ה' עוז לעמו ייתן בסיירת מטכ"ל משוכנעים שהמפקד הדתי הראשון של היחידה יהיה מנהיג פוליטי מוביל נאוה כהן צוריאל 04/01/01 האגדה מספרת שלפני כמה שנים, כשהגיע אהוד ברק, אז כבר רמטכ"ל אבל עדיין רחוק מלהיות ראש ממשלה של כו­לם, לסיירת מטכ"ל, שעליה פיקד בעבר ושעל פעולותיו בה יצא לו עיקר תהילתו, הוא נדהם לראות את מספרם הרב של הלוחמים חובשי הכיפות בסיירת. "מה זה, פתחנו פה ישיבה?", שאל ברק בחצי חיוך, ונענה בחיוך רחב עוד יותר. אבל אפילו ברק, קרוב לוודאי, לא היה יכול לנחש אז כי בתוך זמן קצר יעמוד בראש הסיירת לוחם דתי, המתקרא לצורך העניין בשם המחייב עד מאוד ה'.ה' זכה בתפקיד הנכסף רק לאחרונה, לאחר התמודדות קשה עם לוחם אמיץ אחר, ל'. לתפקידו הוא ייכנס במהלך החודשים הקרובים, אז גם יועלה לדרגת אל"מ. חבריו של ה' מספרים, שלמרות האמונה אין כל חשש שמה' ייצא אפי פיין הבא. לעומת זאת, הם מוכנים להתחייב כי בעוד 20 שנה ימלא ה', שאינו חובש כיפה כיום אך עדיין מגדיר את עצמו כאדם דתי, את אחד מתפקידי המפתח בקהילת המודיעין, או לחלופין יתברג בצמרת הסקטור הפוליטי, ממש כפי שעשו לפניו אהוד ברק, בנימין נתניהו, עמירם לוין, דני יתום, עוזי דיין ומשה (בוגי) יעלון, כולם יוצאי הסיירת. תפקיד מפקד סיירת מטכ"ל נחשב לאחד ה תפקידים הקשים והתובעניים ביותר בצה"ל, וה' יידרש להוכיח בתקופה הקרובה כי נעליו של ברק ­ שאולי קטנו בעין הציבורית בתקופה האחרונה אך עדיין גדולות למדי בראייה צבאית ­ אכן מתאימות למידותיו. לאור עדויות חבריו ופקודיו, המספרים על לוחם העשוי ללא חת, קשוח, כריזמטי ומוערך על ידי הכל, שגם השתתף בעשרות פעולות מבצעיות מסובכות ומסוכנות בדרום לבנון, אפשר בהחלט לנחש כי גם כאן ה' לא ייכשל במשימה. המעגל הקרוב לפני זמן קצר, ממש ביום שבו חגג ה' יום הולדת ,33 נפטר אביו ממחלה והוא בן 59 בלבד. בהלוויה ספד ה' לאביו ואמר בכאב כי האב לא יזכה לראות את נכדו, בנם של ה' ואשתו, הצפוי להיוולד בימים הקרובים. ה' ואשתו, גם היא מבית דתי וכיום בת ,29 נישאו לפני כשנה וחצי בחתונה רבת משתתפים. בני הזוג מתגוררים כיום ביישוב במרכז הארץ.אביו של ה' היה נצר למשפחת רבנים מפורסמת. אמו היא דור עשירי בירושלים. האב כיהן בתפקיד פוליטי במשך עשר שנים, וכן שימש בתפקיד ציבורי בכיר וכחבר בארגון מוניציפלי חשוב. בשנים האחרונות ניהל משרד לייעוץ, שעבד עם משרדי ממשלה שונים בנושאים רבים. "היתה לו הבנה מעמיקה בכל תחום", מספר שותפו של האב, המנהל כיום את המשרד. "הוא התמצא בעיקר בתחומים כלכליים, אבל גם בתחומים פוליטיים. היתה לו נכונות לתרום ולקחת חלק בדברים שהוא האמין בהם". אמו של ה' מוכרת בעיר כאשת חברה, ואירחה בבית המשפחה אנשי ציבור רבים. בין חבריהם הטובים של בני המשפחה נמנים העיתונאי עוזי בנזימן, יורם בלידובסקי מהתאחדות התעשיינים ורותי בייט, יועצת לענייני נשים של אהוד ברק. עם מעגל החברים הרחוק יותר נמנים פ וליטיקאים ואישי ציבור, וביניהם ח"כ עוזי ברעם, ח"כ דן מרידור, בני בגין, פרופ' אביעזר רביצקי ומנהל ערוץ ,1 יאיר שטרן. לה' שלושה אחים ואחיות: הבכור מכהן כחבר מועצה ביישוב בגוש דן, האחות הקטנה עובדת כמעצבת פנים והאח הצעיר השתחרר לא מזמן מצה"ל. המשפחה התגוררה במשך כל השנים בירושלים.