שני לבבות, שבר אחד בהפרש של שלושה חודשים לקו הסופרת דורית אורגד ובעלה עמוס בלבם * מדובר בשני לבבות שנפגשו לראשונה לפני 54 שנה * אורגד: "אנחנו מנסים להמשיך בחיים רגילים" רותי קדוש 31/01/01 בדיוק לפני שנה בגד בה לבה של סופרת הילדים הידועה דורית אורגד. באותה שבת באה אורגד, בת נאמנה, לחגוג את יום הולדה של אמה בת ה­95 עם בני משפחה וחברים בבית ילדותה בנתניה. בעיצומה של המסיבה היא נתקפה בכאבים עזים בכתפה ובקוצר נשימה גובר. "ניסתי להתגבר, שלא לקלקל לאמא את המסיבה, אבל הדקירות בכתף היו איומות. נכנסתי לחדר צדדי עם בתי הצעירה והזמנו אמבולנס", היא מספרת. גם בעיצומו של הטיפול הרפואי בבית החולים לניאדו, לא נעלמה מאוזניה ומעיניה של הסופרת ההתרגשות שאחזה בצוות. "השמועה שהסופרת דורית אורגד הגיעה למחלקת לב עברה במהירות בכל בית החולים. תראי מה זה, דווקא בבית חולים חרדי כולם ידעו מי אני", היא נזכרת בקורת רוח. שבוע לאחר מכן, כשהועברה להמשך טיפול (שכלל צינתור והרחבת עורקים בעזרת בלון) לתל השומר, חיכתה לה אכזבה קטנה כשהתברר לה לדאבון לבה ששם איש כמעט לא שמע על הסופרת שפרסמה עשרות ספרים, ובהם "עמליה וג'ו", "הנער מסיבליה", "שבועת האדרה", "קצינת אימוץ", "חברתי זהובת הסנפיר", "ידידות במבחן" ועוד.שלושה חודשים קודם לכן, כשחזרה אורגד מנסיעה בת שמונה ימים לאוסטריה שהוקדשה, כ מו רבות מנסיעותיה לחו"ל, להרצאות ולכתיבה ("אני כותבת באמוק, השלג שראיתי מבעד לחלון היה פחות מוחשי מסיפורם של עולי אתיופיה עליהם כתבתי") קיבל את פניה בשדה התעופה כתמיד עמוס, כל הזמן בעלה. זמן קצר לאחר שהגיעו הביתה, בעוד אורגד עסוקה בשיחות טלפון ראשונות במולדת, החל בעלה להשתעל, להאפיר ולפרפר לנגד עיניה. בבית החולים התברר שהוא לקה באוטם שריר הלב. "מעולם לא ראיתי אותו סובל ככה, זו היתה חרדה גדולה מאוד, לנגד עיני עברו כל השנים שאני מכירה אותו", היא מספרת.הרבה מאוד שנים צמודה אורגד, 64, אל בעלה עמוס הלר, 72, (ששינה את שמו לאורגד, כשם רעייתו). לראשונה היא פגשה אותו כשהיתה ילדה בת 10 והוא בחור צעיר בן 18 שאך זה נחת בישראל, לאחר שהות בת שמונה שנים בלונדון. לאנגליה שלחו אותו הוריו לאחר כיבוש חבל הסודטים בצ'כיה על ידי הנאצים. הוא גדל שם בבית משפחת רובנס, יהודים אריסטוקרטיים מלונדון (את סיפורה של המשפחה המיוחדת שזרה אורגד בספרה "אהבה חרישית"). "אמא הורתה לי לקטוף זר פרחים מהגינה ולהגיש אותו לעמוס, שהוריו והורי היו חברים מאוד טובים וגרו בשכנות. היה לי מאוד לא נוח עם זה, אבל אמא ביק שה אז עשיתי. הוא חייך חיוך של צעיר בן 18 שאינו מבין מה הילדה הקטנה רוצה ממנו", היא נזכרת בחיוך.חמש וחצי שנים לאחר המפגש הראשוני, כשהיא בת 15 וחצי והוא בן 24, פרח הרומן בין השניים וראשיתו בקטיף תותים משותף בגינתה של אורגד. "התחלנו לדבר, ואחרי כמה זמן שאלתי אותו מה הוא עושה בערב, אז הוא אמר לי 'אני נפגש איתך'. רק כעבור זמן רב הוא גילה לי שבעצם רצה להבהיר לי שאני ילדונת ושלא אתלה בו תקוות. אבל היה אור ירח רומנטי באותו ערב כשהלכנו על הטיילת בנתניה, ובינינו פרצה אהבה בוערת".