"רוף דאר לאנגעאר" (תקראו לארוך) זה שהיו גנגסטרים יהודים במאפיה האמריקאית זה לא חדש, אבל כעת מסתבר שבריונים דוברי יידיש גם לחמו באנטישמיות ושקלו כנראה לחסל את הפיהרר מרדכי חיימוביץ 09/02/01 "ציפורניים" הוא עכשיו סוס מת. האמת, אף אחד לא חשב שסמואל "ציפורניים" מורטון יגמור כל כך מהר. איש עם סטייל. הוא רכב על סוסים כמו קלארק גייבל והתלבש כמו רודולף ולנטינו. נולד להיות כוכב. לא כל יהודי התקבל לכנופיית הגנגסטרים האירית של דיון או'באניון. אבל בעורקיו של מורטון, שבתעודת הלידה שלו היה רשום מרקוביץ', זרם החומר הנכון. אותו אדרנלין שוצף שמוביל אותך להשתכשך בבריכה אחת עם דגי טרף מהזן של אל קפונה ו"לאקי" לוצ'יאנו.סוסים היתה אהבתו האמיתית של ציפורניים. בבוקר יום ראשון, מאי 23', הוא הדהיר את סוסו בפארק לינקולן שבשיקגו. לפתע ניתק הרסן ומורטון מצא עצמו מלחך את הדשא. הסוס היה עצבני. את זה ראה כל מי שגרר את אחוריו לפארק באותו בוקר. ניחוח החופש הטריף את נחיריו. הוא שעט, דהר ובעט בראשו של ציפורניים, שמת במקום.החברים, הלומים מכאב ומצער, דרשו נקמה. לואיס "שני אקדחים" אלטארי נבחר להוביל את מסע העונשין. זאת היתה חבורה שותקת עם ורידי צוואר בעובי מלפפון. הם פרצו לאורווה, חטפו את הפושע, העמידו אותו מול כיתת יורים בדיוק בשביל שבו נפח מורטון את נשמתו המקוללת, ירו ובכו. הסו ס מת עשר פעמים. כל בחור נעץ בו כדור עד שנחה דעתם, ו"שני אקדחים" הרים טלפון לאורווה: "לימדנו את הסוס הארור לקח. אתם יכולים לבוא לקחת את האוכף".כנופיית או'באניון ארגנה לוויה שסדקה את כל הלבבות הערלים בשיקגו. רוצחים עם פני אבן התפלשו בדמעותיהם לאורך ארבעה קילומטרים. שש לימוזינות נשאו את הפרחים. כרישי העיתונות צללו למעמקי הפואטיקה כדי לברור את המילים הנוגעות ביותר. 5,000 יהודים, ובהם רבנים, באו להיפרד ממנוח אציל נפש, ושאלה אחת ריחפה מעל מסע ההלוויה הנוגה: למה כל כך הרבה יהודים שומרי חוק באו לומר שלום לציפורניים?ובכן, מורטון לא היה רק גנגסטר אלא גם ידיד. מאז שהיה פרח פושעים הקפיד לשמור על שלומם של היהודים מול ההתקפות האנטישמיות. הקהילה התייצבה לומר "שלום, חבר". לקשוחים שבגנגסטרים יש אמא "האם אנחנו מדברים על גנגסטרים שגדלו ברחוב הנשמות הטהורות?", אני שואל את פרופ' רוברט רוקאווי מאוניברסיטת תל­אביב. רוקאווי מציע שלא אתן לאמפתיה לשבש את דעתי. "הם כולם התחילו את הקריירה בגניבות מיהודים ובמכות ליהודים".­ אז יכול להיות שעליית הנאצים באירופה היא שהבעירה את אש ההזדהות בעצמות הגנגסטר היהודי?"אנשים כמו מאיר לנסקי ומיקי כהן ניסו לעמוד מול הבונד הנאצי. הנאצים רצו לכבוש את הרחוב, אבל הגנגסטרים היהודים לא פחדו מאיש ופוצצו הפגנות שלהם".ייתכן שהם גם הבינו מהר מאחרים מיהו אדולף היטלר. תיק של האפ.בי.איי מוכיח כי נחקרו שמועות על התנקשות שזוממים הגנגסטרים בחייו של היטלר באפריל 33', כמה חודשים לאחר עלותו לשלטון. בחקירת הפרשה, לאחר תלונה של שגריר גרמניה בוושינגטון, היה מעורב ראש השירות המיתולוגי, אדגר הובר.את כל אלה מספר רוקאווי בפרק חדש שהוסיף לספרו But He was Good to his Mother"" ("אבל הוא היה טוב לאמא שלו", הוצאת גפן) על עולם הפשע היהודי בארצות הברית. את שם הספר קיבל מאמו במקרה. יום אחד סיפר לה רוקאווי שאחד מבניו של הרוכל השכונתי הוא רוצח, והיא השיבה: "כן, אבל הוא טוב לאמא שלו".