ה' התחנך בבית ספר ממלכתי דתי ובתיכון דתי שנחשב לאחד היוקרתיים בעיר. "הוא היה בחור שתקן", נזכר חבר לכיתה. "הוא די עונה על הסטראוטיפ של פעם, הקיבוצניק השתקן שלא מביע רגשות. הוא היה מאצ'ו, בחור נאה. אני זוכר אותו כילד מאוד מחוזר, שמשך את תשומת לבן של הבנות. האמת, לא ניבאתי לו עתיד צבאי מזהיר". "הוא היה בחור מוכשר", מוסיף חבר ילדות אחר. "מסוג האנשים שמגיעים להישגים בזכות ולא בחסד, אחרי עמל ועבודה קשה. כששמענו לאחרונה שהוא התמנה לסיירת היינו מופתעים, אבל פרגנו לו".גם מחנכו של ה' בכיתות י"א, י"ב זוכר את ה' לטובה. "הוא היה בחור משכמו ומעלה", אומר המחנך. "רציני, יסודי, מעמיק, חושב. הוא אף פעם לא התבלט, כי הוא היה מאופק, עם חצי חיוך. ידענו שהוא יגיע רחוק. היתה לו יכולת ניתוח יוצאת דופן. הוא הי ה בחור מופנם, לא עושה רוח ורושם. בחור מצטנע, לא שחצן. ישבנו יחד בשבעה, ואחד הדברים שהטרידו אותו היה איך הוא יגיד קדיש כל השנה על אביו. הוא אמר לי שאמנם ביחידה יש לו מניין, כי יש שם היום ציבור דתי גדול, אבל כשהוא נמצא בשטח יש לו בעיה. הוא אמר שהוא לא מחפש את הפטור ההלכתי, אלא את האפשרות להגיד קדיש, בגלל הקשר החזק שהיה לו עם אביו. זו היתה משפחה מאוד מסורה. למרות שהאבא היה אדם מאוד עסוק, הוא אף פעם לא החמיץ אסיפת הורים. תמיד היה לו חשוב לדעת מה קורה עם ה', למרות שהוא תמיד הצטיין". כל חבריו של ה' מתקופת הנעורים זוכרים כי אחד הדברים המשמעותיים בחייו היה חברותו בתנועת נוער דתית. ה' שימש בשנות התיכון בתפקיד בולט בתנועה, ועם חבריו נמנים אודי ניסן, מנכ"ל הרשות לפיתוח ירושלים, ד"ר ישי עופרן, רופא בהדסה הר הצופים ונכדו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ואפרת הר, בתו של פרופ' משה דוד הר. "הוא היה מדריך נערץ", מספר חבר לתנועה. "הוא בלט מאוד בגלל כשרונותיו. הוא בעל כריזמה שקטה, אדם מאוד קשוח ושקט". "המשפחה של ה' היתה מאוד מזוהה עם תנועת הנוער", מוסיף חבר אחר, היום עורך ומגיש בגלי צה"ל. "ה' תמיד היה דמות מובילה, מעל הממוצע. הוא הקרין והשתדל לייצג את הערכים שהתנועה דוגלת בהם: שדאות ויציאה לטבע, יחד עם ערכים דתיים". קרוב משפחה של ה' מאשר את הממצאים המחשידים. "אנחנו אנשי התנועה", הוא אומר בחיוך. "מאחר שיש לנו את עניין המסורת, היינו התנועה שמייצגת את היהדות השפויה והמתונה. אנחנו מאמינים בפתיחות לכל. איש באמונתו יחיה. יש הרבה אנשים שמכירים אותנו שלא יודעים שאנחנו דתיים, אבל ה' ואני מתפללים כל יום. זה שהוא הוריד את הכיפה לא שינה אצלו כלום. אנחנו דתיים בדרך שלנו, לא עם דגלים חיצוניים. חינכו אותנו