיות, אבל צריך תוכניות למניעה ואלה תהליכים קשים וארוכים שעולים המון כסף.“
לבדואים אין שם טוב. נהיגה פרועה, גניבות.
"מי שגונב קשור לכנופיה ארצית. זה כמו בסמים. יש רכזים, גזבר. אלה כנופיות מסודרות ובסופו של דבר יגלו שהמתכננים שמאחורי הפעולות הם יהודים ואולי חלק מהמבצעים הם בדואים.“
בחייך, יש תפיסות של בדואים.
"כגנב, לא כמתכנן. אני מכיר אנשים שהם קרובי משפחה של בדואים שמשתמשים בהם ככלים לגנוב. חלק מזה עובדות. הראש יהודי, הידיים בדואיות. משלמים להם על כל מבצע סכום כסף מסוים.“
מורד אומר שגם בין החברים שלו אין כאלה שהידרדרו לפשע. רובם התחתנו, הקימו משפחות. לא נעימה לו המחשבה על הסטיגמה שהדביקו למגזר שלו. "אם לא הייתי כדורגלן, הייתי בטח נשאר בלימודים,“ הוא קובע. "אין מצב שמישהו במשפחה הזו היה מידרדר. אבא שלי שומר אותנו מהילדות.“
מורד מסודר היום. שחקן בליגת העל מרוויח טוב. כישרון כמוהו יכול לתת עוד שששבע עונות טובות ולסדר את עצמו, בטח כשהמצרך שהוא מוכר - הבקעת שערים - כה מבוקש. הוא זוכר איך במשחק הראשון באשדוד, מול באר שבע בגביע הטוטו השולי, הרגליים קצת רעדו, הכדורים סירבו להיכנס לרשת והקבוצה הפסידה.
לפני משחק הליגה הראשון, מול רמת השרון, ניגש אליו המאמן יוסי מזרחי וביקש שיירגע. אמר לו: "תחשוב שאתה בבני לוד הקטנה ולא בליגת העל.“ אבו ענזה כבש את השער הראשון אחרי שמונה דקות, אחר כך הוסיף עוד אחד.
מזרחי הוא השילוב המושלם בשביל אבו ענזה. איש מקצוע ותיק, שוער בבית“ר ירושלים בעברו הרחוק. עממי מאוד, חם, מבין היטב את נפשו של השחקן. בדרך כלל שחקנים מעריצים אותו. גם אבו ענזה התאהב.
"יוסי היה איתי מהיום הראשון שהגעתי למועדון,“ הוא מספר. "בתקופת הרמדאן אני לא חושב שיש מישהו שיכול היה להיות יותר סבלני ממנו. צמתי ולא כל כך הייתי עם הראש באימונים. כשהיה אימון כושר, אמר לי ’שב בצד,‘ כי לא רצה שאתעייף. עכשיו, בחתונה, נתן לי שבוע חופש. כשיש לך מאמן כזה, אתה חייב להחזיר.“
אשדוד פתחה את העונה עם חמישה ניצחונות רצופים, כולל על מכבי חיפה בחוץ ועל בית“ר ירושלים בבית. הלהיט של הליגה. היא הגיעה בשבת האחרונה למשחק עונה ראשון מול מכבי תל אביב, הקבוצה עתירת השומן של המולטי מיליארדר הקנדי מיטש גולדהאר, והמועמדת העיקרית לזכייה בתואר האליפות.
לאבו ענזה זה היה משחק עונה ראשון בקריירה. הכרטיסים עפו מהקופות, האצטדיון התמלא. ערוץ הספורט הכין עליו כתבה חגיגית. מזרחי אפשר לו לדבר חופשי, רק אמר שלא ישכח גם לדבר על המגרש, כי לדברי המאמן, הוא כבר נתקל בשחקנים שבמשך חצי שנה לא פגעו בכדור אחרי שהתחתנו.
מכבי תל אביב ניצחה 1:2 אחרי שהשופט פסל שער של אבו ענזה. אכזבה ראשונה, צביטה בלב. בחדר ההלבשה ניחמו אותו, אמרו שכוכב נולד יודע גם ימים כאלה ומורד הרים ראש. יש לו עוד הרבה חלומות להגשים, לנער שפעם עשה את הדרך מרהט לקריית גת בטרמפים. "הכי חשוב לי להגיע לנבחרת, זה מבחינתי הטופ,“ מסמן מורד את היעד הבא. "זה קודם כל כבוד לייצג את המדינה, וגם מילדות, החלום שלי תמיד היה להגיע לשם.“
אבל עטווה, כהרגלו, כבר מביט קדימה, לתמונה הכוללת. "הסיפור זה לא לאן מורד יגיע, או לאן אנחנו נתקדם, אלא אם אנחנו נמצאים בכיוון הנכון. הרי יש ויכוח גדול אם בני הגיע מאוחר לליגת העל, או בדיוק בזמן. זה לא מעניין. אנחנו לא מחפשים עכשיו אשמים, אנחנו מחפשים אתגר.“