"איש אינו יודע כמוני את הלילה" כתב המשורר אלכסנדר פן, וכאילו התכוון לגידי שפרוט האחראי על רצועת הנחמה הלילית "שתיקת הכבישים" * הלילה של שפרוט נשמע הזוי, לחשני, באווירה אורבנית ומעט מסתורית אביבית חזקיה 31/01/01 מזה שלוש שנים, ללא פרסומות וקמפיינים מיותרים, סוחף לו גידי שפרוט, 25, את מאזיני גלגל"צ להאזנה לתוכניתו היומית "שתיקת הכבישים" שמשודרת מדי יום בין חצות לשתיים לפנות בוקר. בקולו המסוקס הוא מתנייע על הציר שבין המרגיע הלאומי לבין מורה הדרך האינטלקטואל, וכל מה שבאמצע. התוכנית שלו מריחה אינטימיות ומהולה בריח של תה, ויסקי וספרים ישנים. יש בה הגיגים אינטלקטואליים של מר שפרוט עצמו, נחמות רגעיות של מוסיקה שנותנת לך בלב (בניצוחו של העורך המעולה אבירם בוכריס) והרבה מקום לנחמה. ואולי יותר מכל המשפטים שנאמרו בתוכנית הזו, מצאתי שהכי מייצג הוא משפט של אלכסנדר פן מתוך "רחוב העצב החד סיטרי": "איש אינו יודע כמוני את הלילה, איש אינו חי את הלילה כמוני" כל זאת בביצועו האלקטרוני והממוקסס של יובל בנאי, כפי שהושמע באחת התוכניות.שפרוט הוא התוכנית, הוא העצב בהתגלמותו, הוא הלילה, וגם לו איש לא מחכה. ולמרות העגמומיות שהוא צולל לתוכה בלילה, בחול היומיומי הוא מכהן כראש מחלקת קריינים בגל"צ. אישיותו מלאת הסתירות מכילה תמהיל של פעם והיום, ואולי זה מה שעוזר לו לשרוד בשני הכובעים, של מנהל ושל שדר ן. מצד אחד הוא ניזון מקארבר ומסארטר, מצד שני הוא פריק של אופנועי כביש כבדים ומשוכללים. מוסיקלית הוא יכול להאזין לשלמה ארצי באלבומיו הראשונים, אבל גם לחנך קהל מאזינים שלם להאזין ללהקה איסלנדית חדשנית ודכאונית בשם "סיגר רוס". הוא גם לא ממש חובב תקשורת ולא מתלהב להתראיין, למרות שלאחרונה התחיל לעבוד על פיילוטים שונים לטלוויזיה. כן, מדובר באיש העידן החדש, מלא בסתירות, תל אביבי עם אוריינטציה מושבניקית. הצהרת הכוונות שלו טוענת כי "נחשפתי לתרבות התל אביבית ולאוזן השלישית כמשקיף מן הצד, הרבה לפני שהייתי חלק מהתל אביביות, וזה בתור ילד שההורים שלו נתנו לו לעשות הכל. היום אני מרגיש חלק מהתל אביביות, לשמחתי ולצערי".שפרוט גדל בקמפוס של בית ברל, כבן סנדוויצ'י למשפחה בת חמישה ילדים. אביו מרצה לתיאטרון ואמו מנהלת אדמיניסטרטיבית. הילדות שלו בלב הקמפוס לא היתה שגרתית. הוא התחבר כילד עם סטודנטים שונים, וכך גם הרחיב את השכלתו. "מדובר על שכונתיות של מגורי סגל", הוא מסביר. "זה מקום נפלא לגור בו, ויצא לי להסתובב ולשבת עם סטודנטים על הדשא. לפעמים גם יצאתי איתם לטיולים וסיורים של החוג ללימ ודי ארץ ישראל. היו לי הרבה אחר הצהריים כאלה, מאוד הזויים, ולאו דווקא מצאתי את עצמי מול הטלוויזיה".­ ההורים שלך נתנו לך חופש מלא?"