 | | | למה בכה ראש הממשלה? | |
|  | | מנחם בן קורא את שירו של ביאליק ומנסה להבין מה פתח אצל ברק את בלוטת הדמעות | |
| | | | |  | אין ספק. אהוד ברק היה מקסים כשהקריא, חנוק מדמעות, את שורותיו של ביאליק מתוך השיר "אחד אחד ובאין רואה", במסיבת יום ההולדת ה90 לאביו. כשהובאו הדברים בטלוויזיה, נטו המגיבים להתפעל מאנושיותו של ברק שנחשפה ברגע המצולם והנדיר הזה. הנה, ראש הממשלה שלנו בוכה. אבל היה ברגע המצולם ההוא הרבה יותר מזה: קודם כל, ראינו ראש ממשלה שיודע לקרוא שירה, ולא סתם שירה בנאלית, אלא ביאליק במיטבו הנידח, שכמעט לא מוכר היום. בוודאי לא לדור הצעיר. מה שהפליא והקסים היתה מידת ההזדהות הנפשית העמוקה שבה אמר ברק את שורותיו של ביאליק, כל מילה מתוכן, כאילו מנפשו דיבר המשורר.כדאי לזכור ולהבין על מה מדבר ביאליק בשיר זה: כל השיר כולו הוא געגוע עצום לימי הזוהר של הילדות המוקדמת, עניין לא שונה, בעצם, ממה ששלמה ארצי שר עליו עכשיו בשיר החוזר ומתנגן ברדיו בימים אלה: "בגן העדן של ילדות, אשר היה פורח/הייתי חלק מהנוף/היום אני אורח". על זה בדיוק מדבר ביאליק בלשונו התנ"כית, כשהוא מתפלל לאלוהים לזכות לראות, רק לראות, שוב, מחדש, עוד פעם אחת, את נופי הקסם הנפשיים של ילדותו, תקופת האושר היחידה בחייו. השורות הנפלאות שציטט אהוד ברק פותחות את הבית האחרון של השיר הזה:ידעתי כי רק אחת ישת האדם מכוס הזהבוחזון זיו וזוהר לא יקום לאיש פעמיים;כי מראה תכלת יש לרקיע ועין ירוק לדשאואור גנוז למלוא תבל וזיופנים לכל מעשי אלוהים,אשר רקאחת תזכה להם עין הילד ולא יוסיף;שימו לב למה שקורה כאן: ביאליק מבכה את היופי שלא יחזור עוד (כמו שיונה וולך כתבה: "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים/לעולם לא יעבור עוד קולו תחת חלוני"). כי זה קורה רק פעם אחת בחיים: "חזון זיו וזוהר לא יקום לאיש פעמיים", כי כדי לחוש את היופי המופלא של עולם האלוהים צריך לא רק נופים רבי יופי אלא גם נפשילד פתוחה ליופי, עוד לפני שעצב המבוגרים כיסה ואטם את נפשנו. וביאליק אכן מספר בשיר זה על נופים כאלה בערש ילדותו.האם כשגרונו של ברק השתנק מבכי, למקרא השורות האלה, הוא חשב על נופי ילדותו שלו, בקיבוץ? על גן העדן של הילדות שלו? או שאולי מדובר בשיר בעל משמעות משפחתית פרטית, מאחר שהוקרא עוד בילדותו של ברק, ומה שעורר את הבכי היה הזיכרון הפרטי המתקשר לשיר הזה (הוזכר איזשהו "דוד מקס". מי זה הדוד מקס?). או ש אולי התרחבה משמעות השיר (כפי שקורה בקריאת שירה) והמילים "חזון זיו וזוהר לא יקום לאיש פעמיים" התפרשו במישור אחר לגמרי, פוליטי: כלומר, שלא תהיה לברק הזדמנות שנייה כראש ממשלה.ואיזה עומק רוחני יש לברק החילוני לכאורה, כשהוא יודע להגיד, במלוא ההזדהות, את השורות הדתיות העמוקות של ביאליק: "זיו פנים לכל מעשי אלוהים". כלומר, בכל מעשה ממעשי הטבע אנחנו רואים את הזוהר האלוהי, את הבריאה המופלאה. "איך אראה את היופי הזה ולא אבך", כתבה יונה וולך באותו שיר ("לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים"). וברק, כמו המשוררת הגדולה, יודע לבכות מן היופי הזה. והאיש הזה היה רמטכ"ל וגיבור קרב.