 | | | "דקוטה זה בית" | |
|  | | רוית נאור פגשה כמה מהגברים והנשים שעשו על הדקוטה היסטוריה, ושהדקוטה היא נעוריהם ומיטב זכרונותיהם | |
| | | | |  | סג"מ אורני וסג"מ ורונסקי לא המתינו לצו מילואים. כמה ימים לפני המבצע הם הריחו שזה קורה. הם ארזו סרבלי טיסה, קפצו על האופנוע ודהרו לטייסת. בכניסה לבסיס הם נפרדו בנשיקה ופנו כל אחד לטייסת שלו. ורונסקי מיהר למטוס ההרוורד שעליו טס, ואשתו, סג"מ במיל' בתיה אורני, נווטת בחיל האוויר הישראלי, מיהרה לטייסת 103. בתוך 48 שעות היתה אורני באוויר מעבר לקווי אויב, בדרכה למרחבי סיני.16 מטוסי דקוטה המריאו ב29 באוקטובר 56' לעבר מעברי המיתלה שבחצי האי סיני, עמוסים במאות צנחנים. זה היה האות לפתיחת מבצע קדש, שזוהה לימים עם מטוסי הדקוטה. הם טסו בדממת אלחוט ועם אפס תקלות ושבו בערב לבסיס. לאחר תדלוק קצר הם המריאו שוב, הפעם למשימות פינוי הנפגעים הראשונים.כעבור כמה ימי לחימה, שבהם שלחה טייסת 103 את הדקוטות למשימות שונות סביב השעון, נחתה אורני בשדה תימן שליד בארשבע. "מסביב היתה המולת מלחמה, עשרות מטוסים המריאו ונחתו", היא נזכרת היום, בגיל 67. "ענני אבק כיסו את השטח, ופתאום ראיתי בין המטוסים את בעלי המנוח יעקב ורונסקי, שנחת עם ההרוורד שלו".לאחר ימים ארוכים שבהם שהו השניים באוויר לל א קשר, הם שוב נפגשו. "התחבקנו והתיישבנו ליד גלגל הדקוטה, מתחת לכנף", מספרת אורני. "קיבלנו כמה רגעים חטופים להיות ביחד, ובהם ישבנו מחובקים, מוסתרים מהרוח והאבק. מאז שמור אצלי בלב מקום מיוחד לדקוטה". | |  | |  |
| |  | |  | טייסת, נווטת ואלחוטנית
| |  | | | | ביום שלישי, 30 בינואר, בתום 53 שנות שירות, נפרד חיל האוויר הישראלי מהדקוטה. למטס הפרידה הגיעו כל ותיקי החיל, שמזהים דקוטה גם ממרחק עצום ולעתים בחוש ריח.במובנים רבים, פרידה מהדקוטה היא פרידה מתקופה, מדור שלם של טייסים ולא רק ממכונת טיסה מיושנת ומסורבלת, ששירתה עוד במלחמת העולם השנייה ונעה בשמים גם בתחילת המאה ה21. הדקוטה, שיוצרה בשנת 35', שברה כנגד כל הציפיות לפחות שני שיאים מכובדים: היא טסה הכי הרבה שנים בחיל האוויר וקרוב לאלף טייסים צברו עליה שעות. לא סתם הוכתרה כמטוס המאה.הדרך הטובה ביותר להבין את סוד קסמה היא באמצעות האנשים שטסו עליה. כל אחד מהם השאיר בה משהו ממנו, ונראה שגם עשרות שנים אחרי הישיבה בקוקפיט נשאר גם בהם משהו ממנה."אינספור תקלות טכניות היו חלק בלתי נפרד מכל המראה, נחיתה או טיסה שגרתית", נזכר סא"ל במיל' שולי נאור (60). "ובכל זאת, גם היום, 30 שנה אחרי הפעם האחרונה שבה אחזתי בהגה הדקוטה, אני עדיין זוכר בעל פה את הצ'ק ליסט. יש דברים בחיים שלא משנה מתי עשית אותם הם תמיד יהיו חלק ממך עד יום מותך".