הרופא המנתח הוא ערבי / מקור שלמה ניצן, ספירת מלאי, ביתן, 126 עמ' רן יגיל 12/01/01 ב'חגים בחולות', ספרו הראשון (1949) של שלמה ניצן, המספר הוותיק, מצוי סיפור יפה הקרוי 'אדם במשעול', הכולל שברי דו­שיח יומיומי וקטעי מונולוגים הנאמרים עם לכתו של אדם לעבודה דרך משעול קצר ומובלע בשדות. אלה הם דברי נחמה שאדם אומר לעצמו, והם מאפיינים את כל הפרוזה שכתב ניצן בארבעים השנים הבאות, שבמרכזה דמויות העורכות חשבון­נפש, אנשים בודדים אשר נוצחו על­ידי החיים. ב'ספירת מלאי', נובלה תודעתית, שיצאה לאור זה עתה, המרחב הפתוח של השדות, המאפיין את דור הפלמ"ח וכתיבתו, מתחלף במתחם הסגור והמדכא של בית החולים.איציק הלוי, הגיבור, הוא כל­אדם, "הוא בו­זמנית רימה ותולעה ומלך כל השמיים וכל הארץ" (עמ' 100). אחדות הניגודים חיה בו כבכל הדמויות של שלמה ניצן, אשר הגיעו לשיא בטרילוגיה שלו 'צבת בצבת'. הלוי מתגלגל משולחן ניתוחים אחד למשנהו, כשהוא מודע למותו הקרב. המאבק עם החיים, לנצח או לא להינצח על­ידיהם, מתחלף במאבק במוות.הלוי מנסה נואשות לבצע 'ספירת מלאי', אך הוא מתקשה לסכם את חייו. ולמרות שהוא ביסודו אדם רגיל ושקול ומפוכח, הוא מתקשה לשלוט על רכבת המחשבות הפוקדת אותו במקום ארעי זה בעיקר בלילה. אלה הם שברי מחשבות, מכיתות. זהו האדם המערבי בבית החולים המערבי, הלומד את אינותו על סף האין. הוא אינו יכול לעמוד מן הצד ולהביט בדברים בנפש שלווה, תמיד חייב להיות בתוכם, לחשב, לסכם את הבלתי מסתכם.בזמן שהייתו בבית החולים מתוודע איציק הלוי לשתי דמויות נוספות, שני חולים. קרפלוס, טברייני אסלי, שנוהג לשתות וודקה בהיחבא מבקבוק של מי­עדן ולהערים על הרופא הערבי במספר הסיגריות שהוא מעשן ליום; ופסח אסתרוק, בולגרי, איש גבוה ושתקן, השותק הנצחי. התמזגות שלוש הדמויות בטכניקת הכתיבה שפיתח ניצן מסיפוריו הראשונים ­ שאלות ותשובות, מעין דיאלוגים­פנימיים של כל דמות עם עצמה ועם מחשבות זולתה האפשריות ­ יוצרת שלוש דמויות שהן אחת, השתקפויות זו של זו, "מפני שהזולת נמצא בתוכנו בגלוי או בסמוי" (עמ' 101). המרקם העדין הזה נשבר עם מות אחת הדמויות.צד יפה אחר של הנובלה הזו הוא מערכת היחסים של איציק הלוי עם בני משפחתו. ניצן מתאר מערכת מורכבת של גבר ואשה שהתגרשו ולהם שני ילדים בוגרים ­ בן ובת. דווקא הקו הפסימי נשבר כאן על סף הכלא החופשי הזה הנקרא בית­חולים. תוך התגוששות וגישוש תמידי שב ינו לבינה מצליחים בהדרגה בני הזוג הגרושים להתקרב זה אל זו. ניצן נזהר מאד מן המלודרמטיות ומן הבנאליה, ובדרכו המורכבת מתאר את מפגשי הזוג תוך ריחוק מסוים.בשיחותיהם נחשפת האמת שמאחורי המסיכה הרשמית של שלושים שנות נישואין ­ פלירטוטים של הלוי עם נשים אחרות והגבר המאהב של אופירה. אך בדרכו הסיפורית הנפתלת מעמעם ניצן המספר גם את האמת הזו, ואין אנו, הקוראים, יודעים עד הסוף: האם וידויו של איציק הלוי הוא דברי אמת על סף המוות, או סתם דברי רהב מוגזמים של התגרות בשל חולשתו ורצונו להתקרב אל אשתו לשעבר. גם לגבי אופירה נשארה האמת עמומה. היא אינה מאמינה לוידויו של בעלה, והיא מתכחשת לקיומו של המאהב הנסתר שלה: "איך שאתה ממציא דברים, קודם על עצמך עכשיו גם עלי, מחטט בקברים כמו עורב" (עמ' 90). הקורא נותר בתחום הדמדומים שבין אמת לבדותה. עם זאת, הזוג מתקרב, כתוצאה משיחות אלו, ונראה כי ימשיך להתראות גם אחרי פרשיית בית החולים. דווקא שלמה ניצן, מספר שהעמיד בכתיבתו בעבר דמויות חזקות ובודדות שנוצחו על­ידי החיים, דמויות פסימיות, מביא לפנינו זוג שמגיע לידי השלמה ופיוס של ידידות­אמת על סף המוות.אל תוך הווי בית החולים המעיק והקשרים הסבוכים של המשפחה המצומצמת, נכנס גם האלמנט החברתי­ישראלי בדמות הרופא הערבי המטפל בחולים ובעיקר באיציק הלוי. הפחד הישראלי מפני הערבי נחשף כאן במלוא ערייתו, לא באופן סאטירי, אלא באופן עמוק. איציק הלוי מפתח מעין פוביה כלפי הרופא המנתח, וטורח לשתף את שתי הדמויות האחרות ­ שהלא הן צדדים שונים באישיותו שלו ­ בדיון העקרוני הזה של הפחד מפני האחר, כאשר הוא נתון כל כולו בידיו. אם אין לפחד כל בסיס, הכיצד הוא מתגנב אל הראש והלב, וכיצד הוא משתלט עליו?הספר אינו ארוך, הוא כתוב במידה. הנושא קשה, ולכן יש למוד אותו במנות קצובות. לא קל לקרוא על בית­חולים, בלי כל המעיישעס של סדרות הטלוויזיה המלודרמטיות על גבורתם של רופאים יפי­בלורית ואחיות יפות­תואר, ומסכנותם של חולים ניצולים וחיוורים. המורכבות המעניינת של שלמה ניצן מעקרת את האפשרות שמשהו כאן ידמה לסידרת טלוויזיה על בית­חולים. ניצן מתמודד עם החומרים. זה קשה, וזה מרתק.