תחשבי שזה כמו קיבוץ בעצם. אני תמיד אוהב להגיד שההורים שלי לא ממש חינכו אותי, שזו הגדולה של מה שהם עשו למעשה. הם תמכו, ואיפשרו לעשות הכל. לא סגרו אותי אף פעם, או הגבילו אותי. מגיל האופניים כבר התחלתי לנסוע למושבים בסביבה, ושם היו חיים חברתיים מלאים. אני תמיד אומר שהייתי ילד חוץ במושב".בילדותו עסק שפרוט בשחייה, והיתה לו אפילו איזו מחשבה על להפוך את זה למקצוע: "היתה לי קריירה בשחייה, והגעתי גם למקום שני בארץ. יש לי בעיית נשימה, והריאות שלי הן יותר גדולות מן הרגיל. כחלק מהעבודה על הנשימה התאמנתי בשחייה, ויצא שהגעתי עם זה די רחוק. אבל אני זוכר שבאיזשהו שלב באתי לאבא שלי ואמרתי לו שזה לא זה, וכנראה שדג אני כבר לא אהיה". בתיכון למד במגמת אמנות בבית ברל וזה למעשה המשיך את הרצף ההגיוני של החינוך שקיבל. "גדלתי בבית שלא מחנך לספורט אלא לאמנות", הוא מספר. "אצלנו תמיד היה חינוך לספרות, מוסיקה, תיאטרון. אם חיפשת עם מה להיכנס לשירותים ולחרבן, תמי ד יכולת למצוא משהו טוב בספרייה הענקית של ההורים שלי. הקשר לאמנות תמיד היה ברור כי פיסלתי בתור ילד, וזה גם מה שאהבתי". כילד שבילה הרבה שעות בתנועת הנוער וחונך על אהבת הארץ, היה ברור שיילך עם פרופילו הגבוה לסיירת מטכ"ל או במקרה הגרוע לצוללות, אבל המציאות שינתה את התוכניות שלו. זה התחיל בכך שעשה החלטה ללכת לשנת שירות בגרעין. ­ מה פתאום שנת שירות? "הייתי מאוד נלהב מתנועת הנוער. הייתי בגרעין בנתיב העשרה, ליד מחסום ארז. שירתתי שם בתור המדריך הראשי של תנועת הנוער, גרתי עם עוד חמישה חבר'ה והייתי חלק מכל ההתרחשויות החברתיות שם".­ מה זה אומר? "זה אומר שיש בנתיב העשרה את שכונת הווילות ההיסטריות של מפוני ימית ליד הים, ולעומת זאת, יש את מושב משען שהוא מושב של תימנים, יותר בסיסי כזה, עם רפת. זה מקום פשוט וצנוע. יש שם אנשים שנוסעים על אופניים כי אין להם כסף לאוטו, ואני זוכר מראות כמו ילדים שבאים עם ג'ריקן לרפת של הסבא, כדי לקחת חלב לקורנפלקס של הבוקר. יצא לי גם לעבוד עם ילדים שבמקום לעשות שיעורים אחר הצהריים יוצאים לרעות עזים. קשה להבין את זה, ואולי זה פס מן העולם כמעט . אנחנו כיום עם האצבע על הדופק התל אביבי, פחות רגישים לזה, אבל נוער הוא עדיין נוער ולחבר'ה צעירים יש עדיין את הרצון לשנות את העולם".­ אז איך הגעת בסוף לגלי צה"ל?"אחת מהבנות בקומונה שלי קיבלה זימון לגלי צה"ל. בהשפעתה פניתי לשם, וזה למרות שהיה לי פרופיל גבוה. התעקשתי בשביל הקטע ובשביל הלנסות".