חוזה שטני עם ערפד ב"צילו של ערפד" משחזר הבמאי, אי. אליאס מרהיג', את "נוספרטו", סרט הערפדים המקורי של מורנאו מאיר שניצר 19/01/01 78 שנים לאחר ליל הבכורה של "נוספרטו", והוא עדיין היצירה המשפיעה ביותר על ז'אנר סרטי הערפדים. אמנם אחריו צצו עשרות רבות של דרקולות מאת בלה לוגוסי, דייוויד בואי, קופולה, ורנר הרצוג, פולנסקי, אבוט וקוסטלו ועוד, אבל סרטו של פרידריך וילהלם מורנאו משנת 1922 ממשיך להתנוסס ברמה, כמעצב הצורני והאידיאולוגי לקולנוע של המקוללים, של אלה החיים/מתים בעומק הארון ושל שונאי אור השמש.כשמורנאו, מגדולי הקולנוענים בכל הזמנים, יצר את "נוספרטו", על אודות הערפד שנוטש את טירתו החרבה ואת ארון המתים שבו הוא מתגורר, לטובת לגימת דמה של איזו אשה גרמנית נשואה וחסודה, הוא התייחס בעיקר להיבט האקספרסיוניסטי של הדברים, שמבטל את החיץ בין המתים לחיים ומדגיש את יסודות האימה והטרור בחיי הנפש של הפרט. היה זה כמה שנים לאחר סיום השחיטה ההדדית הגדולה, שכונתה גם מלחמת העולם הראשונה, וזמן מה לאחר קריסת האימפריות האירופיות המסורתיות, רוסיה הצארית, טורקיה העותומנית, אוסטרו­הונגריה ההבסבורגית וגרמניה הקייזרית.מורנאו, ביחד עם התסריטאי שלו הנריק גאלין, השכילו לתמצת את תחושת הבחילה מפני מציאות היומיום האפרור ית, על ידי עיצובו של גיבור לילי קודר, דחוי מהחברה ובעל קוד התנהגות רצחני פרטי משלו. מעין מהדורת­אב של חניבעל לקטר והיינריך הימלר. בסדרה אינסופית כמעט של דימויים חזותיים מרשימים ביותר ­ טירה מתפוררת, ספינת מתים, יער מאיים ­ ביסס מורנאו את יסודות הז'אנר הפילמאי המשגשג הזה. אולי מבלי לדעת שמדובר, בין היתר, גם בנבואה קודרת על העתיד להתחולל עשור מאוחר יותר, כשדחויי החברה המודרנית מהזן הנאצי ייצאו מהארונות שלהם להחריב את היבשת.כל הדברים הידועים הללו עומדים כעדים אילמים ברקע "צילו של ערפד", סרט חדש של הבמאי אי. אליאס מרהיג' בכיכובם של וילם דפו וג'ון מלקוביץ'. מדובר בסרט תמים לכאורה, המנסה לשחזר את אותם ימים רחוקים כשמורנאו יצר את "נוספרטו". מלקוביץ' מגלם בסרט החדש את הבמאי הגרמני הנערץ ואילו דפו עושה את דמותו של מקס שראק, שהיה הרוזן­הערפד בגרסה ההיא מ­1922.מאחורי הפסאדה התמימה הזו מסתתרת דרמה אדירה, שבסיסה אינו עוד בז'אנר סרטי האימה, אלא ביסוד הפאוסטיאני של הנפש הגרמנית. מתברר, זאת על פי "צילו של ערפד", שאותו שראק (שפירוש שמו בגרמנית הוא "אימה") אלמוני, ש"נוספרטו" היה סרט ו הראשון, לא היה שחקן סתם, אלא ערפד של ממש. כזה שישן בתוך ארון מתים ומתעורר בלילות של ירח מלא כדי לחפש דם. מורנאו, על פי גירסת הסרט החדש, ידע את האמת האיומה הזו