כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בסוף השבוע הבא תצא ליגת העל לעונה חדשה באיחור מעיק. אם תשאלו את מאמני הקבוצות, רובם נשמעו דווקא מרוצים מהאפשרות שניתנה להם ארכה נוספת כדי לארגן את השורות אצלם. אפילו אלי גוטמן היה שבע רצון מכך שהנבחרת לא תפגוש את בלגיה בשבוע הבא, ועל הדרך הוריד ציפיות (" היא מפלצת"), כאילו מה שלא הספקנו עד עכשיו ובמשך 40 שנה, נספיק עד המועד הדחוי במארס.
דווקא ההתרסקות המדכאת של הנבחרת הצעירה ביום רביעי באזרביז'אן (3:0), מלמדת אותנו שוב, שבכדורגל הישראלי חיים את הרגע ולא מסוגלים לתכנן קדימה, ולהתקדם כל הזמן צעד אחר צעד. הצעירה ניצחה 2:7 את אזרביג'אן במשחק הראשון? נשמע טוב, אבל אז מגיע המפגש בבאקו, ומלמד שאצלנו המקריות חוגגת, והכל תלוי בצד שעליו קמו השחקנים בבוקר המשחק.
מה שמביא אותנו למי שישלמו ראשונים את המחיר הכישלון - המאמנים. הרבה גורמים מצטרפים למצב שבו מאמן מקבל את ההודעה על סיום עבודתו. המצב בטבלה, איכות המשחק, לחץ אוהדים, מתקפה תקשורתית, חוסנו של הבעלים-בעל הבית, ומטען הציפיות שמרחף מעל כל מועדון, בהתאם למעמדו ולהסטוריה שלו. אין כאן כדי לייחל להפסקת עבודה של מי מהמאמנים, אבל כולנו יודעים שמדובר כמעט במצב בלתי נמנע שבו מדי עונה שלושה, ארבעה ואולי יותר שמתחילים, לא מסיימים. על פניו נראה שאוסקר גרסיה טרף את הקלפים והוחלף עוד לפני שנפתחה העונה, אבל הספירה לאחור שלנו מתחילה מעכשיו.
הדירוג שלי ינסה להעריך את סיכויי הישרדותם של מאמני הליגה בהתאם לפרמטרים שהוזכרו קודם. מישהו הרי צריך לעשות את העבודה המלוכלכת.
בשבוע שחתם כמאמן, אלון חרזי עוד סירב להצעה של הנהלת הקבוצה לאמן את הקבוצה, וכנראה נאלץ לקבל את התפקיד בעל כורחו. הוא כנראה צודק. אחרי שניצלה מירידה בעונה שעברה, עכו ממשיכה להיות מדולדת במשאבים ועשירה בעסקנים ובמושכי חוטים. חרזי בחור טוב וחסר ניסיון תחת מכבש של קרבות הישרדות. זה יהיה נס אם ישרוד.
ללוי יש הסטוריה ארוכה בסיום מהיר של מערכות יחסים. הפתיל הקצר יתחבר להנהלה הסכנינאית שמתנדנדת כבר שנים ארוכות בין סערות פנימיות לעונות רגועות יחסית, והרבה תלוי במערכות היחסים הפנימיות ובפוליטיקה של הכפר-עיר האלה.
סכנין רואה את עצמה נצמדת מייד אחרי ארבע הגדולות (מכבי ת"א, מכבי חיפה, אר-שבע, קרית שמונה), ואם גיא לא יממש את הפוטנציאל, מרקו בלבול יהיה כבר בממתינה.
דווקא דרבי גביע הטוטו בו הפסידה למכבי אחרי עימות צמוד, מלמד על עומקו של הכדורגל כאן. עד לפני שלוש עונות הפועל, שתמיד סבלה מבעיות ניהוליות (אפילו בעידן ההישגי של סגול-תאומים, החבורה צברה גרעונות עתק), עוד היתה מועדון על ישראלי עם הופעות מכובדות בזירה האירופית, אבל מדד ההתקדמות קרס, וחיים רמון עומד בראש מערכת ליצנית, יומרנית (מה עם חג'ג') שלא יודעת איך תוציא את יומה.
תוסיפו לזה את גילי ורמוט + סגל מבוגר מדי, או צעיר מדי, מאמן חסר ניסיון כמו דומב, את איל ברקוביץ' שחי את המציאות של עצמו ותחברו אותם לקהל הכי אינטליגנטי ואכזר בארץ - ותקבלו שורה משיר אהובת הספן: הרוח שוב מוסרת, הודעה לים, רגע שותקת, רגע מספרת, הלילה מת הספן.