אחרי סדרת מיונים אותם עבר בהצלחה רבה, נותרה בעיית הפרופיל שלו. שפרוט, שהסתיר מן הצבא את בעיות הנשימה, הצהיר עליהן לבסוף בוועדה רפואית, וכך התקבל לגלי צה"ל. "בקד"צ עצמו הייתי על תקן החבר'מן", משחזר שפרוט. "הייתי זה שסיים שנת שירות, יותר בוגר מכולם, וזה שמבין איך אנשים מסתדרים כשהם לא בבית ספר. ידעתי גם איך להשתמש בזה קצת, כי היו שם תותחי אקטואליה נוסח אפי טריגר, חיליק שריר ויונית לוי. אלה אנשים שכל החיים שלהם ידעו שהם רוצים ללכת לגלי צה"ל, וקראו כל יום 200 אלף עיתונים. אני לא הייתי כזה. אם היית שואלת אותי אז על ג'ימי טנור או לד זפלין הייתי יכול לשפוך לך את כל המידע האפשרי, אבל אקטואליה זה לא הצד החזק שלי, והקד"צ של גלי צה"ל הוא קד"צ אקטואלי". בסיום הקורס הוצב שפרוט במחלקת קרי ינים, תחת פיקודה של אורלי יניב. ­ מה עושה קריין מתחיל בגלי צה"ל? "סוג של פקיד אולפן. זה נורא לקרוא לזה ככה, אבל זה מה שנכון. למשל, כשאברי גלעד יוצא לאכול באבולעפיה באמצע התוכנית 'נכון לעכשיו' ומשאיר את קובי מידן באולפן, אז אתה יושב בשידור במקומו, לוחץ פליי על דיסקים, מכניס ג'ינגלים. אתה מתעסק בכל מאחורי הקלעים של השידור. חוץ מזה אתה מגיש רצועה של ארבע אחרי הצהריים, אתה מדבר שש פעמים במהלך השעה וזהו. בהתחלה אתה כותב כל פיפס, ואני הייתי הכי יורם בעניין הזה".­ לא רצית למרוד ולפתוח מיקרופון? "לא, ושנאתי את מי שעשה את זה. בתחנה מחדירים לך הרבה אחריות על השידור, ואני זוכר שמשה שלונסקי אמר לנו שנדאג לשלוט בשידור והשידור לא ישלוט בנו. זה כל כך משמעותי, וזה מה שאני בתור ראש מחלקת קריינים מנסה להחדיר לחיילים שלי. זה מה שחשוב. ברגע שתשלוט בכל הטכניקות, בכל המכשירים והשטיקים הקטנים במחשב, אז תחושת הביטחון שתשרה על המאזין, גם אם לא תפתח את המיקרופון, תהייה מקסימלית. בסך הכל מחלקת הקריינים היא מחלקה שמייעדת אנשים לדבר, אבל חפיפה של קריינים לוקחת שנה, שבה אתה כמעט עציץ. בש נה הזו אתה רק מתאמן על הצד הטכני, ובצדק, אני מאוד מאמין בזה".­ איך נתפסת תחנת גלי צה"ל בעינייך?"אני חושב שהאינטימיות בתחנה היא גאונית, אנשים רואים אחד את השני בפיג'מות, וזה דבר שלא יכול לקרות בשום מקום אחר. כולם מכירים את כולם, כולם בסוף משדרים, עושים מטבח ואוכלים באותו מקום. זו הגדולה וזה עושה את המקום הזה מדהים, ולכן קשה לי להתנתק מגל"צ".ובכל זאת, שפרוט נכנס לגלג"צ שטרום עידן אלדד קובלנץ. הימים בהם אחוזי ההאזנה היו נמוכים והפרסטיז' לא משהו. "עידן של אגו­טריפרים והרבה זיוני שכל", הוא קורא לזה. "גלגל"צ היתה אז בלאגן גדול ולא רדיו של מאזינים. כיום גלגל"צ היא רדיו של מאזינים".­ ורדיו של אוטו. "רדיו של אוטו, של משרד, של מרכזיות, של הכל. בכל מקום יש גלגל"צ ויש מגוון מוזיקות בתחנה הזו. זו תחנה שאפשר להאזין לה ברצף בגלל הז'אנרים השונים של המוסיקה".­ ובכל זאת, לא סתם יצאו הרבה מלעיזים נגד דברים כמו "סוף שבוע רגוע"."בחלקת האלוהים שלי אני מחנך את המאזינים למוסיקה טובה כמו 'סיגר רוס' ו'טוויילייט סינגרס'. אם הם נכנסים לתוכנית יומית בגלגל"צ, אפילו אם זה בין ' דסטיניז צ'יילד' ל'אמינם', אז הצלחנו להגיע לאותה ילדה בת 16, או לאותה מזכירה בכירה במשרד היי טק, וזה מבחינתי חינוך למוסיקה טובה".