פספוס ענק: איך בית"ר החמיצה את האלק

אם יש משחק שאסור להחמיץ בליגת העל זהו המפגש בין הפועל ב"ש ובין בית"ר ירושלים, במיוחד כאשר הוא מתקיים בנגב. למה? כי ב"ש היא עדיין העיר שהכי מתחברת לי עם הכדורגל הישראלי. קחו את התושבים החמים חסרי הפוזה. ילדים רבים מגיעים ברגל למגרש. הם מזכירים לי את הימים שהייתי הולך מהמושבה הגרמנית עד מגרש ימק"א כדי לראות את קבוצתי האהודה, הפועל ירושלים.

מדהים שגם היום, בעידן הטוויטר והפייסבוק, האהבה הנאיבית לקבוצה עדיין קיימת. ברקע תמיד תפגוש את אותם טיפוסים מיתולוגיים כמו שלום אביטן, אלי זינו, בנצי האוהד השרוף, כאלה שפגשת גם כשהיית שחקן. אז נכון, לא היה משחק גדול השבוע, למרות האווירה שמסביב. ב"ש קבוצה בינונית.
עם קהל כזה היא חייבת לשחק הרבה יותר תוסס ואגרסיבי. הלוואי שאלישע לוי יעשה שם מה שאחרים לא הצליחו ויבנה קבוצה כמו שעשה בבית שאן, סכנין ומכבי חיפה.

בית"ר ירושלים, לעומתה, היא הקבוצה המאומנת ביותר בליגת העל. בפור עצום על פני האחרות. אלי כהן יצא אמנם לפגרה מאולצת של כמה שנים אחרי מספר כישלונות, אבל נראה שחזר רעב, נחוש ומוכן לטרוף את הליגה. השחקנים קרובים אחד לשני, לוחצים את היריב במרכז המגרש בצורה נכונה.

הרשימה מאוד החזרה המהירה של החלק הקדמי לעמדות המוצא. והשחקנים שעומדים לרשות כהן מאוד ממוצעים. קחו אחד כמו דן אייבינדר. באנקר בבית"ר ורק יצא לקרית שמונה, ואיזו נפילה. כהן מוציא משחקניו הרבה בזכות משמעת ברזל ורוטציה טקטית מרעננת. ועם כל זה, במשחק השבוע, לדעתי, ערן לוי היה הטוב במגרש.

לוי הוא פספוס רשלני של כל המאמנים וההנהלות איתם עבד. תחשבו מה יש בו: בעיטה מדהימה, מסירה מושלמת, טכניקה שמגיעה מהשכונות, עוצמה פיזית. אלה נתונים שהיו יכולים להביא אותו לקריירה עמוסת תארים עם שגשוג כלכלי לו ולבני משפחתו.

האופן בו שיחק מול ב"ש הזכיר לי, בכל נגיעה ותנועה, את האלק, הברזילאי הבינלאומי של זניט סנט פטרסבורג. יש רק הבדל קטן: האלק עבר הקיץ לרוסיה מפורטו תמורת 50 מיליון יורו, וזה מביא אותי ישר לקטע הבא.

כשעבדתי בבית"ר, כסקאוט ראשי, יום שבת בבוקר והטלפון מצלצל. על הקו היה היו"ר ולדימיר שקלאר. הוא ביקש ממני להגיע למשרדים, רצה שאכיר את המאמן החדש, אוסבלדו ארדילס, האיש והאגדה. ארדילס, שהגיע אחרי שפוטר מטוקיו ורדי, מהליגה השנייה ביפן, היה בחור חביב עם עין מקצועית טובה כשזה הגיע לפוטנציאל של שחקן. אבל בתקופה שאימן בירושלים היה נדמה שהעבודה לא ממש בראש שלו. היה לו קשה עם השחקנים והביקורת הקשה.

שבוע לפני שעזב דיברנו על חיזוק פוטנציאלי. הוא המליץ על מספר ברזילאים שאפשר להביא בזול מהליגה השנייה ביפן. הוא הזמין אותי אליו הביתה לקחת קלטות, כי הוא תמיד שכח. חזרתי עם שישה-שבעה משחקים מלאים. אחרי יומיים של צפייה מרוכזת כבר הייתי בקיא, ידעתי מי נגד מי. אבל רק שחקן אחד הזיז אצלי חושים מוכרים. שמנמן, גבוה, בעל בעיטה אדירה. האלק.

חזרתי לארדילס עם השם והוא צחק. אמר שאם אני מביא אותו ומצרף לכריסטיאן פביאני, החלוץ העגלגל ששיחק בבית"ר, אני והוא הולכים הביתה דקה אחרי המשחק הראשון שהם משחקים ביחד.
להזכירכם, אותו פביאני, שצחקו על משקלו, חזר לארגנטינה ואחרי חצי שנה נמכר תמורת שני מיליון יורו לקלוז' הרומנית, סחף אותה לאליפות היסטורית ואפילו קיבל זימון לנבחרת הלאומית. אבל, ברשותכם, נחזור להאלק.

אחרי שנרגע מהצחוק, ארדילס הודה שלהאלק יש את הבעיטה הכי טובה שהוא ראה, ומדובר באחד ששיחק עם מראדונה ונגד קרויף והארי האן. מיד הוא גם ציין שהברזילאי כובש משלושים מטרים ומול שוערים יפנים שהם מאוד נמוכים. יהיה מסוכן להמר עליו, מה עוד שביפן היתה ביקורת גדולה על החלוץ ומשקלו.

בכל מקרה קבענו שהוא יעביר שם של איש קשר, נברר מחירים ונזמין למבחנים. כעבור יומיים הארגנטינאי קיבל מכתב פיטורים מבית"ר. יוסי מזרחי הגיע, האסטרטגיה השתנתה, אבל השם של האלק נחרת בזיכרוני כמו הבעיטה והתנועה.

כעבור כמה שנים ישבתי לצפות באמצעות צלחות הלוויין במשחק מהליגה הפורטוגלית. מעקב אחרי בלם מקבוצת בלאננשש, ששיחקה נגד פורטו. לקראת הסיום נכנס כמחליף בפורטו שחקן שהיה מוכר לי. בכל פעם שנגע בכדור זה התחדד, עד הגול שכבש בדקה ה-88. זה היה השמנמן מהליגה השנייה ביפן-האלק. הוא הגיע כשחקן ספסל לפורטו, נבחן שם במשך שלושה שבועות וקיבל חוזה של 100 אלף יורו ברוטו לעונה. היום הוא מרוויח 5.5 מיליון יורו נטו בעונה. תחשבו עליו ועל ערן לוי, ותבינו את גודל הפספוס.