הקשוחים שבגנגסטרים, מתברר, חיפשו תמיד את אמא. בפגישתם הראשונה ביקש לואיס בוכהלטר מלאקי לוצ'יאנו לקרוא לו "לפקל'ה", כמו שקראה לו אמא. האיטלקי נשבה מיד: "איך אפשר לא לאהוב מישהו שחושב על אמא שלו?".גם רוקאווי מבין משהו באמהות. הוא התייתם מאביו בגיל צעיר ואת רוב שנותיו עשה עם אמו. "רק לאמא שלי היה חשוב התואר הזה, פרופסור. אתה תקרא לי בוב", צחק אלי.הוא נולד ב­39' בדטרויט, דור שני לאמריקאים. עד גיל 11 למד בישיבה. סבו, שהיגר מרוסיה, היה רוכל. לחבר של סבא, רוכל גם הוא, קראו פליישר והיו לו שלושה בנים. "כולם היו רוצחים", הוא מסנן בנימה אקדמית. הוא זוכר את אמא שמה יד על הפה ומזהירה אותו שלא ידבר עליהם. היה לו דוד "שהיה בעניינים", יותר מזה הוא לא מוכן להגיד.בעיניים כלות הביט בהם, בסלבריטאי המאפיה. הם נפגשו בבית הקפה דה קרים אוף מישיגן וגם בבוסקי'ס, מסעדה שממנה הוצאו כמה גנגסטרים במצב מאוזן.את כולם ראה בוב "דה קיד" מהדסים ברחוב במלוא הדר חשיבותם. במעילים ארוכים התלויים ברישול מגונדר על הכתפיים, במגבעות מעוטרות בסרטי משי, בנעליים בשני צבעים ושפיץ לבן, עם סיגר בזווית הפה, במכוניות מצוחצחות, עם נערות צחקניות. בלונדיניות בעיקר. ברנשים וחתיכות.את שהחמיץ ברחוב השלים בקולנוע. מכל סרטי הגנגסטרים אהב את "באגסי" עם וורן ביטי, אך הוא זוכר גם את "פני צלקת" בגרסתו הראשונה מ­30'. את אל קפונה עשה שחקן יהודי, פול מוני, ואת סגנו "ליטל סיזאר" עשה יהודי אחר, אדוארד ג. רובינסון. אל קפונה האמיתי ישב על הסט כיועץ. כל הוליווד התייצבה לתפוס תמונה עם הצאר של הפשע. לא מדברים על זה שנים נזהרה הקהילה היהודית בארצות הברית מלכתוב על הקרימינלים שלה, מטעמים של "מה יגידו הגויים". רוקאווי: "עורך של עיתון יהודי בדטרויט לחץ עלי שלא אפרסם פן אעודד אנטישמיות. אז בהתחלה באמת לא כתבתי".לפני 20 שנה פרסם מאמר Journal of Ethnic Studies"­ב" וקיבל מכתבי תגובה נזעמים. "זה היה מעין חרם. איסור לדבר על הנושא. ליהודים פשוט לא היה ביטחון עצמי והם חשבו שמחקר על הפשע היהודי יעורר את זעם הגויים. כולם כתבו על השואה, על הציונות, אבל האם כל היהודים היו אנשים יפים? לא היו פושעים יהודים בגרמניה של המאה ה­19 ובאנגליה או ברוסיה? יהודים עסקו בסמים ובזנות וצריך להגיד את זה".ב­63' נחת לראשונה בארץ. "לא ממניעים ציוניים", הוא מבהיר, "כאן הכי זול. תוכנית Summer in Kibutz עלתה 505 דולר במקום 535 דולר לחופשה ביוון". הוא התגלגל לקיבוץ גבת. "היה כיף. פתאום כולם יהודים. בנות יהודיות. It's great".בקיבוץ רצו שיישאר כמורה לאנגלית, אבל לרוקאווי היו תוכניות אחרות. הוא חזר רק לחופשות, וב­70' השלים דוקטורט בהיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת מישיגן ולימד בטקסס. ב­71' עלה לארץ, התקבל לעבו דה באוניברסיטת תל­אביב וגר ברמת אביב. כמה שנים אחר כך התחתן עם בטי רוקאווי, בעלת סוכנות הדוגמנות אימאג'. יש להם שני ילדים וגירושים מאושרים.