כעבור זמן נסע עמוס לציד לווייתנים בים הצפוני, אורגד התגייסה לצבא ושירתה כמדריכת גדנ"ע והשניים שמרו על קשר מכתבים הדוק. "כשהוא חזר זו לא היתה הדמות ממנה נפרדתי, התבגרתי וראיתי אותו בעיניים אחרות. ולמרות זאת, עם שחרורי מהצבא בגיל 20, נישאנו. הוא רצה להתמסד והציב לי אולטימטום, או שנישאים או שנפרדים. בדיעבד אני חושבת שאם הייתי מעמידה אותו במבחן הוא היה נשאר נאמן לי".­ נשמע כאילו את מתחרטת."כבר כשהפכנו לזוג שאלתי את עצמי למה דווקא הוא, והייתי עונה שמאז שאבי נפטר מהתקף לב כשהייתי בת 13 וחצי חיפשתי דמות מבוגרת וגברית שתעמוד לצדי. חיי לא היו קלים, הייתי צריכה לעזור בבית, אמי עבדה בפרדסים ואני עזרתי בטיפול בילדי אומנה שגידלנו בביתנו כדי שתהיה פרנסה. אבי היה רופא ואדם לא שגרתי, כשיצאנו מבית הקברות לאחר ההלוויה אני זוכרת שראיתי ילדים משחקים בקלאס וחשבתי לעצמי שהילדות שלי נגמרה. הייתי בהלם נוראי שעליו לא התגברתי עד היום". את סיפור מותו של האב הנערץ שיבצה הבת בספרה "עמליה וג'ו".לאחר נישואיה נכנסה אורגד, שלדבריה היתה אז שמנה מאוד, למשטר של עבודה ולימודים. היא למדה באוניברסיטה העברית כלכלה ופסיכולוגיה, לימדה בבית ספר והחלה לכתוב בעיתונים השונים. אגב, עד היום היא מפרסמת מדור עצות בעילום שם באחד העיתונים. בהמשך שקדה על עבודת הדוקטורט שלה, אותה הקדישה לזיקתו של הפילוסוף היהודי­גרמני פרנץ רוזנצוויג לשירתו של יהודה הלוי. "אני טיפוס שאוהב ללמוד, זה אחד התענוגות שלי. עמוס לא המשיך את לימודיו, הפכתי מילדה שצמחה לצדו לבעלת ידע בתחומים רבים. לאחרונה, בעת נסיעה לחו"ל, התחלנו לדבר בינינו אנגלית. השפה האנגלית היא תחום שהוא טוב בו ממני ויכול לתקן אותי כשצריך, זו בהחלט הרגשה טובה בשבי לו".בין לבין נולדו שלוש הבנות: רויטל, רוקחת נשואה ואם לשלוש בנות, שרון, רווקה, קרימינולוגית וחוזרת בתשובה והבת הצעירה מיכל ­ רואת חשבון (כאביה), נשואה ואם לתינוקת. כסבתא, מתוודה אורגד שהיא לא מהזן המתמסר, בעיקר מחוסר זמן. אבל כשהיא מדברת על שרון בתה האמצעית, דומה שהרוך האמהי עושה שעות נוספות: "היא נשמה מיוחדת במינה, יש לה צורך עז להעניק לזולת, היא מקדישה את עצמה להציל צעירים מבור תחתיות". כששירתה שרון בצבא כקצינת אימוץ, שימשה דמותה השראה לספרה של אמה "קצינת אימוץ". אורגד מגלה שתהליך החזרה בתשובה של שרון החל בכיתה י"א, בתקופה שהיא עמלה על עבודת הדוקטורט שלה בפילוסופיה יהודית. "אילו היו לי תנאים אחרים הייתי דתיה. אני בעד הדת היהודית, מאוד קשורה למקורות ולאמונה היהודית", היא מגלה. אהבה משותפת נוספת לאם ולבת הם בעלי החיים: לדבריה, 16 מספריה עוסקים בבעלי חיים. אחד מהם, "חברתי טיקה", מוקדש לכלבה שחיתה בביתם במשך 17 שנים. "אנחנו אוהבות חיות עד כדי הקרבה עצמית". בביקוריה הרבים בירושלים ("זו העיר החביבה עלי") מבלה אורגד עם בתה, אך בעיקר באה להתבודד ולכתוב בדירות שמעמידה אגו דת הסופרים לרשות חבריה בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. "אני מוכנה להסתגר במשך חודשים, אבל לא נותנים לי. כדי להיכנס לעלילה אני חייבת להתנתק ולחיות בעולמות אחרים. לאחר עריכת התחקיר על הנושא שלי, ורק לאחר שיש לי שלד בראש, אני מתיישבת ליד השולחן ומתחילה לכתוב. בזמן הכתיבה אני בהיי כמו אדם שלוקח סמים, אבל זה סם שאני מייצרת בעצמי. בתחילה יש ייסורים, ואחר כך באה ההסתלבטות, אני לא אוכלת ולא ישנה, רק רואה מראות כמו סרטים, כאילו אני יוצרת חיים אחרים".