כן, אני עדיין בעד ברק (אף על פי שאם לחזור למשל כיפה אדומה וסבתא והזאב, שברק נזקק לו לא מכבר ביחס לשרון, אני חושב שברק טעה בזיהוי הזאב: כי הזאב שהתחפש לסבתא איננו שרון אלא ערפאת, זה עם המטפחת על הראש, ואילמלי היה אלוהים שומר פתאים, היה אודי חמודי ברק נטרף כמו כיפה אדומה בפי הזאב ערפאת). | |  | |  |
| |  | |  | האווזים הגבריים של "אוז"
| |  | | | | "אוז", סדרת הטלוויזיה האמריקאית הגברית והאלימה, סיימה את עונתה, וגררה שובל של אנקות געגוע מיוחמות ומאוהבות במיוחד מצד כל מיני מבקרי טלוויזיה. "אין ולא היתה ולא תהיה כמוה", נאנק ידידי רן בןנון, בפינת הטלוויזיה שלו ברשת ב', ורוגל אלפר מ"הארץ" נשמע כמו מאהב שדוד. שניהם דיברו על סדרת הכלא הטלוויזיונית הסאדיסטית והשטוחה הזאת במונחים של גדולה קולנועית וטלוויזיונית נדירה. אלה שטויות ילדותיות. "אוז" היא סדרה עשויה היטב בסוגה, אבל סוגה הוא נחות: הרבה אלימות איומה, חברת גברים הורגת, מהבילה ומטומטמת לגמרי במובן הרוחני והנפשי (הכל כאן הוא שרידה פקחית, דורסנית, דוחה, עם הרבה רוע אטום ועמוק). בלי שום קסם נשי או נפשי או אינטלקטואלי. גם לא קסם קולנועי. סתם מניפולציה ממוסחרת בתחושות הרוע והפחד של הצופים. כל מי שאוהב את זה, מוכשר וקליל ככל שיהיה, הוא ביסודו בעל נפש עבריינית, אלימה ואינפנטילית. מתי כבר תתבגרו, טמבלים?2) אבל דווקא הסכמתי עם רן בןנון ביחס ל"עין השלישית" של ארי פולמן ועינת פישביין. באמת, מעשה טלוויזיוני מפואר. ומרתק מאין כמוהו. וזה גם ההבדל בין "אוז" ובין "העי ן השלישית": ב"אוז" הכל צפוף ומסריח כמו בית שחי גברי ובלתי רחוץ נפשית, ואילו ב"עין השלישית" מרחפת על הכל דמותה הכריזמטית המוארת והחיונית של עינת פישביין, כמין תאורה אסתטית ומוסרית מתמדת על מראות הניוול הקשים. בלי הקונטרהפונקט של עינת פישביין אובד כל הגרעין היהלומי והכוכבי של העניין. לכן תלונתו הנודניקית האופיינית של רוגל אלפר, שעינת פישביין גזלה יותר מדי זמן מסך (ודודו גלבוע ב"תיק תקשורת" עוד מצטט את זה, כאילו מה), היא טענת הבל. בלי עינת פישביין, אין סרט. ופישביין בהחלט לא נכחה יותר מדי. ארי פולמן יודע איך עושים קולנוע מצוין.3) ועוד משהו על רוגל אלפר, אם כבר מדברים. אני לא יודע אם ראיתם אותו פעם. אני ראיתי אותו (כשהשתתפנו יחד באיזושהי תוכנית של "המעגל הקטן" הזכורה לטוב של אוחובסקי). הבחור דומה לקצב צעיר. פנים מרובעות כלשהו, פחוסות מעט, ברוטליות, שאפתניות, שונאות, נטולות עדנה. ועם זאת, אינטליגנטיות. ממש כמו הכתיבה הכסאחיסטית של בעליהן הלא מעודן. הבחור המוכשר אך המוגבל הזה ירש פחות או יותר את מעמדה של הדה בושס. היא היתה הרשעית הלאומית, והוא עכשיו הרשע הלאומי. וגם הו א, כמוה, מדייק לפעמים, וטועה הרבה. ולפעמים יש לו אטימויות קשות. ממש קשות.