כרגע בטי גרה עם בוב רוקאווי בבית העץ שלו בארסוף, שכונת יוקרה בגב של קיבוץ שפיים, עם הפנים לים. אנחנו יושבים בסלון. בוב בג'ינס. קשה לי להסביר מה הביא לאינטימיות שמאפשרת לי לגשת למקרר ולקחת ספרייט כאילו הייתי בסלון הולדתי. ייתכן שהיתה זאת השיחה. החשיכה שירדה על בית העץ החזירה אותנו לימי שיקגו העליזים. כפתה עלינו ניתוק מבורך משידורי התעמולה והתזזית שעל כביש החוף. ייתכן שזאת השקיפות שפיזר סביבו. לאחר כל צלצול טרח לדווח לי מי היה על הקו, עדכן אותי שעוד מעט תגיע בטי, סיפר כמה עלה המגרש (הרבה) וכמה הוא עולה עכשיו (הרבה מאוד) ושיתף אותי בתוכניותיו. פרופ' רוקאווי ייקח שנת שבתון באמריקה. לא בטוח שיחזור. אדם בעקבות גנגסטריו. רוטשטיין היה המוח הם היו שבעה: לואיס "לפקה" בוכהלטר, בנג'מין "באגסי" סיגל, ארתור "דאץ' שולץ" פלגנהיימר, מאייר "איש קטן" לנסקי, צ'רלי "המלך" סולומון, מקס "בו­בו" הוף, ואבנר "לונגי" צווילמן. כולם גנגסטרים. כולם יהודים."אנחנו יותר גדולים מתעשיית הפלדה", התגאה פעם לנסקי. באלוהים שהוא צדק, והשלטון רק עזר להם לגדול. בינואר 1919 אישרו כמעט כל מדינות ארצות הברית את החוק שאסר מכירת אלכוהול וסימנו את תור הזהב של הגנגסטרים. החוק נכנס לתוקפו בחצות של ה­16 בינואר 20', ומאותו רגע כל אמריקאי מגיל 12 ומעלה חיפש בטירוף משהו לשתות. אומה שלמה הוכתה בצמא בלתי נשלט. 200 אלף ברים מחתרתיים נפתחו בן לילה. רשתות הברחה של מהגרים איטלקים, אירים ויהודים התארגנו לתדלק את הברים האלה."כשהבקבוק על המשאית זאת הברחה, אבל על מגש כסף במועדון זה אירוח", נידב אל קפונה אבחנה פילוסופית דקה. אל קפונה היה מגש הכסף של תקופת היובש. דרכו עבר הכל.ניו יורק על שני מיליון יהודיה הפכה לבית המקדש של הג'ואיש גנגסטריזם. הכוהן הגדול היה מהמר מקצועי בשם ארנולד רוטשטיין. הרבה דמיון, הרבה מוח. רוטשטיין עיצב לפשע אישיות משלו. את חוטפי התיקים וגנבי המרכולים הפך לחברים בביזנס מפואר. "הוא היה איש עסקים אינסטינקטיבי", אמר לנסקי.היהודים התערבבו חזק בשוק הסמים, אך יריית הפתיחה של מלחמת העולם השנייה חיסלה את העסקים. עם כל היהודים חיסלו הנאצים גם את הפושעים היהודים, ובהם ספקי הסמים. "אחרי פרל הארבור שקעה אירופה בתוהו ובוהו", כותב רוקאווי. "נהרסו קשרי היהודים האמריקאים עם סוחרי הסם".איכות המוצר הידרדרה עם יציאת היהודים מהתמונה. "היהודים היו אנשי עסקים הגונים", סיפר סוחר סמים. "הם רצו לעשות עליך דולר היום ודולר מחר. האיטלקים רצו לעשות עליך עשרה דולר היום ו­50 מחר". אבל רוטשטיין נשאר גדול. ברשימת מקבלי המשכורות שלו היו שמות כבדים כמו ג'ק "רגליים" דיאמונד, לאקי לוצ'יאנו, דאץ' שולץ ופרנק קוסטלו. "הוא לימד אותי להתלבש בטוב טעם. בזכותו נפטרתי מכל הבגדים הצעקניים האלה", סיפר לוצ'יאנו על רוטשטיין.האיטלקי נתן ליהודי להוביל אותו בשבילי החיים הטובים. "הוא לימד אותי להשתמש בסכין ומזלג ולפתוח דלת לבחורה", סיפר לאקי. רוטשטיין שימש השראה גם לסופר דיימון ראניון, שכינה אותו "המוח". דמותו של נתן דטרויט ב"ברנשים וחתיכות" גזורה במידותיו. גם סקוט פיצג'ראלד נזקק לרוטשטיין ב"גטסבי הגדול" ועיצב לפיו את המהמר מאייר וולפסהיים.אבל רוטשטיין האורגינלי לא האריך ימים. הוא נורה במלון פארק סנטרל ב­28'. "מי ירה בך?", שאל אותו חוקר המשטרה כששכב מדמם בבית החולים. "איני רוצה לדבר על זה", השיב, "אטפל בזה בעצמי". כמה דקות אחר כך מת. קשוח עד הסוף. רצח באמבטיה לעונג שבת ארתור פלגנהיימר כונה "דאץ' שולץ" על שום עיניו הכחולות, שיערו הבהיר ומבנה גופו המוצק שהזכיר לבחורים חבר רצחני במיוחד שפעל בברונקס בתחילת המאה שעברה. הוא אהב את הכינוי כי היה גזור בגודל כותרת. "לו הייתי מתעקש על פלגנהיימר איש לא היה שומע עלי", אמר פעם. "כולם שנאו אותו, גם אלה שעבדו איתו", אומר רוקאווי. "קמצן אובססיבי".