לתרום ולהנהיג, וכל אחד עושה את זה בדרכו שלו". כשהיה בן 16 נשלח ה' כנציג התנועה למחנה בארצות הברית. "הוא נבחן בעל פה בבגרות בגאוגרפיה בגלל הנסיעה", נזכר מורה לגאוגרפיה בתיכון. "אני זוכר שהבוחנת ניגשה אלי אחרי הבגרות ונדהמה מזה שלומדים אצלנו תלמידים כל כך מוכשרים". הקריירה הצבאית ה' קרוי על שם דודו, אחי אביו, שנהרג בקרב שהתנהל סמוך לסמטת המוות במלחמת ששת הימים. בעוד שמרבית חבריו פנו ללימודים אקדמיים לאחר הצבא ומשמשים כיום רופאים ועורכי דין, ה' בחר במסלול הצבאי. הוא החל את דרכו בגרעין נח"ל של התנועה שנשלח לקיבוץ בצפון. משם יצא לצנחנים, ולאחר שסיים קורס קצינים היה מ"פ מצטיין בגדודים. לאחר מכן הוקפץ לפקד על יחידת עורב צנחנים, שאותה הוביל לשורת מבצעים מוצלחת בלבנון. לאחר ההצלחות שנזקפו לזכותו הוצע לו לבחור בין שני תפקידים: פיקוד על סיירת צנחנים או פיקוד על פלוגת אימונים בסיירת מטכ"ל. ה' התלבט, התייעץ עם משה (בוגי) יעלון, ולבסוף בחר במטכ"ל, כדי להתנסות בחוויות שונות מאלה שהורגל בהן. לאחר כמה שנים התמנה לסגן מפקד הסיירת. בשנים האחרונות למד פילוסופיה וכלכלה באוניברסיטה העברית, אך לאחר שנקרא לשמש כמפקד הסיירת הפסיק את לימודיו.אחד המבצעים שעליהם זכה ה' בשבחים נערך בלבנון בראשית שנות ה­90', כאשר שירת ה' כמ"פ בעורב צנחנים. אחד הצוותים בעורב נשלח לבצע מארב בוואדי, שבמהלכו הופתע וכותר על ידי חוליית אנשי חיזבאללה שירו עליו במקלעים. מהירי נהרג קצין ב כוח. ה', אז קצין בדרגת רס"ן, הבין כי הוא מוקף, אך הצליח להזעיק למקום כוח חילוץ ממוצב סמוך. אנשי החיזבאללה, שהבחינו בכוח המתקרב, ירו עליו ופצעו אנושות את המפקד, שנפטר מפצעיו מאוחר יותר. במקביל נותק הקשר עם הגשש והקשר, ואחד הפצועים נלקח מהשטח על ידי אנשי החיזבאללה. ה', ששמע את צעקותיו של השבוי, נחלץ לעזרה והצליח לחלצו מידי החוליה יחד עם הצוות שעליו פיקד.בתקופה שבה שימש ה' כמ"פ בעורב הוטלו על היחידה משימות עומק מורכבות בדרום לבנון. "הוא הגיע לפקד על היחידה כשהיינו בלבנון", משחזר א', קצין בעורב באותו זמן. "הוא נחשב למ"פ מעולה. הפלוגה צמחה מאוד יפה בתקופתו מבחינת המבצעיות והערכת החטיבה ליחידה. התרגילים היו מוצלחים ועמדנו בכל המשימות. ברגע שהאימונים טובים, יש יכולת מבצעית טובה, וגם בקו סומכים עליך. עד היום, אחרי הסיירת, עורב נחשבת ליחידה החטיבתית הכי טובה". עו"ד מיכאל, קצין סיור במיל' בעורב, מצטרף לדבריו של א'. "אני מכיר את כל מפקדי עורב לאורך השנים, אבל ה' עומד בראש הפירמידה", הוא אומר. "האיכות של מפקדי היחידה נמדדת בתרומה שלהם בפרק הזמן הקצר שבו הם משרתים, והתרומה של ה' היתה מאוד גדולה. זה מתבטא במשמעת של היחידה ובתפקודה הייעודי. בתקופתו היתה קפיצת מדרגה מאוד גדולה. הוא ידע ללמוד מוותיקים ממנו ולהפנים את הלקחים. הוא מעולם לא חזר על טעות פעמיים. תחילת כל אימון אצלו היתה לימוד הלקחים של האימון הקודם". היחידה המובחרת סיירת מטכ"ל הוקמה בסוף שנות ה­50', ומפקדה הראשון היה אברהם ארנן. בתחילה היה היעד המרכזי של היחידה חדירה לעורף האויב והבאת מידע מודיעיני עדכני. לכן גויסו ליחידה נערים בעלי חזות מזרחית שידעו לדבר ערבית. רק לאחר שאלה לא ענו ברובם על ציפיותיו של ארנן, החלו לגייס לתפקיד בעיקר בני מושבים וקיבוצים, ששלטו ביחידה מבחינה מספרית בשנותיה הראשונות.