שחקני מכבי ת''א מניפים את גולדהאר, אמש בר"ג דני מרון
אלא שמאיגרא רמה לבירה עמיקתא. הקיץ הנוראי, המחנאות בקבוצה ומחאת החולצות השחורות. לא הבנו איך זה קרה. היינו עוד תמימים ולא הבנו מי גנב לנו את מכבי. ומאז? הכל נהיה רק יותר ויותר גרוע. שנים שחונות, מלאות ברעל, תסכול אכזבה; קנאה בצד השני של הכביש ובמעלה כביש החוף. למה להם זה מצליח ולנו לא?
האהבה שלנו היתה לא פחות מטהורה. לבוא שבוע אחרי שבוע, אחרי עוד הפסד בדרבי ועוד השפלה בגביע מול קבוצה קיקיונית. שוב פעם עונה נפתחת בקול תרועה רמה עם הגביר התורן, שמפזר סכומי עתק על הכוכב לרגע, ונגמרת בקול חלוש ומפוחד.
ולאט לאט אתה רואה שהחברים שלך, הלוחמים שהלכו לצדך במסלול הסיזיפי הזה, מתחילים להישבר. הם איבדו את התקווה שמכבי שלנו תחזור, מכבי ת"א שגדלנו עליה. היפה, הגאה, מלאת הביטחון, הצהובה.
ואז הגיעה עונת 2012/13, והביקור בסיבוב הראשון בגרונדמן. פתאום מכבי, שכל כך רגילה להיכנס לסחרור התורן אחרי ההפסד בדרבי, מושפלת 3-1. והגשם יורד. ושוב חוזר הניגון הארור הזה.
ואז קולאוטי. ופתאום 3-4. ומאותו רגע הזיק בעיניים חזר. אניימה עזב אותנו לגביע אפריקה וברק לוי סיפק לנו את אחד מרגעי העונה; בני יהודה כובשת בדקה ה92? הצחקתם את המטאדורים של אוסקר, שבשחצנות מכביסטית דרסו אפילו את הגורל. והדרבים, הו הדרבים. כשזהבי נעץ את הטומהוק עמוק ברשת של אדל זה כבר הורגש בכל נים בגוף, מכבי ת"א שלי חזרה.
אתמול חזרנו לאיפה שהכל התחיל, ולמקום שמכבי ת"א התחילה לברוח מאיתנו. מול האלה מגרונדמן, דווקא באיצטדיון ר"ג, נותר רק לסגור את המעגל.
מכבי שלי, לא ניתן לך לברוח שוב.
הכותב הינו אוהד מכבי ת"א
נא להמתין לטעינת התגובות