פרקליטו, דיקסי דיוויס, אמר שאתה יכול לקחת לשולץ את נערתו, אך אם תיקח ממנו אפילו סנט יהרוג אותך בלי לחשוב פעמיים. דיוויס ראה פעם את אחד מעובדיו של שולץ אוזר אומץ ומבקש העלאת שכר. כשהעובד גמר להרצות את טענותיו תקע שולץ את אקדחו בפיו ולחץ על ההדק.­ האם ליהודים לא היה איזה קורטוב של חמלה לעומת האיטלקים או האירים?"הם היו אלימים כמו כולם ואכזרים כמו כולם. כל מי שנכנס לעסק הזה היה צריך להיות מוכן לקבל כדור או לתת כדור".דוגמאות? הנה המקרה של אייב ריילס, רוצח יהודי רע מזג שנחקר בידי התובע הנדהם ברטון טורקוס.טורקוס: "האם המצפון שלך לא מציק לך? האם אתה בכלל מסוגל להרגיש משהו?".ריילס: "ואיך אתה הרגשת בהופעה הראשונה שלך בבית המשפט?".טורקוס: "הייתי די עצבני".ריילס: "ואיך זה היה בפעם השנייה?".טורקוס: "היה יותר טוב, אבל עדיין הייתי קצת עצבני".ריילס: "ואחרי זה?".טורקוס: "אחרי זה הייתי בסדר גמור. התרגלתי".ריילס: "אותו דבר קרה גם לי. התרגלתי לרצוח".ואלה לא היו סתם סיפורים. אותו ריילס נתקל פעם בחנות ממתקים בבחור ששמו ג'וני. הוא לא הכיר אותו, אך בידיו היה חוזה לחסל אותו. זה היה ביום שישי לפנות ערב, כשעה לפני שריילס עמד לסעוד עם אמו את ארוחת השבת, גפילטע פיש ומרק עוף עם אטריות. ריילס הזמין את ג'וני לסעוד בבית אמו. אחר כך שלח את אמא לקולנוע. היא רק טרקה את הדלת וריילס, עם עוד בחור, באגסי גולדשטיין, התנפלו על האורח וחנקו אותו. אחר כך גררו את הגופה לאמבטיה, ניסרו אותה וארזו אותה בשקיות. גולדשטיין לקח את השקיות ליעד לא ברור וריילס ניקה את האמבטיה. כשחזרה האם מהסרט התיישב איתה ריילס לתה ועוגת דבש. עונג שבת. "הרוג את היהודי" בנג'מין "באגסי" סיגל ומאיר לנסקי היו שני הקרימינלים היהודים הבולטים ביותר במאה ה­20. כשהקימו את הכנופיה שלהם היה לנסקי בן 19 וסיגל בן 15. לנסקי תרם את המוח, סיגל את השרירים. יפה, אכזר וחמום היה סיגל."בעבור שני דולרים היה מסוגל לשבור יד ובעבור 50 דולר להרוג", סיפר אחד מבלשי משטרת ניו יורק. את משנת חייו סיכם סיגל במשפט אחד: "חיה מהר, מות צעיר ושתהיה גופתך יפה". כשהיה חוטף את Bugs­ה (אטרף או קריזה) היה הופך לפצצה מתקתקת. מכאן הכינוי Bugsy. אבל סיגל שנא את הכינוי ואיש לא העז לקרוא לו כך בפניו. "בן" הם קראו לו במיתרים משומנים."הוא היה צעיר ואמיץ ואהב אקדחים", סיפר לנסקי. "הבעיה הגדולה שלו היתה שתמיד היה מוכן לפרוץ פנימה ולפתוח ראשון באש. לדעתי, הרבה יותר טוב לא לירות. כדאי תמיד להשתמש בהיגיון, ורק אם לא הולך אז באיומים. האלימות היא תחליף עלוב לשכל".סיגל התפעם במיוחד מהידידות המופלאה שנרקמה בין לנסקי ללאקי לוצ'יאנו. "הם היו יותר מאחים. הם היו כמו זוג נאהבים למרות ששום דבר מיני לא היה שם. הם רק הביטו זה בזה וידעת שתכף האחד יגיד את מה שהאחר חושב".­ אבל במה נב דל לנסקי מלוצ'יאנו? במה הגנגסטרים היהודים היו שונים מהאיטלקים?"רובם שירתו בכנופיות של יהודים ודיברו יידיש. לגנגסטרים היהודים לא היה דור המשך. אין מוטיב של 'קוזה נוסטרה'. הגנגסטר היהודי רצה שבנו ילמד באוניברסיטה. אצל האיטלקים היו המשפחות. אב העביר לבן. אצל היהודים לא היתה משפחת לנסקי".­ לנסקי היה המתוחכם שבגנגסטרים היהודים?"