מסלול ההכשרה של לוחם בסיירת מטכ"ל נמשך כשנתיים. תחילה מוכשרים הלוחמים בפלוגת האימונים, כשהדגש מושם על ניווטים. בשלב השני עוברים הלוחמים הכשרה בפלוגה הייעודית. פעילותה הייחודית של הסיירת מעבר לקווי האויב מחייבת פתרונות לא שגרתיים, מקוריות ומעוף. בין המבצעים המפורסמים של הסיירת היו הפשיטה על נמל התעופה בביירות בשנת 68', הפשיטה הכושלת והשנויה במחלוקת על האי גרין ביולי 69', חילוץ חטופי מטוס סבנה במאי 72', חילוץ בני הערובה במלון סבוי בת"א במרץ 75', נסיון השחרור של בני הנוער שנשבו במעלות, חילוץ בני הערובה במבצע אנטבה בשנת 76', חטיפת השיח' עובייד, חיסול אבו ג'יהאד, חטיפת מוסטפה דיראני ונסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן."מכיוון שא תה צריך להפתיע ולהגיע למקומות שלא מצפים לך, צריך ללכת על קצה גבול היכולת", מסביר אחד הלוחמים בסיירת. "עושים דברים שאנשים לא חושבים שאפשר לעשות אותם, אם זה סחיבת משקולות שלא חושבים שאפשר לסחוב, או הליכה בשיפועים קשים שלא נראה סביר שאנשים מסוגלים לעשות. כל זה דורש עבודת צוות, ולאף אחד אסור להישבר, כדי שהמבצע לא ייכשל. העבודה דורשת מאמצים פיזיים מאוד קשים עד יום השחרור". בין ראשוני הקצינים הדתיים בסיירת, שהסתמכה בשנותיה הראשונות, כאמור, בעיקר על בני קיבוצים ומושבים, היו נחום לב ז"ל, שנהרג לפני כמה חודשים בתאונת אופנוע, ודוד בארי, לשעבר רב בישיבת עטרת כהנים וכיום ראש מינהלת עיר דוד. לב, בוגר הישיבה התיכונית נתיב מאיר בשכונת בית וגן שגם למד שנה בישיבת ההסדר כרם דיבנה, הוריד לקראת סיום השירות את הכיפה ואף הוציא ספר ששמו "ושיודע לשאול", הכולל מונולוגים של חוזרים בשאלה. בספרו הסביר לב עד כמה קשה לשמור על אורח חיים דתי ביחידה כסיירת מטכ"ל. "הייתי צריך להוכיח שאפשר להיות דתי ביחידה מובחרת", כתב. "הייתי הדתי הרביעי בהיסטוריה של היחידה, והראשון שהיה קצין".גם בארי מאשר כי חייו של בחור דתי בסיירת רחוקים מלהיות קלים. "כשהגעתי לסיירת ראיין אותי נחמיה תמרי", הוא נזכר. "הוא אמר לי: 'אתה מבין שלא כשר פה ביחידה, ולא תוכל לאכול פה, ואנחנו עובדים בשבתות. איך אתה מתכוון לשרת?'