וכרת עם הערפד שלו חוזה שטני בנוסח פאוסט. זה יופיע בסרטו ותמורת כך הבטיח לו מורנאו את דמה של השחקנית גרטה שרדר שעשתה ב"נוספרטו" את תפקיד האשה הנשואה, התמימה, המשועממת, שבחלומותיה נטרפת על ידי הערפד. אותו שראק, שוב על פי עלילתו הבדיונית של הסרט החדש, לא הסתפק רק בעורק הצוואר הראשי של השחקנית הראשית וטרף באותה הזדמנות כמה אנשי צוות נוספים, וביניהם צלם הסרט.על פניו, "צילו של ערפד" הוא עוד אחד מאותה שורה ארוכה של סרטים שעלילתם מתחוללת על אתר הסרטה. כמו "שמונה וחצי", כמו "בוקר טוב בבילוניה" או "אד ווד". הבמאי מרהיג' מעצב בגווני שחור­לבן של ימי הראינוע חיקוי של סצינות מהסרט המקורי, ומחייה אותן מחדש בצבעים בני זמננו. אך לא ההיבט הצורני המרשים הוא המעניק עוצמה יוצאת דופן ל"צילו של ערפד" המסוגנן.מרהיג', שזה לו סרטו השני כבמאי, משכיל ליצור כאן סדרה של עולמות אלטרנטיביים בעלי היגיון פנימי משל עצמם, שכמו משלימים זה את זה. עולמו של הערפד המקולל ועולמם של הקולנוענים המתעדים אותו ­ הומוסקסואלים, צרכני קוקאין והירואין, רדופים על ידי שדים ורוחות של עולם היצירה. חיבורם יחד והידוקם של היסודות החתרניים הללו הם שעושים את הסרט להפוך על הפוך על הפוך. לא שראק הערפד של ממש, המגלם דמות של ערפד בדיוני, הוא הוומפיר האמיתי, אלא הבמאי מורנאו, שמסרטתו, או מוטב לומר אמנותו, אינה אלא הסוואה לתאוות רצח בלתי ניתנת לריסון."צילו של ערפד" לא היה מגיע לבשלות מפתיעה שכזו לולא הופעתו האקסטרווגנטית של וילם דפו, המגלם את מקס שראק. דפו, שמוסתר בעזרת איפור כבד, עושה תפקיד שכולו מימיקה של סרט אילם ­ נושף, מרחרח, נוחר, נועץ ציפורניים באורך 15 סנטימטר וצמא לדם. דומה שמאז ג'ון הארט בתפקיד איש הפיל, אמנות הסרט לא ניסחה לעצמה דמות דחויה באופן כל כך מוקצן. מותר להניח ששמו של דפו ובמיוחד שמותיהם של צוות המאפרים שלו, יופיעו בעוד כמה שבועות ברשימת המועמדים לפרס האוסקר."צילו של ערפד" נעשה מתוך אהבה עמוקה וידע רב בתחום תולדות הפילם. יש להניח שעשרות מומחים עברו על התסריט, שמדלג בטבעיות רבה בין הראינוע האקספרסיוניסטי לקולנו ע הפוסטמודרניסטי. כולם, כל המומחים האלה, קראו וקראו ואף אחד לא שם לב לשטות העובדתית שהורסת את סצינת הפתיחה המתחוללת ב­1921, ובה מתוארת מסיבת עיתונאים, שבמהלכה מתרברב מפיק "נוספרטו" כי עם סיום תהליך ההפקה המורכב של הסרט יהפוך מורנאו לענק בשיעור קומתם של גריפית ואייזנשטיין. מילא גריפית, שעשה את יצירת המופת שלו ב­1915, אבל אייזנשטיין? הרי הרוסי הגאון ביים את "שביתה", סרטו הראשון, שלוש שנים לאחר הפרמיירה של "נוספרטו". לך תסמוך על מומחים והיסטוריונים.