ימי התהילה של הדקוטה נרשמו בתקופה שבה גם חי ל האוויר נראה אחרת. ללא בג"צים ותקשורת היו בשנות החמישים נשים שהיוו חלק בלתי נפרד מתא הטייס. בהצנחה במיתלה השתתפו שלוש נשים: סגן במיל' יעל רום (פינקלשטיין) היתה טייסת משנה במטוס שהוביל את הרביעייה הראשונה; סג"מ במיל' בתיה אורני היתה נווטת ואוהליה צימחוני (ז"ל) היתה אלחוטנית מוטסת. שלושתן המשיכו לטוס בשירות מילואים מלא, גם לאחר שנישאו והפכו אמהות."יש לי 1,200 שעות טיסה על הדקוטה", מספרת אורני, "ובשמחה הייתי ממשיכה לטוס במילואים. בשנת 62' הכריחו אותי להשתחרר. הייתי אמא לשניים ולא דיווחתי על כך כדי שאוכל להמשיך לטוס. אבל אז השליש התייצב אצלי בבית עם טפסים ואמר שאם לא אחתום עליהם יזרקו אותו מהתפקיד". | | | | |
| | | | | נחיתה במשטח עם בורות בעומק חצי מטר
| | | | | | גם יעל רום, האשה היחידה עד כה שסיימה קורס טיס צבאי כטייסת והוסמכה לקברניטה, בילתה את רוב שעותיה בתא הטייס בדקוטה. רום השתחלה לקורס טיס מספר חמש כמעט במקרה וסיימה אותו במקום השני אחרי המצטיין של הקורס. ב53' הגיעה לטייסת הדקוטות, ועליהן צברה 1,500 שעות. במבצע קדש היתה בת 24, סגן במילואים. איך היתה התחושה לפני הטיסה למבצע?רום: "הצנחנים, במדים ירוקים, ישבו למרגלות המטוס כשהגענו, אנשי צוות האוויר, בסרבלים הבהירים שלנו. באותו רגע חשבתי שבעוד כמה שעות אנחנו הולכים להצניח אותם בקצה העולם, הם יוצאים לקרב ומי יודע מה יקרה איתם. אנחנו עושים מקלחת ונצא ונחזור בתחתונים נקיים. והם, מי יודע מי מהם יחזור בכלל".רפול, קצין המודיעין שלו ומפקד הפלוגה, שאותם רום הכירה היטב מהאימונים, עלו על המטוס שהטיסה. "הכרנו את כולם. הם היו חברים שלנו וההרגשה לא היתה קלה. 48 שעות אחרי הצניחה במיתלה כבר חזרנו כדי לחלץ פצועים. הדקוטה לא אכזבה ונחתה במשטחים עם בורות בעומק חצי מטר. העמסנו מאה פצועים, הרבה מעל למגבלות, והצלנו את כולם". ומה נשאר לך מההצנחה המפורסמת הזו?"48 שעות אחריה שבנו לשם כדי לפנות שוב פצועים. אחד הפצועים אמר לי: 'את זוכרת שזרקת אותי מהמטוס הזה לפני 48 שעות?'. קיבלתי צמרמורת אבל המשכתי לתפקד. הוא לפחות נשאר בחיים". מה המשמעות של המטוס הזה בעבורך?"דקוטה זה בית. זה מקום שמרגישים בו הכי נוח והוא נשאר בתוכך גם אם החלפת כתובת. הדקוטה תמיד שירתה אותי בנאמנות והחזרתי לה באותה מידה". יש תסכול או קנאה כאשר את מביטה על הבחורות של היום, שמתחילות לפקוד את מסדר הכנפיים?"על ציר הזמן יש עת לכל חפץ. את שלי עשיתי בדור שלי ויצאתי מנצחת. אם ביולי תהיה לנו בחורה שתצליח לסיים את הקורס כטייסת, זה יהיה 50 שנה אחרי שאני סיימתי את הקורס. אני מצטערת שזה קורה כל כך לאט וכל כך מעט. עכשיו שיעשו את מה שהן צריכות לעשות בדור שלהן". | | | | |