הפועל פ"ת היא אחת הדוגמאות הבולטות לקריסה של מועדון אדיר שסיפק לאורך שנים המוני שחקנים שתדלקו את כל האליפויות של מכבי חיפה ומכבי ת"א, אבל שכח לתדלק את עצמו והתרסק לתוכו באשמת אנשי הון שהעסיקו תחתם עסקנים דרג ז', מושחתים ובעיקר פרימיטיביים.
ככה מוצאת את עצמה פ"ת מתנדנדת בין ליגת העל לליגה הלאומית, מחליפה איצטדיון, מדכאת את הקהל הגדול והנאמן שלה, ובעיקר מתקוטטת עם מכבי פ"ת, מי שפעם לא היתה כלל בליגה שלה.
המאמן בר-און הביא הישג לקבוצת הנוער והעלה אותה ליגה, אבל לא עבד מעולם כמאמן ראשית בליגת העל. בעונה ראשונה אחרי עלייה, מדובר בסכנה ברורה ומיידית.
קבוצת כדורגל צריכה לדעת מה היא שווה באמת, ולזכותו של אשר אלון, הבוס הרענני, שהוא למד מטעויותיו כבעלים בנתניה, ובעיקר הוריד פרופיל, שרק תרם לו.
סילבס בשנתו הראשון כמאמן ראשי בליגת העל, אחרי שקודם היה עוזרו של קורצקי. הוא נמצא בדרגת סיכון לא פשוטה, אבל רעננה שלעולם תהיה מועמדת רצינית לירידה, היא מקום שידע בעונה שעברה לשרוד ולשלוח על חשבונה יריבות עדיפות עליה.תשאלו את בני יהודה.
בגלל מעמדה ומעמדו, עלייתה של נתניה עם יוסי מזרחי לליגת העל אחרי עונה אחת בלאומית, היתה כמעט מתבקשת, אבל החלפה של השוער הראשון (אוהד לויטה) בשוער אחר (אריאל הרוש) רגע לפני פתיחת העונה, והתבטאויות לא ראויות של מזרחי על לויטה (אמר לאוהדים שהחליף שוער כדי שהקבוצה לא תרד...), מלמדים על מאמן לחוץ מדי, מה עוד שאנחנו יודעים שיש בעיית שוערים בישראל, והרוש לא בדיוק פותר אותה.
"נתניה" הוא הגדרה קצרה וקולעת למנייריזם וליומרנות. גם כשהיא בליגה שנייה, האוהדים רואים בקבוצה אחת מרבע הגדולות, וכך גם הציפיות הנדרשות מהמערכת. עם מאמן שלרוב משדר לחץ וחוסר שביעות רצון, ועם בעלים לא מוכר (אלי שגב), העונה הזאת לא הולכת להיות פשוט.
ראובן עטר חוזר לאמן בליגת העל אחרי שקיבל את אותה הזדמנות של פעם בחיים לאמן את מכבי חיפה הגדולה, אבל קרס. עכשיו הוא בצד השני של העיר. הפועל חיפה זה משהו אחר לגמרי. למרות הקהל הלא קטן שלה, מדובר בקבוצה עם די.אן.איי משעמם, ולא משנה אם יאמנו אותה עטר או יוגי לב.
תשומת הלב אליה קטנה, וזה גם היתרון של עטר, שאם לא יהיו אסונות מקצועיים גדולים מדי, למשל כמו שקרה לו במכבי, הוא כנראה ישרוד. עטר הוא קצת איש של פעם, כמו הבוס שלו יואב כץ, שאמנם מרבה לבקר את מאמניו לאורך העונה, אבל לא מרבה להציג בפניהם את השוט.
על פניו אשדוד וקלינגר הם ההפכים הכי גדולים שיש. קלינגר היה כל חייו אחד השחקנים הכי הישגיים שיש,ועכשיו הוא מתפרנס במועדון שמתקשה לייצג אפילו את העיר הענקית בה הוא חי,שלא ממש מתעניינת. הבעיה עכשיו היא פחות קלינגר, ויותר ג'קי בן זקן, שידו בכל ויד כל בו (עיין ערך עלילות אלון חסן ונמל אשדוד). אם ג'קי ישרוד, כנ"ל המאמן שלו.
בית"ר ירושלים עברה בשנים האחרונות, כמעט בלי להרגיש, מהפך תודעתי. אמנם יש לה קהל ענק, אולי הכי גדול בארץ (היא ומכבי ת"א במספרים דומים), אבל השלימו שם עם העובדה המקצועית שהקבוצה אינה שייכת כבר למועדון ארבע הגדולות. לא בתקציב, לא במכירת מנויים (מכבי חיפה תמכור פי חמישה ממנה העונה), לא בציפיות להישגים.
