אמנות הסיפור הקצר / עלים אגור שיף, סיפורים לנסיעות קצרות, הקיבוץ המאוחד, 158 עמ'; יובל ירח, החושק, גוונים, 122 עמ' יורם מלצר 02/02/01 בניגוד לרומן, הסיפור הקצר הוא צורה ספרותית עתיקה מאד. אפשר לומר בבטחה, כי מדובר באחד היסודות הראשונים ביותר של התרבות האנושית, אולי בכל מקום ברחבי הגלובוס. כתיבת סיפור קצר טוב היא משימה קשה. בכמה מלים, תוך משפט או שניים, חייב המחבר ליצור עולם, אווירה, דמויות, מצב וכיוון התפתחות, ובוודאי גם לעטוף רעיון מרכזי. יתרה מכך, סיפור קצר הוא יחידה עצמאית, שגם נשענת על מסורת ארוכה, שקבעה כבר מזמן את הקונבנציות ביחס לטקסט ולדרך שהקורא ניגש אליו. הדבר מוסיף קושי משמעותי למשימה הקשה ממילא.ספר הסיפורים השני של אגור שיף, 'סיפורים לנסיעות קצרות', מגלה כמה פנים של הבנת המחבר את מהות המשימה לצד כמה בעיות או חוסרים. שיף בונה מצבים בזריזות, מאפיין את גיבוריו מתוך העובדה הפשוטה שהוא מודע לכך שקוראיו מכירים את הסביבה ואת ההקשר, ולכן גם יקלטו מהר את הדמות. ככותב סיפורים, שיף מגלה מיומנות משביעת רצון ומה שאפשר לכנות 'הבנת שטח' טובה.עם זאת, יש בספרו כמה בעיות. אמצעי התכנון של הסיפור שלו נראים קרובים מאד לאמצעים המשמשים תסריטאים (אחת הדמויות אכן אומרת "זה סיפור בשביל סרט"). כשלעצמו אין בכך כל רע, ובוודאי בימינו, כשהמדיום הכתוב סובל מנחיתות ציבורית ביחס למדיום החזותי. אך שיף אינו מלווה את המיומנות הטכנית הזו בעין חדה במיוחד או בכוח תיאור ברמה גבוהה. ריבוי הדימויים החזותיים בעולמנו המיידי מציב בפני סופרים אתגר לא פחות משהוא מציע להם הזדמנויות. דומני, שדווקא כיום יש מקום לתיאור המילולי העשיר, החודר, הבונה עולם חזותי, כזה שיישען על הרגלי צפייה ולא רק על הרגלי קריאה. בחזית הזו נראה ששיף מוותר מראש, ופונה אל הפתרונות התסריטאיים הקלים. דמות, עוד דמות, קונפליקט, חיתוך תמונה, מפגש, פתרון או סוף­דרך, זהו. יעיל, בנוי היטב בדרך­כלל, ולא תמיד מרגש או כובש.ישאל הקורא מדוע אני מבקש להתרגש מסיפור ומדוע אני רוצה להיכבש בקסמיו. התשובה יכולה להינתן מתוך עולם הקולנוע. זוכרים את הסרטים ההם, שישבנו מולם מרותקים עד כדי כך שהעולם כולו התבטל? זוכרים כשהיינו יוצאים מאולם הקולנוע לא יודעים אם יום או לילה, אם העולם ישר או עקום? מעטים הסרטים שעושים לנו את זה היום, ומספרם של הסיפורים הנכתבים כיום שמשנים כך את תודעתנו אינו גדול יותר. אבל מדובר באביזר אנושי עתיק! באותו דבר שהח זיק את האדם סביב המדורה בטרם הגה את הכתב! איני רוצה לחשוב על שבט קדום, ששמע את המספר השבטי סביב המדורה וכל תגובתו היתה "טוב, נו".במקרה של אגור שיף הכמיהה להיכבש בסיפורים, זו שאינה מתממשת די הצורך, היא עניין עיקרי לעסוק בו. הסיבה נטועה בנושאים המעסיקים את הכותב. מאחורי המבנים הסיפוריים המוכרים ומאחורי הרזון המסוים של הטקסט מצויה רגישות לא קטנה. שיף מעוניין לדבר על מה שחוליו לימסארס אפיין כמצב שבו "איש אינו מקשיב", על חוסר שימת הלב של בני­אדם לקורה סביבם, על היותם מנותקים מזולתם, על העדר החמלה והחסד, על השקיעה הישראלית ב'אני', שקיעה המסמאת כל רגש דק ואנושיות.