| | | | | ריח השמן וזיעת הלוחמים
| | | | | | כל מי שאי פעם הטיס דקוטה מדבר עליה לא רק בלשון נקבה, אלא בהרבה סנטימנטים. מזכירים את הריח המיוחד שלה, בעיקר בשל הדליפות הבלתי פוסקות של השמן ההידראולי, את זווית השיפוע החדה שהובילה לתא הטייס ואת הנאמנות הבלתי רגילה שלה, גם כאשר נדרשה למשימות שחרגו מהמגבלות ההגיוניות."הדקוטה השתתפה בכל מלחמות ישראל, בקשת משימות רחבה, ומעולם לא אכזבה", אומר סא"ל במיל' יהודה ארבל (פופקו), 75, שפיקד על טייסת דקוטות בשנות החמישים. "ודאי שעצוב לי שנפרדים ממנה. היא חלק מהגוף שלי. עד גיל 65 טסתי במסגרת המילואים, ואם הייתי יודע שיש לה רק עוד עשר שנים הייתי נלחם להמשיך לטוס עליה עד יומה האחרון". זיכרון מיוחד שקשור לדקוטה?"במלחמת יום כיפור טסתי מעל נאחל ושמעתי בקשר שיש פצוע שחייבים לפנות. נחתנו באמצע שומקום ופינינו אותו. שנים אחר כך עמדתי בתור בבנק ופתאום קופץ עלי בחור, מחבק ומנשק אותי. זה היה הפצוע שבאותו חילוץ ניצלו חייו". קשה לך עם הפרידה מהמטוס?"עד היום אני זוכר את הריח שלה. ערבוב של שמן הידראולי וריח אנשים. אתה יכול לשפץ או להחליף כיסוי, אבל את ריח הזיעה, הפחד, השמחה והדיכאון שום צבע לא ימחק. הריח יישאר איתי תמיד".מי שחושב שמדובר בנוסטלגיה דביקה, טועה. צריך לבקר בתא הטייס כדי להאמין שההיסטוריה אכן משאירה עקבות גם על מכשירים. גם טייסים צעירים שטסו עליה בשנים האחרונות מדברים באותם מושגים כמו ותיקי דור הבוכנה. מי שהחזיר אחרון את המפתחות וסגר את הדלת ביום שלישי האחרון היה סא"ל ישי, המפקד האחרון של טייסת הדקוטות."רק לפני שנה וחצי טסתי עליה בפעם הראשונה לאחר שמוניתי למפקד הטייסת", מספר סא"ל ישי. "בפעם הראשונה שהתיישבתי ליד ההגאים זה היה כמו לחזור במנהרת הזמן. מנועי בוכנה זה סוג של מטוס שפחות ופחות פוגשים וזו חוויה מעניינת. כל פעולה הכי פשוטה הופכת לפרוצדורה שלמה ואתה עושה הכל בידיים". איך המטוס מתנהג בזמן הטיסה?"כמו סוס פרא. אחרי שלומדים להשתלט עליו הוא נפלא, אבל אם אתה מרפה קצת את המושכות הוא בועט וזה הכיף הגדול בטיסה. למרות שחיל האוויר נפרד ממנו, מדובר במטוס נצחי. הוא עלה לאוויר באמצע שנות השלושים, פחות מ30 שנה אחרי ייצור המטוס הראשון בעולם, והוא טס עד היום. ממוצע אורך החיים של מטוס הוא כ30 שנה. הדקוטה טסה יותר מכפול. ה יא מטוס המאה". גם לך הפרידה קשה כמו לוותיקים?"גם ילדים בני 20 שהגיעו הנה בשנה האחרונה נקשרו אליה. טייסים צעירים אומרים לי שהם שמחים שיצא להם לטוס עליה, וגם להם נצבט הלב. גם לי יש פינה לדקוטה, אבל במאה ה21 היא עוף חריג וגם זמנה הגיע". | | | | |