אני חושב שכן, אבל היה גם מו 'מוזס' דאלטס. שניהם היו קטנים כאלה, אבל מאוד חכמים".­ היה איש נחמד, לנסקי?"היה נחמד. אבל הוא ידע שאני יודע בדיוק מי הוא. נפגשתי איתו ב­80'. הוא רתח על יוסף בורג (שר הפנים דאז ­ מ.ח), שלא נתן לו תעודת עולה. 'מה הוא חושב לעצמו? שישראל היא עסק פרטי שלו?'. אמרתי לו: 'כן, מאייר. יש אנשים בישראל שחושבים שהמדינה היא עסקם הפרטי".­ לא שאלת אותו אם הוא רצח את באגסי?"לא, הוא לא היה עונה לי. שאלתי אותו איך היה להיות יהודי בארצות הברית אחרי מלחמת העולם הראשונה".שנות העשרים של המאה שעברה הביאו התקפות גזעניות על המהגרים היהודים בארצות הברית. הגנגסטרים היהודים נחלצו לא פעם להגנת הקהילה מפני הבריונים. מקצתם ממש רא ו בזה מחויבות לעמם. המעמד הזה זיכה את הגנגסטרים היהודים בהערצה מסוימת. כך, למשל, השתתפו המוני יהודים בהלוויתו של "ביג ג'ק" זליג. "אנשיו היו מכסחים את הבריונים שניסו למרוט זקנים ליהודים", הסביר אחד האבלים.אבנר "לונגי" צווילמן היה מאהבה של ג'ין הארלו. הוא זכה לכבוד מפני שאנשיו, "המטיילים העליזים", הגנו על הקהילה מפני האירים האלימים. כשהאירים שעטו לניוארק הדהדה ברחובות הקריאה "רוף דאר לאנגעאר" (ביידיש: "תקראו לארוך"). מהיר כברק הופיע לונגי וגירש את הפורעים.גם מקס "פאדי" הינקס, אחד מאנשיו של לונגי, לא היה ילד. "פעם צפה בתחרות אגרוף שבה התחרה איזה נער יהודי", סיפר אחד מחבריו, "ופתאום שמע מישהו בשורה שלפניו זועק 'הרוג את היהודי'. פאדי נקלע להתלבטות. מצד אחד לא רצה לוותר על סיגר ההוואנה שלו, מצד שני התקשה לבלוע את העלבון. לבסוף החליט שעליו להקריב קורבן. הוא טפח למתלהם על כתפו וכשהבחור הסתובב הוא נעץ את הסיגר בעינו הימנית. פאדי איבד את הסיגר אך היה לגמרי שלם עם עצמו". פוגרום בעצרות הנאציות השפל הכלכלי ועליית היטלר באירופה הגבירו את האנטישמיות באמריקה. אנשים מסוגו של פריץ קון, מנהיג הבונד הנאצי, הדאיגו את היהודים. תגובת המנהיגות לא היתה מאורגנת, מחשש לאנטישמיות. לגנגסטרים, לעומת זאת, לא היתה בעיה מה יאמרו הגויים.מדי פעם ביקשו מהם אנשי הממסד עזרה. נתן פרלמן, שופט ניו יורקי, חשב שעל היהודים לגלות "קצת יותר מיליטנטיות" בפיזור העצרות הנאציות. הוא התקשר ללנסקי והציע כסף וסיוע משפטי. רק הסתייגות אחת היתה לפרלמן: "בלי להרוג. מכות? בבקשה, אבל לא יותר".לנסקי, מאוכזב קמעה, הסכים. "או.קיי. בלי גופות". הוא דחה באדיבות את הצעת השופט לתת לו כסף, אך בפיו היתה בקשה אחת: שפרלמן ידאג שהעיתונות היהודית לא תצלוב אותו אחרי הפעולה. שנים אחר כך אמר: "אני יהודי והסבל של היהודים באירופה נגע לי. הם היו אחיי".לנסקי גייס את בחורי "סינדיקט רצח בע"מ" והלך לעשות סדר בניו יורק. מתנדבים יהודים מחוץ לכנופייתו הצטרפו וקיבלו השתלמות מזורזת באגרופנות. הבחורים של לנסקי היו יעילים. ידיים נשברו, רגליים רוסקו, צלעות נמחצו, גולגלות פוצפצו אבל איש לא מת. ההתקפות נמשכו שנה. "זה היה כ מו אחרי מכת בכורות", תיאר ג'וד טלר, כתב עיתון ביידיש, את נתיב ההרס שזרעו אנשי לנסקי בעצרת נאצית ביורקוויל, ניו יורק.כך זה עבד: כמה גנגסטרים הסתננו פנימה והשאר המתינו בחוץ. ברגע מסוים הם ניתקו את הרמקולים והאנשים מבחוץ חסמו את הדלתות. כוח שלישי חסם את יציאות החירום. הכל ארך כמה דקות. שום אבידות בנפש. רק ראשים מדממים. "כמו לוחמי קומנדו הם נעלמו לפני שהמשטרה הגיעה", התפעם טלר."