. עד אז הם כמעט לא נתקלו בדתיים. לפני היה בחור דתי אחד בשם מיכה בלוך, ואחריו במשך הרבה שנים לא היו דתיים. זה היה להם מאוד מוזר. אמרתי להם שאני נחוש להיות גם דתי וגם חייל טוב, ושאני אפתור לעצמי את הבעיות. "הגעתי ליחידה, ולא היה מטבח כשר. הצוותים היו חוזרים מאימונים וצדים ארנבות, חוגלות וחזירים, ומבשלים אותם במטבח. מובן שלא יכולתי לאכול במטבח. במשך שנה וחצי לא אכלתי אוכל מבושל, אלא רק פירות וירקות. אף פעם לא ביקשתי להתפלל על חשבון האימונים או ללמוד או לקיים איזושהי מצווה. זה תמיד היה על חשבון הזמן הפרטי שלי. גם ככה החיילים לא ישנים הרבה, ומזה הייתי צריך לקצץ את הזמן של התפילה. בשבתות, הרבה פעמים החבר'ה יצאו באמצע שבת ואני לא יכולתי, אז תמיד התנדבתי להישאר. בשלב מסוים הצוות התחיל להרגיש אי נעימות, ואז היו נעצרים לאכול במסעדות כשרות. החבר'ה היו מגעילים לי את הכלים ודואגים שארגז הצוו ת יהיה כשר. בשבתות, בשלב מסוים, שחררו אותי. "פעם אחת יוני נתניהו ז"ל יצא איתי למבצע, ופתאום הוא ראה אותי בלי כיפה ושאל, 'דוד, מה זה בלי כיפה?'. הוא שכח לרגע שבמבצעים מעבר לגבול לא הולכים עם כיפה. בשלב מסוים הוא פנה אלי ואל נחום ואמר שהוא רוצה להכשיר את המטבח של היחידה, וזו היתה מהפכה גדולה מאוד. פעם ראשונה שאפשר היה לאכול אוכל כשר ביחידה. עשו מערכת כלים כפולה, ואסרו על הצוותים לבשל במטבח. אני הלכתי לכל המסיבות, והיה מצב שהחבר'ה לא היו מספרים בדיחות גסות לידי."פעם אחרת היה לנו מבצע מאוד קשה, וסיכויי ההצלחה היו קלושים. על הגבול, אחרי כמה כשלונות, עצרתי את כולם ואמרתי להם לשים יד על הראש ולומר תפילת הדרך. כולם עשו את זה, יצאנו וביצענו והצלחנו, כשגם בדרך היינו עוצרים ומתפללים. מאז הפעם הזאת, עמירם לוין, המפקד, היה פונה אלי לפני כל מבצע ומבקש שאני אתפלל". הסיירת החדשה את הבעיות שידעו לב ובארי עבר ה' בקלות יחסית. מספרם של הלוחמים הדתיים בסיירת גדל עם השנים, וכיום אין כל בעיה לגייס מניין לכל צורך שהוא. המצב הזה הוביל גם לשינויים טכניים בסיירת. "כדי ליצור כשרות בתוך היחידה, יצרו שלוש מערכות כלים", מספר אל"מ דתי ששירת בקבע בסיירת בתחילת שנות ה­80'. "לפחות בחדר האוכל ביחידה זה עשה סדר. בתקופתי לא היה ביחידה בית כנסת, אבל באחד הימים פינו את החדר של השרטטות וייסדנו בו בית כנסת".­ היו לך חששות כשהגעת לסיירת?"הגעתי כקצין, לאחר שהייתי מ"פ בצנחנים. הייתי בטוח בכוחי להסתדר, לא רק בהיבטים של כשרות ושבת אלא גם בצניעות ובאורח חיים. בסך הכול מדובר באנשים מעולים, שמוסרים את נפשם על בטחון ישראל. המכנה המשותף הזה בהחלט מאפשר את השירות ביחידה". ­ איך אתה מסביר את זה שהיום יש כל כך הרבה דתיים בסיירת?"החינוך הדתי ציוני מחנך, כנראה, יותר לשורשים של היסטוריה, לאום, זהות יהודית וישראלית, עד כדי ראיית השירות הצבאי כמצווה, ערך ואתגר עליון. אתגר איננו מספיק. אנשים מחונכים על כך ורואים בזה שליחות. למרות הדעות הפוליטיות השונות, אנשים מוכנים לער וב זה לזה גם אם יש ביניהם מחלוקת פוליטית. במדים מסלקים את הדעות האישיות בפני רוח הכלל". משפחתו הקרובה של ה' סירבה להגיב השבוע לנאמר בכתבה. "אנחנו חוששים שכתבה מסוג כזה תחשוף אותו", אמר השבוע אחד האחים. "חוץ מזה, אין לנו עניין לפאר אותו".