בעבר היתה זו מיכל, בתה הצעירה, שראתה ראשונה את כתב היד. "היא היתה עומדת ליד מכונת הכתיבה (היום אני כותבת ביד ומעתיקה למחשב) ומחכה בשקיקה לצאתו של העמוד הבא". כיום היא מראה את כתבי היד טרם פרסום לחברותיה הסופרות, ובהן שלומית כהן אסיף ועופרה גלברט, וגם לסופר אהוד בן עזר. בין ידידיה היא מונה עוד את מיכל סנונית ודבורה עומר, ומספרת ברגש על קשר מיוחד עם נאוה סמל שנטווה בעת סיור משותף במחנות ההשמדה בפולין.עד כה פרסמה אורגד כ­50 ספרים לילדים. ספריה תורגמו לשפות שונות ובהן צרפתית, ספרדית, רוסית, גרמנית וערבית. רבים מהם הומחזו, הושמעו ברדיו והוצגו בתיאטרון ובקולנוע. בשנת 92' הוכתרה בתואר סופרת הילדים הנקראת ביותר בישראל. "באותו בוקר עמוס בעלי גזר באושר את הידיעה מהעיתון והניח אותה ליד מיטתי, אבל אני בטוחה שאת ספריה של גלילה רון פדר קוראים הרבה יותר משלי", היא מצטנעת.אורגד, שזכתה עד היום כמעט בכל פרס ספרותי קיים (זאב, ברנשטיין, אדריאן תומס, אשמן, פרס היצירה, פרס ראש הממשלה ועוד), התכבדה להיות גם הזוכה הראשונה בפרס ספרותי גבוה לספרי ילדים ונוער, שהוענק לה על ידי נשות הדסה ארה"ב וקרן חיפה לספרות על "סודות אפלים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), ספר העוסק בסודותיהם של שלושה ילדים בבית ספר וסודה של מורתם. בגילוי לב אומרת הסופרת שמבין שלושת הספרים ששלחה, לא ציפתה ש"סודות אפלים" יזכה. אבל סכום הפרס היה נאה למדי, 40 אלף שקל, ממנו הפרישה רבע לקרן חיפה, כדי שתרכוש מספרי חבריה הסופרים למלא בהם את מדפי הספרייה החדשה לילדים ולנוער שמוקמת בעיר.אורגד, ילידת גרמניה, עלתה לארץ ב­1937 כפעוטה בת שנתיים, ביחד עם הוריה ושני אחיה הבוגרים. מאז ילדותה היא כותבת. "את כל תסכולי פתרתי בכתיבה, כשפגעו בי כתבתי סיפור או שיר", היא אומרת. כ יום, כשהבריאות לא משהו, היא משתדלת להאט את הקצב. היא הפחיתה את מפגשיה עם תלמידים בבתי הספר, מנחה סדנאות כתיבה למבוגרים, לאחרונה החלה לכתוב גם למבוגרים וחזרה לכתוב שירה. בימים אלה היא עסוקה בכתיבת ספרה הבא, העוסק במלחמת העולם השנייה. "אנחנו מנסים לא לחשוב, לעבוד ולהמשיך בחיים רגילים, אם כי בצורה ממותנת. זה היה מפחיד, פתאום את רואה איך החיים עומדים להיגמר ללא אות אזהרה", היא מספרת.­ על מה לא תכתבי?"לא קל לי לכתוב על סטיות או בעניינים הקשורים ברשע או רצח. זה מפחיד אותי, אני לא מתכחשת למציאות ויודעת שזה מוכר טוב, אבל הדמיון שלי מסרב לטפל בזה. אני מחפשת צדדים יפים בפינות אפלות".­ לילדים של היום יש בכלל צורך בקריאת ספרים?"אישית קשה לי להתלונן, ספרי נקראים מאוד, אבל אני יודעת שיש פחות זמן, בגלל המחשב והטלוויזיה. לדעתי שום משחק 'מבוכים ודרקונים' אינו יכול להחליף את הספר כמעורר דמיון. אני מאמינה בספר, ולמרות שמדי פעם מנשבות רוחות רעות, הוא לא יחדל".