לאחרונה, למשל, בעניין רפי רשף. יכול להיות שמי שאוהב את "אוז" החנוק והמחניק לא יכול להבין את האלגנטיות האוורירית של רשף. אלפר לא קלט את הכריזמה הקלילה והמלוטשת הזאת, או שאולי קינא, כדרכו. אלפר הוא קנאי מדופלם, המופעל על ידי קנאה. ולפעמים על ידי טיפשות. לפני כמה שבועות ראיין קובי מידן את הזוג כהן מכפר דרום, ששלושת ילדיהם נפגעו פגיעה קשה ברגליהם בפיצוץ האוטובוס ההוא. ומה אומר לנו אלפר על הופעתם: "יחסם שווה הנפש של הזוג כהן לפציעת ילדיהם עורר תהיות". שמעתם את זה? יושב מבקר טלוויזיה, רואה הורים כאובים מאוד, לא מבין שגם נוכח ילדיהם הצופים בטלוויזיה הם צריכים להפגין קלות נפש מסוימת, איהיסטריה ואיאומללות, ומאשים אותם בשוויון נפש לפציעת ילדיהם. כמה מטומטם יכול מבקר טלוויזיה אינטליגנטי להיות. | | | | |
| | | | | בשביסזינגר מזהיר אותנו
| | | | | | את "השטן בגוריי", סיפור רדוף שדים, דיבוקים, שמועות, מיניות מפוחדת והזיות משיחיות על רקע עלייתו של שבתאי צבי במאה ה,17 כתב יצחק בשביסזינגר בשנת ,1933 שנת עלייתו של היטלר לשלטון. הסיפור פורסם אז בהמשכים בירחון היידיש הוורשאי "גלאבוס", ונדפס כרומן שלם, קצר ורבעוצמה וסיוטים ב.1935 עכשיו תרגמה אותו לעברית משובחת, בהירה ומתנגנת בלהה רובינשטיין, שאף הוסיפה אחרית דבר מאירת עיניים.הגיבורים האמיתיים של הסיפור הזה אינן הדמויות הראשיות שלו החל מרוחל'ה היפה והסכיזופרנית (בלשון הספר הזה מדובר בכעין דיבוק שנכנס בה), עבור בבעלה האימפוטנט ועד למאהב עבה הבשר, שוחט בשם גדליה, שרוחל'ה מכריזה עליו כעל שליחהמשיח אלא האווירה המיסטית המטורפת של התקופה ההיא והעיירה היהודית ההיא על כל משוגותיה הציוריות. כך, למשל, גם ההצדקה הדתית למשכב בין אשת האיש ובין המאהב היא מיסטית, כמובן: "ר' גדליה נכנס עירום לגמרי, שיער סמיך מכסה אותו כפרווה. רק כיפה לראשו ונר שעווה בידו השמאלית. הוא מסיר מעליה את צעיף המשי הלבן שהיא מכוסה בו, מנשק אותה ומעיר אותה בקול רועד ומתנגן: רוחל'ה, כבר חצות... רקי עים נבקעים... אבאואמא מזדווגים פנים אל פנים... רוחל'ה, התחזקי... הגיעה שעת ייחוד...".תיאורי זוועות ת"ח ות"ט הפותחים את הספר הזה, כשחמלניצקי האוקראיני ואנשיו רצחו, שרפו, אנסו והתעללו ביהודים, כמו מנבאים את זוועות הנאצים שבאו שנים ספורות לאחר שבשביסזינגר פרסם את סיפורו. כאן, בספר הזה, הריקבון הרוחני, המוסרי והאנושי בעיירה גוריי קדם בהרבה לפלישת הידמאקים אליה, והוא עוד מחריף אחריה.הריקבון הרוחני הזה הוא בעצם נושאו המרכזי של הסיפור הזה, שבא להזהיר אותנו מפני הזיות משיחיות כוזבות, תורות מקובלים למיניהן, מיסטיקה בחצי גרוש. דברים שאנחנו מכירים גם מכאן ומעכשיו. בלהה רובינשטיין רומזת לנו בעדינות על הרלוונטיות הזאת.