| | | | | מטלאי צהוב למגן דוד כחול
| | | | | | אבל ההבנה הרציונלית שלמנועי בוכנה אין מקום במאה ה21 אין בה כדי להקל על צער הפרידה. הדקוטה יכולה לשמש כסמן בספר תולדות עם ישראל ולא רק כפרק ממערך התובלה של חיל האוויר.יוסי עופר היה בן 15 כאשר שוחרר ממחנה הריכוז בוכנוואלד. בחורף של השנים 44' ו45' עבד כאסיר במפעל גרמני לייצור מטוסים. "אז דבק בי שיגעון הטיסה", משחזר עופר, 71, סא"ל במיל'. "ידעתי שיום אחד אהיה טייס".עופר הוא הניצול היחיד ממשפחתו ועלה לישראל נחוש בדעתו להגשים את חלומו להיות טייס. "אני זוכר את הפעם הראשונה שעמדתי ליד הדקוטה וכמה היא הרשימה אותי", הוא נזכר. "ידעתי שאני חייב להטיס אותה".עופר הצליח להתגייס לקורס טיס מספר שלוש של חיל האוויר. ב12 באפריל 51', בדיוק שש שנים לאחר ששוחרר מבוכנוואלד, עמד על מגרש המסדרים וקיבל את כנפי הטיסה שלו. "המגן דוד הצהוב שענדתי במחנות הפך למגן דוד כחול של חיל האוויר. לא היה איש גאה ממני לענוד אותו", הוא אומר בהתרגשות, גם 50 שנה אחרי הטקס.בשנות השישים פיקד עופר על טייסת הדקוטות, ובין השנים 69' ל83' טס בשירות המילואים. במבצע קדש הוביל את הרביעייה השנייה להצנחה במיתלה. "עד היום אני מסוגל להטיס אותה בעיניים עצומות", הוא טוען. "מבחינתי הדקוטה היא גם הנעורים והגעגוע לטיסה ולהישג האישי שלי". אז גם אתה עצוב?"אני לא מרשה לעצמי להיות עצוב כי יש לי כל כך הרבה סיבות אחרות בחיי להיות עצוב. אני עצוב שאני לא טס יותר, אני עצוב שאני לא מסוגל לזכור את הורי. אני מעדיף להתייחס לזה כרגע חגיגי, אפילו היסטורי, כמו מסך שיורד בתום תקופה. הדקוטה חותמת את דור מטוסי הבוכנה". | | | | |
| | | | | בכנפיים מאונכות במקביל לצוקים
| | | | | | רס"ן במיל' אורי יפה, 70, משתדל גם הוא להדחיק את הנוסטלגיה. יפה, בוגר קורס הטיס הראשון של החיל, טס על הדקוטה בין השנים 53' ל65' והוביל את הרביעייה השלישית במבצע ההצנחה במיתלה."למרות שאהבתי לטוס עליה, מה שנשאר איתך זה הפעולות שעשית ולא המטוס עצמו", טוען יפה. "הוא היה ונשאר מטוס שנעים מאוד להטיס, שלא אכזב, בלי תאונות וכותרות בעיתון. יכולת לעשות איתו הרבה טעויות והוא סבל הכל. ניסו עם הדקוטה כל דבר, כולל הצנחה של ג'יפ, והיא עמדה בכל". אתה מתגעגע לימים ההם?"אני לא מתגעגע לכלום. לא למטוסים ולא לאנשים. הפילוסופיה שלי זה לא לחיות על נוסטלגיה אלא ללכת קדימה".