­ התוכנית "הקצה" קיימת בדיוק בשביל זה, לא? "זו תוכנית יותר ממדהימה. כשבאים לבקר את גלגל"צ מכיסא המבקר הפלצן, אז מפסידים מאזינים. מבחינתי תוכניות כמו 'הקצה' ו'שתיקת הכבישים' פותחים לאותה מאזינה בת 16 את האזניים ואת העיניים, ואולי משפיעים על טעמו של הדור הבא. אם אנחנו מחפשים להיות כמו תחנות מגניבות בלונדון, אז צריך לזכור שיש לזה קהל מאוד מצומצם".­ איך עלתה לאוויר "שתיקת הכבישים"? "היתה תקופה מאוד ארוכה בה ידעתי שאני רוצה תוכנית אישית. התוכנית התחילה חצי שנה לפני השחרור שלי. קראו לזה 'מותחים את גלגל"צ', כי עד אז שידרו עד חצות. הייתי במסגרת המתיחה עד שתיים לפנות בוקר. אני זוכר שעשר דקות לפני השידור לא ידענו מה אנחנו עושים. היתה מוסיקה שערך אז דני פלד, והיה ברור שזה הולך להיות שקט, נוגה ורך. מוסיקה בדרך למיטה, ולא מסיבה מטורפת".­ יוסי סיאס סטייל? "דיברנו על זה אז, ואמרנו שמה שזה לא יהיה, זה לא יהיה יוסי סיאס. אני שונא את מה שהוא ע ושה מבחינה מקצועית. אני גם מאוד מובך מההשוואה, כי אני חושב שאנחנו עושים משהו שונה לגמרי. הוחלט שיהיה אות של שתי דקות לתוכנית, ועליו אני אצטרך להגיד משהו. היום, בדיעבד, אני קולט שזה היה על מנת להכריח אותי לדבר, כי אחרת הייתי שותק. מסובך להסביר, אבל זה מאוד קשה לפתוח את הפה כשאתה שדרן צעיר בגלי צה"ל. יש כל כך הרבה אושיות מופלאות מעליך, עם כל כך הרבה ארז טלים ומרב מיכאליות ומיכל ניביות ז"ל שאתה הערצת, אז איך אתה תפתח את הפה ותהיה כמוהם?". ­ אתה נותן את הקול שלך בנמוכים בכוונה לכבוד התוכנית? "אני עובר איזושהי טרנספורמציה כשאני נכנס לאולפן. זה משהו מיסטי כזה, ואני הופך להיות סוג של אבא שמקריא סיפורים לפני השינה. כן, אפשר לומר שאוחזת בי סכיזופרניה קלה".עכשיו, אחרי ש"שתיקת הכבישים" הפכה להיות נכס צאן ברזל לילי ותיק ומוכר, ואחרי ששפרוט מקבל כל הזמן הצעות אינטרנטיות וטלוויזיוניות, הוא פועל בכוונה להיות תמנון תקשורתי רב זרועות, אבל עדיין טוען כי "כלכלית שווה ללכת לעבוד במקום אחר, אבל אני לא רוצה. יש פרסומות שאני מקריין והן מפרנסות אותי. בשביל הנפש אני לומד רפואה אלטרנטיבי ת, והתוכנית זו ההנאה הגדולה".­ וחיים אישיים?"מאוד מאוד קשה לנהל מערכת יחסים עם בחורה שלא רואה אותך בשעות השיא. הפיק של הביחד זה בערך מחצות, ואז אני בדיוק משדר. גם סרטים וגם הופעות אני לא יכול לראות, כי יש לי תוכנית. תחשבי מה זה להסביר לבחורה שבשעות האלה אני לא בבית ולא פנוי, זה קינקי לגמרי. כשיש לי זמן וחופש, אני אוהב לטייל ולרכב על האופנוע. הייתי רוצה לקחת חופשות ארוכות מהרדיו, להתנתק מהכל ורק לטייל".