אפילו לכת השטן האיומה, שניצניה המפחידים מתגלים עכשיו בישראל, יש איזושהי מקבילה בסיפור הזה, עם הצעירים האופנתיים של אז הסוגדים לסיטרא אחרא. ולהבדיל, כל מיני שוחרי קבלה מפוקפקים בימינו, החל מתלמידי פרופ' אידל וכלה במעריצי המקובל כדורי, כדאי מאוד שיאזינו לסלידתו של בשביסזינגר מכל המיסטיקה הקבלית למיניה ומכל עץ הספירות המייגע והילדותי.הרב בינוש הוא הצדיק הא מיתי היחיד בסיפורו של בשביסזינגר. הרב הזה, ראש הקהילה, איש שפוי, הבחין עוד שנים קודם לכן (והמאה היא המאה ה,17 כאמור) שיהודי פולין זונחים את התנ"ך המואר ופונים לקבלה החשוכה, ספר הזוהר וכאלה: "שנים רבות לפני שנת ת"ח הבחין ר' בינוש אשכנזי שיהודי פולין הולכים בדרכים נלוזות: יותר מדי חפרו בנסתרות ומעט מדי שתו ממעיינות התורה שבנגלה. תנ"ך ולשון קודש היו טריפה בעיניהם... צעירים שלא מלאו להם עשרים שנה, ועדיין לא הגיעו לשכל הישר, למדו 'עץ החיים', ו'רזיאל המלאך' ו'זוהר'".ומה קורה לכל הצעירים האלה? מתוך ההיתרים המיניים שהם שואבים לעצמם מתורות הנסתר האלה, ובהשראת שבתאי צבי, "לומדי בית המדרש שקועים בהפקרות. לאור יום הם מטפסים ועולים לעזרת הנשים ועושים מעשי תועבה ומיאוס: עוסקים במשכבזכר זה עם זה, ובמשכב בהמה עם העזים".ר' בינוש החכם איננו אוהב את 'הזוהר': "היה בלבו על קבלת האר"י, שלדעתו היתה מלאת סתירות". הוא גם היה עוין, כמובן, לקבלה המעשית: "לעתים הופיע בגוריי מישהו שהתעסק בקבלה מעשית, סחט יין מן הקיר, ריפא חולים והפיץ כל מיני שמועות זרות, אבל ר' בינוש לא הניח לו לשהות הרבה ז מן בעיר... כל עוד אני חי, לא תהיה בגוריי עבודה זרה!". אבל כוחו של בינוש נחלש, והנגע הרוחני הזה מתפשט. יהודי גוריי, יחד עם כל יהודי פולין, נשטפים במקביל בבשורות גאולה מטומטמות, כשכל אסון וכל צרה איומה מתוארים כ"חבלי משיח".מעבר לכל אלה, הגיבור האמיתי של הסיפור הזה הוא כתיבתו הנהדרת של בשביסזינגר, סופר היידיש היחיד שזכה אי פעם בפרס נובל, המקים לעינינו את כל המראות. הנה לדוגמה מראה החמות המנהלת את הבית: "זקנה בת מאה, חירשת, פניה צהובים כשעווה, מכווצים ומלאים יבלות וקווצות שיער צהוב מגעיל". והיא, אגב, התעללה ברוחל'ה ונטעה בנפשה את הסיוטים.או כמה שורות מתוך תיאור חורף אחד: "זה היה באמצע החורף, בתקופת טבת, לפנות ערב. כל היום נשבה רוח, ערמה תלוליות שלג בפתחי הבתים כחולות, נוצצות כזכוכית, כגרגרי חול בלב שדות, עורבים הלכו בלהקות, מתנודדים על רגליהם הקצרות, נקרו בנבלת חתול שקפא, קרקרו חרש במקוריהם העקומים והתעופפו סמוך לאדמה לאוורר את הכנפיים". כל אחד ממשפטיו של בשביסזינגר מצטיין באותו סוג דיוק מואר, חושני, מוחשי ומסתורי. לפעמים גם מרושע ומשועשע. ועל דיוקים כאלה מקבלים לפ עמים פרס נובל.(יצחק בשביסזינגר, "השטן בגוריי", תרגמה מיידיש והוסיפה אחרית דבר: בלהה רובינשטיין, הוצאת כרמל, 163 עמ') | | | | |