היו שם מאות אנשים בחולצות חומות", סיפר לנסקי לעיתונאי אורי דן, "הבמה היתה מעוטרת בצלבי קרס ובתמונות של היטלר. תקפנו אותם. השלכנו כמה מהם דרך החלונות. קרבות אגרופים היו בכל מקום. רוב הנאצים נבהלו וברחו. רדפנו אחריהם והיכינו אותם. אחדים יצאו מכלל פעולה לחודשים. רצינו ללמד אותם לקח. שלא יחשבו שיהודים יישבו תמיד בחיבוק ידיים ויבלעו עלבונות".מאז ביקשו הנאצים הגנה משטרתית בכל העצרות. ראש עיריית ניו יורק, פיורלו לה­גרדיה, שאמו היתה יהודייה, הסכים, אבל הגביל את האסיפות ליורקוויל ואסר על המשתתפים ללבוש מדים ולשיר את המנונם. לנסקי האמין שמנהיגי היהודים רוו ממנו נחת, ובכל זאת לא עלה בידיהם למנוע את הביק ורת של העיתונות היהודית. בדיווחים הוגדרו התוקפים כ"גנגסטרים" ולנסקי רתח. "הם רצו שנטפל בנאצים ופחדו לעשות את זה בעצמם", אמר. תמצאו לי את דניאל סטרן גם לבאגסי סיגל היה עניין עם הנאצים. ב­38', כותב רוקאווי, התארחו גבלס וגרינג אצל מוסוליני. הם גרו ברומא בווילה של הרוזן קרלו די­פראסו ואשתו דורותי. גם סיגל היה שם. זמן מה לפני כן פגשה אותו הרוזנת בהוליווד. התפתח רומן מהסרטים ובאגסי הגיע לרומא בדיוק כשביקרו שם שני הנאצים הבכירים. כששמע שגרינג וגבלס בעיר, האפיר מכעס. מיד בישר לאהובתו שבכוונתו לחסל אותם.­ איך היא הגיבה?"היא ניסתה לעצור אותו ואמרה לו שהוא לא יכול לעשות את זה. אבל סיגל, שהיה מקצוען, חשב שהיא מטילה ספק ביכולתו. הוא אמר לה: 'בטח שאני יכול, זה מקום קל והם מסתובבים פה לידי'. רק כשהסבירה לו שבעלה ייחשב כאחראי וייכלא, חזר בו".­ בטח עלה לו בדמים להתאפק."שנים אחר כך קיטר על שהחמיץ את ההזדמנות לחסל את גרינג וגבלס".­ ואיך עלית על הסיפור בדבר החשד שגנגסטרים יהודים זממו לרצוח את היטלר?"ישבתי בארכיון האפ.בי.איי והמתנתי לתיקים שהזמנתי חודשים מראש. פתאום בשולחן לידי אני רואה תיק שעליו רשום 'אדולף היטלר'. לא הבנתי מה לאפ.בי.איי ולהיטלר. הוא הרי קליינט של הסי.איי.איי. כמובן שפתחתי את התיק".ובכן , הנה לראשונה סיפורו של תיק אפ.בי.איי 65­53615­X.ב­29 במרץ 33' קיבל הומר קמינגס, שר המשפטים האמריקאי, דו"ח מודיעין משר החוץ קורדל האל המספר על איום של יהודים אמריקאים לרצוח את היטלר, שחודשיים לפני כן עלה לשלטון. מכתב האיום הגיע לראשונה לשגריר הגרמני פרידריך וילהלם פון פריטוויץ­גאפרון. "יש לי הכבוד לשגר לך מכתב איום שהתקבל אצלנו לרצוח את הקנצלר של הרייך", כתב השגריר לשר החוץ האמריקאי. "אהיה אסיר תודה אם תפתח בחקירה ובסיומה תמסור לי את המסקנות".פניית השגריר הסתמכה על מכתב שהתקבל בשגרירות שישה ימים קודם. על החתום היה איזה דניאל סטרן. האזהרה שלו היתה ברורה: "אם לא תופסק מיד רדיפת היהודים אצא לגרמניה וארצח את היטלר". האם היה סטרן מטורף? האם המכתב היה מתיחה?לאחר מסע הרדיפות נגד היהודים עם היבחרו, אי אפשר היה להתעלם מהאיומים לרצח היטלר. התנקשות כזאת, חששו בוושינגטון, תגרור פעולות תגמול באמריקה עצמה. רק חודש לפני כן החטיאו כדוריו של מובטל איטלקי, ג'וזפה זנגארה, את הנשיא רוזבלט.לאחר שהאל פנה אליו, זימן קמינגס את ראש השירות, אדגר הובר, והורה לו לעצור את סטרן. הובר פת ח בחקירה ברמה לאומית ובראשה העמיד את אחד מטובי סוכניו, דווייט ברנטלי. זה פקד על אנשיו בערי השדה להטות אוזן לכל שמועה על ניסיון לחסל את הפיהרר.