למרות הפילוסופיה של יפה, גם לי, שנולדתי הרבה אחרי ימי התהילה של הדקוטה, קשה לוותר על הנוסטלגיה. נולדתי בתל נוף בשנת 63' ואבא שלי, שולי נאור, שירת כקברניט צעיר על דקוטה. לפיכך צברתי גם אני לא מעט שעות טיסה ואספתי אלבום זכרונות פרטי, כולל לא מעט תמונות שצולמו בשבתות שבהן היינו סתם הולכים לבקר אותה, לטפס על כנפיה או לרוץ במורד המעבר התלול של תא המטען. הדקוטה היתה ונשארה באלבום המשפחתי שלנו כ"מטוס של אבא". "לא במקרה התייחסנו אליה בלשון נקבה", אומר סא"ל במיל' נאור. "כמו רעיה נאמנה, היא לא הכזיבה מעולם ואנחנו, לפחות בלבנו, שמרנו לה אמונים. היחס הסנטימנטלי אליה מתבסס על העובדה שברגעי מבחן אמיתיים היא תמיד הוכיחה את עצמה. אני ומאות לוחמים אחרים חייבים לה את חיינו".ב8 ביוני 67', ביומה הרביעי של מלחמת ששת הימים, הוצב נאור לטיסת סיוע מודיעין אוויר באזור בירגפגפה. "חייהם של חיילי השריון בשטח היו תלויים במידה לא מבוטלת בהצלחת המשימה שלנו", משחזר נאור. "כשהגענו לאזור הקרבות גילינו במרחק מאה מטר מאיתנו זוג מטוסי מיג 19 מצריים. המוביל המצרי זיהה אותנו והיה ברור שהם מנסים להפיל אותנו. מימין היו ארבעה טנקים ישראליים. ירדנו לגובה הצריחים של הטנקים, בתקווה שהם יראו את המיגים שרדפו אחרינו ויירטו אותם. השריונאים כל כך נבהלו שהדקוטה הולכת להתרסק עליהם שהם קפצו מהטנקים. הבנו שאנחנו חייבים להציל את עצמנו, למרות שהיינו במטוס בוכנה מיושן כשמאחורינו שני מטוסי קרב מהמשוכללים באותם ימים. נכנסתי בטיסה מטורפת אל בין הצוקים, נצמדתי לדופן ההר בטיסה צדית, שלא אפשרה למיגים ליירט אותנו ואחרי שני נסי ונות יירוט כושלים התחמקנו מהם וחזרנו הביתה בשלום".לימים הפך סוג הטיסה הזה, שבו דקוטה טסה לאורך מצוקים בכנפיים מאונכות לקרקע, לאחד המיתוסים של מערך התובלה והפכה לפרק שנלמד בבית ספר לטיסה עד היום. נאור יצא מהגיחה הזאת עם עיטור הטיסה המצטיינת. "זו היתה עוד הוכחה בשבילי שהתחליף היחיד לדקוטה הוא דקוטה אחרת", מסכם נאור. "הדקוטה היא סמל לסוג תעופה שעבר מהעולם. לתקופה שבה המציאות הכתיבה את המגבלות וכללי הטיסה. בפרספקטיבה של 30 שנה, חלק מההיסטוריה של הדקוטה נשמע כמו אגדה". והאגדה הזו כתבה ביום שלישי את הפרק האחרון שלה."גם אותנו, טייסי העבר של חיל האוויר, מכניסים לאטלאט לאלבומי הזכרונות. למרות שטסתי בחיל האוויר על תשעה מטוסים, הייתי שמח לשמור לעצמי מקום באלבום ליד הדקוטה". | | | | |
| | | | | שיר הדקוטה
| | | | | | מילים: שולי נאור (נדלר)הנה תקופה זו עוברתדור הבוכנה כבר נעלםאך הדקוטה המפוארתתטוס עוד לעולםגדולי עולם רבים הטסתיגם צנחנים ולגיונותובמצור תמיד חילצתיפצועים ותינוקותסובב מדחףעל ציר רופףהשמן דולףוגם אם המנוע חםהיא לא הכזיבה מעולםמיד בתום מבצע קדשדי וחסל אמרו כולםאותי הוציאו מהסלביץ'לטוס בווייטנאםדורות רבים אני הדרכתישל טייסים ונווטיםהיום אותי כולם עזבועברו לסילוניםסובב מדחףעל ציר רופףהשמן דולףעל אף הגיל והשניםהיא עוד תטוס לעולמים | | | | |
|
| | |