| | | | | דורי מנור מנבא חורבן
| | | | | | אני עוד אחזור לספר שיריו היפהפה של דורי מנור "מיעוט", שהופיע זה עתה. בינתיים מילת פולמוס אחת עם דברים שמבליע מנור בתוך חריזתו הנפלאה. ניסיון לבנות מערך אידיאולוגי שלם על ההגירה/הבריחה/היציאה מן הארץ. מנור שוהה בפריז זה חמש שנים, ואת ישראל הוא רואה כ"ארץ ממאירה" ש"לא תוציא ימיה". כלומר, ארץ שנידונה לאבדון, לגלות שלישית. מתוך הנועם הפריזאי נראית לו דווקא ישראל כ"גולה" שאת זכרה הממאיר הוא מבקש להכרית בתוכו, ולשמר את העברית בלבד. מדובר בהצעה לאלטרנטיבה רוחנית ספרותית אפשרית: מתגוררים באירופה (כי ישראל איננה מאפשרת אהבה), וחיים בתוך העברית כמולדת האמיתית היחידה:עכשיו אני אוהב, סיריל, אתה שומע?הייתי יהודי יחיד בין נימוליםהארץ ממאירה, היא לא תוציא ימיהאך לנו יש פריז, יש לונדון, יש ברלין!נשב על נהרות זרענו ונכריתאת זכר הגולה (וכל השאר עברית)כלומר, את זכר הגולה ישראל נכרית בקרבנו, מציע לנו מנור, כי ישראל היא מקום רע, גלות רוחנית. יש בה נימוליבשר, אבל לא נימולי לב, יהודים אמיתיים: "הייתי יהודי יחיד בין נימולים". מנור מוותר על הארץ, אבל לא על העברית, אותה הוא מציע לשמר כמוקד פעילות ספרותי וכמחוז חפץ נפשי. באירופה.אבל כדאי להזכיר למנור כי העברית החיה התחדשה כאן בארץ. בלי ארץ ישראל, אין עברית חיה ולא תהיה. מנור עוד יוכל לסחוב את העניין, אבל ילדיו כבר לא. התנאי לעברית הוא הארץ, וממילא מי שמנבא לקץ הארץ, מנבא גם לקץ העברית. ומי שלא ישמור על הארץ, לא יוכל לשמור גם על העברית.מנור מציע לנו חזון דקדנטי הכולל אגואיזם מושלם ("נשב על נהרות זרענו", ולא על נהר הגעגועים לציון, למשל), הרבה הומוסקסואליות ("סיריל, אתה שומע?") וחזון חורבן קל מדי למדינת ישראל. ונכון שהארץ מלאה תחלואים קשים. הרבנות היא חולי, גם נרקומניות הכדורגל, גם החינוך הישראלי הנורא בחלקו, גם הרפואה הישראלית החולה בחלקה, גם הפשע, גם הגסות, גם איהרוחניות, גם איהאמונה באלוהים, גם העושק, גם המיספח, גם העוול, אבל יש גם איים גדולים של אור רוחני וחסד ונדיבות וליטוש ועדנה וכישרון מופלא. ורוב הישראלים נחמדים. והעברית חיה כל הזמן. ופורחת להפליא, עם כל איומי האמריקניזציה והערביזציה. דורי מנור הוא אחת ההוכחות לפריחה התרבותית הגדולה, המתקיימת כאן לצד השפל וה מאיסות.כדאי לשים לב לאזהרת המשורר הארץ היא במצב נורא מהרבה בחינות אבל כדאי לזכור שמשורר איננו נביא. הוא בדרגה אחת פחות. | | | | |
| | | | | שרונה עדיני, איך שכחנו
| | | | | | לפני כמה שבועות כתבתי כאן על הטרילוגיה המעולה של הנרי מילר, "סקסוס", "פלקסוס" ו"נקסוס", שהופיעה בהוצאת כנרת. ציינתי אז את שמו של מתרגם הכרך הראשון "סקסוס", המשורר עודד פלד, ולא הזכרתי את המתרגמת המצוינת, שרונה עדיני, שתרגמה את הכרך השני ושיתפה פעולה עם עודד פלד בתרגום הכרך השלישי. אז הנה אני מתקן את ההשמטה. | | | | |
|
| | |