במשך כל האביב, הקיץ והסתיו של 33' חיפשו אנשיו של הובר את סטרן. החיפושים הובילו מוושינגטון לשיקגו ומשיקגו לפילדלפיה וממנה לדטרויט, לאריזונה ולניו יורק. אנשי האפ.בי.איי חקרו את היהודים של העולם התחתון כי ההיגיון היה ברור: אם סטרן הוא באמת רוצח מקצוען, אז בו­בו הוף, באגסי סיגל, מאייר לנסקי ולונגי צווילמן מכירים אותו.הסוכנים בפילדלפיה פנו להוף וחקרו עשרות מאנשיו, שטענו כי מעולם לא שמעו על סטרן או על מזימה לרצוח את היטלר. אבל כמעט על כולם, כך דיווח הארווי, שניהל את החקירות, השאירה המזימה רושם עז. מימושה היה לדעתם דבר חיובי ביותר.קצה החוט התגלה ממקור בטוסון, אריזונה. אדם שנכח בערב 19 במאי 33' במלון סן קרלוס דיווח ששמע שיחה ביידיש בין כמה אנשים חסונים, בני 50 בערך, ובהם רבי אחד. "הם דנו בתוכנית לרצוח את היטלר", אמר המודיע לשגרירות גרמניה בוושינגטון. לטענתו, דיברה החבורה על רדיפת היהודים בגרמניה. "ואז אמר אחד הנוכחים שהיטלר לא יח זיק מעמד זמן רב וכמה יהודים בניו יורק שולחים מישהו לרצוח אותו".האפ.בי.איי שיגר במהירות סוכנים מלוס אנג'לס לטוסון. כל עובדי המלון נחקרו. רשימת האורחים נבדקה אך הכל נקלע למבוי סתום.ב­2 בספטמבר 33' הגיש הסוכן המיוחד ברנטלי דו"ח סופי להובר. "נבדקו כל ההתראות ולא הושג שום מידע. התיק ייסגר וייפתח רק אם יובא מידע נוסף". נציג ההגנה ואנשי "רצח בע"מ" האם באמת ניסו לרצוח את היטלר? רוקאווי כותב כי סטרן מעולם לא התגלה ואיש לא מסר תיאור שלו. "כ­50 שנה מאוחר יותר אמר דאץ' כי בקיץ 33' פנה אליו מישהו מכובד והציע לו לחסל את היטלר. דאץ' התבקש להגיש את ההצעה לשותפיו. כשביקש מהמציע עוד פרטים נאמר לו כי 'אנשים בגרמניה מוכנים לעזור'. דאץ' אמר שדיבר עם הבחורים והם השתוקקו לצאת לדרך. כולם דברו יידיש והאמינו שלא תהיה להם בעיית שפה בגרמניה. אבל לפני שנחתם החוזה התחילו אנשיו של הובר לרחרח והבחורים ירדו מהעניין. היינו צריכים לעשות את זה. כל כך הרבה יהודים היו ניצלים. היינו יכולים לקבל מדליות. היינו הופכים לגיבורים".אחרי השואה, טוען רוקאווי, התגייסו חלק מהגנגסטרים היהודים למען המדינה. "הם עזרו לישראל", הוא אומר לי, "כי ראו בה איזו שכונה יהודית באמריקה ורצו להגן עליה מפני הגויים, אבל הם בפירוש לא היו רובין הודים בני זמננו. לחלק מהם לא היתה בעיה להזיק לישראל אם זה הועיל לעסקים. שניים מהם, ארתור לבוב וסם שטיין, ניסו למכור במלחמת השחרור מטוסים אמריקאים למצרים".אבל הרוב התייצבו לצד ישראל. ב­45' הקימה הסוכנות היהודית באמריקה רשת הברחת נשק למדינה שבדרך. יהודה ארזי, מראשי ההגנה, יצר קשר עם אנשי "רצח בע"מ" וביקש סיוע. "אני לא יכול להתפנק בבחירת השותפים", אמר ארזי, "לפעמים הם אנשים לא נחמדים".ארזי ידע שהמאפיה שולטת בנמל ניו יורק וביקש מלנסקי שידאג שמשלוחי נשק למדינות ערב לא יגיעו ליעדם. פתאום חלק מהמשלוחים לערבים הלכו לאיבוד או הועמסו בטעות על ספינות שיצאו לחיפה. לעתים העלימו סוורי הנמל עין מתקנות האמברגו האמריקאי על משלוחי נשק לישראל. גנגסטרים מברוקלין יצרו קשר עם טדי קולק, שניצח על הברחת הנשק לארץ. "אם אתה רוצה שנהרוג מישהו", הציעו, "רק תן לנו רשימה". קולק סירב להצעה.