זה דווקא משרת את המאמן החדש מנחם קורצקי, שקיבל את תפקיד חייו - אמנם לא בית"ר של פעם, אבל עדיין בית"ר עם כל המשתמע. לאורך שנים זה היה בית קברות למאמנים, גם הבכירים שבהם (גוטמן, רוני לוי), אבל הלחץ התחלף בהנאה שבהישרדות, וקורצקי, כמו המעסיק שלו, אלי טביב, הוא סוג של שורד. בגלל יש לו סיכוי לעבור את העונה הזאת בשלום.
זוכרים את רכבת המאמנים בבאר-שבע בעידן אלי זינו? היו שם שישה עשר בעשור. לא עוד. גם אלונה ברקת ערכה ניסויים בתחילת הדרך שלה, אבל התבייתה על אלישע לוי. הקבוצה חזרה לצמרת אחרי עשרות שנים, ושמרה לאורך כל העונה על מקום שני, הישג אדיר בפני עצמו.
דווקא בריצות לטווחים הקצרים, הקלות יותר לכאורה - משחקי גביע, או נוק אאוט בליגה האירופית - אלישע והשחקנים כשלו וחזרו למחלה הכרונית של המועדון - חוסר אפקטיביות. ההכנות קרטעו, אבל כיוון שחיפה מצטרפת לפיסגה, יהיה מעניין לראות את אלישע מתמודד מול שני היריבים הזרים שלו, הסרבי והמקסיקני.
כבר מזמן לא שמענו את הבוס של המועדון יעקב שחר מרעיף שבחים על המאמן שלו. בדרך כלל שחר שותק, ממתין, ואם צריך גם יורד לחדרי ההלבשה ונותן בראש. במקרה של המאמן הסרבי, מהרגע הראשון דאגו בחיפה לספר איך הוכו בתדהמה מהבקיאות העצומה שהוא הפגין בפגישת העבודה הראשונה שלו עם מקבלי ההחלטות.
סטויאנוביץ' הביא את הצוות הפרטי שלו, הביא שוער, קיבל אספקה אווירית של רכש - ואת התנופה האמיתית הוא יקבל בזכות איצטדיון כדורגל חדש שהציב סטנדרד חדש של רוכשי מנויים בישראל- 15 אלף, מה שמבטיח 30 אלף במחזור הפתיחה. כיוון שאין סיכוי לסכנה אמיתית מכיוון באר-שבע, רק סטויאנוביץ' יכול למנוע אליפות שלישית רצופה ממכבי ת"א.
אחרי שתי אליפיות עם שני מאמנים מספרד ופורטוגל, מיץ' גולדהאר ממשיך בקו הלטיני ועוד בוחר במי שלא באמת היה מאמן ראשי, אלא "רק" עוזר מאמן בליברפול ובוולנסיה. זה הספיק כדי שפאקו אייסטרן יחטוף פה קבלת פנים מבזה מערוץ הספורט הראשי כאן, שאירגן לו "מי שבירך" מביש, כיאה ל"חור תחת", כפי שישראל נחשבת בכדורגל העולמי.
מכבי הודחה מהזירה האירופית, ואייסטרן יוכל להתרכז במשימה אחת. בינתיים השחקנים שלו אוהבים את הגישה והמעורבות שלו, בניגוד לגרסיה שהגיע כבוי. במחשבה שנייה, אסור לסמוך על שחקנים כי הם מתהפכים בשנייה. טוב שיש גולדהאר.
לא ייאמן, אבל מכבי פ"ת, הר געש של משפחה אחת, הצליחה להחזיר אליה את רן בן שמעון, במה שנראה כמו ניסיון דרמטי שאולי יצליח, לברוח מתדמיתה כקבוצה השנואה בארץ, שרבים מייחלים למפלתה, למרות משקלה הסגולי הזעיר. מעניין למה.
בן-שמעון היה הבלם שלה והקפטן לפני נצח, כשעזב אותה להפועל חיפה העשירה של רובי שפירא תמורת 450 אלף דולר. עמוס לוזון או אחיו, אמרו כבר עז שמשורה ישחרר רק המוות, וכנראה שבשורה התחתונה הם צדקו. רב"ש מגיע אחרי שנים בעין הסערה ויצטרך להתמודד עם 800 צופים באיצטדיון של 14 אלף. גם סוג של הישרדות. סיכוי מינימלי שיפוטר.
אחרי עונות גדולות עם רב"ש שהסתיימו בריב גדול, ואחרי פרידה מהירה יחסית מגילי לנדאו,ברק בכר הוא אחד הליהוקים הכי מבריקים שהיו כאן בשנים האחרונות. עם אגו שמנוהל בתבונה, תוך שמירה מוחלטת על כבודו של בעל הבית, בכר שימר ואף למעלה מזה את קרית שמונה. כאחת משלוש-ארבע הגדולות. היציבות בסגל וההופעה הנהדרת מול דינמו מוסקבה בליגה האירופית, די מבטיחים עונה יציבה וטובה.
נא להמתין לטעינת התגובות