שיף ראוי לשבחים על הנושאים המעסיקים אותו ועל נסיונו לאפיין את פגיעתם. כל עוד הוא שומר על פורמט של סיפור קצר בהחלט הוא מצליח להתמקד במטרתו, והקורא יקבל את המסר הגלום בטקסטים. פה המקום להעיר שהסיפורים הארוכים יותר מאבדים מיקוד, ונראה ששיף לא הבהיר לעצמו היטב מה רצונו לעשות בהם. מן הבחינה האסתטית דומה ששיף לא העז ולא עשה שימוש בשפה כדי לתת עוצמה ונוכחות לרגשות שהוא מעלה. אמנם נכון כי הסיפורים נטועים במציאות הישראלי ת, אך יתכן שהיה על שיף להפריד יותר בינו, בין הסביבה שעליה הוא כותב, ובין השפה שהוא בוחר לשם כך. זו עמדת ה'מול' שסופר חייב לאמץ, בניגוד לעמדת ה'מתוך'. אילו היה עושה כן, היתה רגישותו מביאה אותו להפיק מליבו הרבה יותר, וגם להתיך את החומרים לעוצמות ספרותיות עזות, הרבה מעל לסיפורים הנאים שכתב.במידה רבה מייצג יובל ירח את השלב הקודם לזה של אגור שיף, ככל שהדבר נוגע לכותב סיפורים קצרים בספרות הנכתבת כאן ועכשיו. 'החושק', קובץ סיפורים ראשון פרי עטו, מגלה פן בסיסי במצב הישראלי הצעיר: הריקנות, הדיכאון, הכמיהה לדבר­מה טוב יותר, תחושת הסגירות החונקת. רבים עשו זאת לפניו. רבים עוד יותר יעשו זאת אחריו, בוודאי בסיפורים קצרים. ואם כבר כותבים סיפורים הרי שצריך לחשוב על הקיים אבל גם לקחת בחשבון את הקורא. הנושאים, כאמור, מוכרים. לכן מתייצבת השאלה הבאה: האם נוקט יובל ירח דרכים חדשות בסיפוריו? האם הוא מציע לנו אסתטיקה אחרת? התשובה לשתי השאלות היא שלילית.כוחו של יובל ירח ברעיונות, או לפחות בכמה רעיונות שהוא מביא בסיפוריו הקצרצרים. 'החושק' הוא למעשה תיעוד של נפש אחת, נפש ישראלית צעירה. כתיעו ד הייתי מכנה אותו 'יומן של התנגשויות בשמיים הישראליים'. הנפש הכללית הממלאת את הסיפורים הללו מנסה למצוא משהו אחר, והנסיונות ממלאים את הספר, והם שונים בצורתם ואחידים בתוכנם. הנפש האומללה (והאופיינית) הזו מנסה הכל: למצוא גאולה במציאות הזו, לעבור למציאות אחרת, לברוא מציאות בדיונית, להביא מציאות אחרת לתוך זו הישראלית, לשלב כמה רבדי­תודעה, לשקוע במציאות של תשוקה אחת האמורה להפוך ל'הכל', להגיע לאיזו פיסגה פנימית קתרטית שתזכך את הנפש ותבטל את העולם. כמיהה דתית, ללא ספק, שקיימת בהחלט בנפשותיהם של ישראלים צעירים רבים. הגיבורים של ירח אינם מצליחים, וגם כאן אין אנו חשים פליאה, מה גם שיש גבול להזדהות שלנו עם הבעיה החוזרת.הבעיה ב'החושק' היא במישור הצורה. כתיבתו של ירח אינה מתעלה, אינה יוצרת עולם מאופיין וחזק, אסתטית או תוכנית, ולכן היא אינה משנה את תודעתך ואינה יוצרת את הסחף הרגשי של הקורא לעבר הדברים. העובדה שהוא מעלה רעיונות טובים לדיון בנושא חשוב מייחדת את ספרו במידת­מה מספרי אגו רבים הרואים אור בשנים האחרונות. ירח היה צריך לשאול את עצמו האם קורא אחר, שאינו בן דורו, ושאינו דווקא ישראלי, ירגיש את מה שהוא מבקש להעביר. צורת היצירה, האסתטיקה שלה, היא היכולה לגשר על פערים כאלו ולהפוך רעיונות טובים ל'מכות בבטן', לדמעות מעומק הלב או לסערה אינטלקטואלית.