ראובן דפני, שליח אחר של ההגנה, קיבל יום אחד טלפון מאיש ושמו סמיילי. הם נפגשו וסמיילי אמר לו: "הבוס רוצה לראות אותך". הבוס היה באגסי, וסמיילי היה אלן סמיילי, יד ימינו. הם נדברו להיפגש במסעדת Larue בלוס אנג'לס. בשעה היעודה נכנסו דפני וסמיילי לחדר בירכתי המסעדה. אחרי כמה דקות יצא סמיילי ודפני נשאר לבדו. שני ברנשים קשוחים סרקו את החדר וכעבור כמה דקות עזבו. אז בא סיגל. דפני הסביר לו שההגנה זקוקה לכסף ולנשק.סיגל: "אתה מתכוון לומר לי שהיהודים נלחמים?".דפני: "כן".סיגל רכן קדימה לעברו עד שהם כמעט נגעו אף באף.סיגל: "אתה מתכוון, נלחמים כדי להרוג?".דפני: "כן".סיגל הביט בו דקה תמימה ואז לחש: "אז אני איתך".מאותו יום קיבל דפני שיחות טלפון פעם בשבוע. "הוזמנתי למסעדה לקבל מזוודה מלאה בשטרות של חמישה ועשרה דולר". דפני העריך באוזני רוקאווי שקיבל מסיגל כ­50 אלף דולר. "כזה היה סיגל", כותב רוקאווי, "ההרג תמיד נסך בו שמחה מסוימת. גם כשהיה בוס גדול התעקש להרגיש את השטח. הוא לא הסתפק בסידור הדברים. הוא אהב לחוש את מגעו הקר של ההדק. זה אולי מסביר את להיטותו לעזור לישראל כאשר למד שהיהודים מוכנים להרוג כדי להשיג מדינה". 25 אלף דולר לחימום האווירה מורי גרינפלד, פעיל אמריקאי בעלייה ב', סיפר כיצד הובהל בחצות וחצי למרתפו של סייען מקומי בבולטימור. "זאת היתה החבורה המוזרה ביותר שפגשתי אי פעם. הגברים היו קטנים ומוצקים. כל אחד והבלונדינית שלו. הם ישבו גברים לחוד ונשים לחוד". גרינפלד סיפר את הסיפור שלו וכשסיים אמר המארח: "או.קיי, Guys. אתם יודעים למה אתם כאן ומה עליכם לעשות". אחר כך הביט סביבו ואמר: "ג'ו, אתה נותן 5,000 דולר. הארי, אתה עשרת אלפים". אחד הנוכחים התלונן שהעסקים קשים והשוטרים ממררים את חייו, אבל המארח המשיך בשלו. בתוך שעה נאספו 90 אלף דולר. השטרות נשפכו לשקית נייר שנמסרה לגרינפלד.באותו זמן ניהל הגנגסטר מיקי כהן מלוס אנג'לס עצרת התרמה למען האצ"ל. כל אצולת העולם התחתון הגיעה. "כולם היו שם", התפעם ג'ימי "הסמור" פרטיאנו, "שחקנים מפורסמים, מפיקים, כל הביגשוטס. בשולחן שלנו ישב מפקד המשטרה עצמו".לחימום האווירה התחייב מיקי כהן על 25 אלף דולר. "אחרי זה", ממשיך פרטיאנו, "חבל על הזמן, האלפים זרמו". למרות הכל, החשדות לא הרפו מפרטיאנו. הם גברו כשקרא ב"לוס אנג'לס הראלד" שספינת נשק שהיתה בדרכה לישראל טבעה באו קיינוס האטלנטי. פרטיאנו הכיר את כהן. הוא עבד איתו, שתה איתו, ניסה להרוג אותו. לטענתו, כהן לא ייתן למאות אלפי דולרים לנטוש אותו. לכהן, כך גרס פרטיאנו, היתה חברה ב"הראלד" שהיתה מוכנה ללכת על גחלים למענו. לא היה לו ספק שכהן השתיל לה את סיפור טביעת האונייה והשאיר את הכסף אצלו.פרטיאנו הוליך את חשדותיו לכהן שהשיב לו "בולשיט" אחד גדול. גם יצחק בן­עמי, נציג האצ"ל באירופה, מקעקע את גרסת פרטיאנו. ב­47' נשלח בן­עמי לארצות הברית לסייע באיסוף כספים לאצ"ל. הוא סייע לארגן את העצרת שהזכיר פרטיאנו. לדבריו, נאספו שם בין 50 ל­60 אלף דולר. ודאי שלא מאות אלפים כגרסת פרטיאנו. הכספים הועברו לניו יורק ובחלקם מומן המשלוח של האלטלנה, שטובעה ב­11 ביוני 48' מול חופי תל­אביב. זאת כנראה הספינה שעליה דובר ב"לוס אנג'לס הראלד".עם הקמת המדינה כבה, כנראה, הניצוץ היהודי של הגנגסטרים. "לנסקי הגיע לישראל ב­70' ונפגש עם פנחס ספיר", אומר לי רוקאווי. "הוא שאל כמה אחוזים תגבה המדינה אם יקים פה עסק. ספיר ענה ש­50 אחוז. 'ואתם עוד מעיזים לדבר על המאפיה האמריקאית?', הטיח בספיר, 'אתם המאפיה האמיתית!'".